ביום 23.6.03 נשלח מכתב מהלישכה המשפטית במשרד העבודה והרווחה למינהלת ההגירה, ולפיו התבקשה המינהלת שלא לבצע פעולות אכיפה לגבי עובדים זרים המועסקים בענף הבניין "וזאת עד למתן תשובות בעררים של הקבלנים והסדרה כללית של נושא העסקת עובדים זרים בענף הבניין לשנת 2003".
ביום 19.10.03 עצרה משטרת ההגירה אחד מעובדיה של התובעת נוכח העידר אשרת שהייה.
כך, לטענת התובעת, שירות התעסוקה סירב לתת היתרים להעסקת עובדים זרים לפרויקטים באילת בטענה כי יש לגייס עובדים ירדניים, ואילו משרד הפנים לא אפשר כניסתם של העובדים הירדניים לישראל.
ביחס לחוות דעתו של המומחה מטעם המדינה נטען, כי גם בה נפלו פגמים רבים ומהותיים: כך נטען, כי המומחה אינו עוסק בלווי פרויקטים של בנייה, לווי בנקאי או תנאי מימון, ועל כן לא ניתן ללמוד מחוות דעתו בעיניין זה; כמו כן, המומחה אישר בחקירתו כי לא בדק את הוצאותיה של התובעת, לא בדק את המועדים בהם ניתנו היתרים בפרויקטים השונים ומה היו תוכניות הבצוע; כן לא ציין בחוות דעתו את נושא הקצאת העובדים בפועל לתובעת, ומטעמים אלו אין לאמץ את חוות דעתו.
לטענת המדינה, בעקבות הבג"ץ שהגישה התובעת הוחלט לאשר לה 9 עובדים נוספים, לא מתוך טעות או התרשלות, אלא לפנים משורת הדין, ובהיתחשב בהיתר הבנייה הנוסף שהגישה התובעת (על שטח של 1,493 מ"ר) רק לקראת הערר, ואשר בדיון בערר הוחלט שלא להיתחשב בו.
עוד לטענת המדינה, במסגרת הליך זה מכלילה התובעת בחישוביה פרויקטים בגינם אף לא סברה בזמן אמת כי מגיעים לה עובדים נוספים, והיא אף לא הגישה ערר על ההקצאה שניתנה לה בחלק מאותם פרויקטים.
...
לטעמי, על אף הביקורת שנשמעה לא פעם על התנהלות מסורבלת של המדינה וחוסר תיאום בין משרדים שונים שעוסקים בתחומים משיקים ואשר פעמים רבות תלויים זה בזה, ישנם שיקולים כבדי משקל על מנת שלא להחיל חובת זהירות על המדינה במקרים כגון דא.
במקרה זה לא מצאתי לנכון לקבוע מסמרות בשאלת ההתרשלות מאחר ואני סבור, כי אף אם הייתה התרשלות של המדינה בהתנהלותה בהקצאת ההיתרים עצמם (להבדיל מקביעת מדיניותה הכללית בנושא), הרי שלא הוכח הנזק, ולא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ביחס לחוות דעתם של המומחים, ולאחר שהתרשמתי מעדויות המומחים, החלטתי לאמץ בעיקרון את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, בסייג שיפורט להלן.
סוף דבר
מכל האמור עולה – דין התביעה להידחות.
