ערר על מעצר עד תום הליכים בעבירת ניסיון התפרצות

בגין העובדות המתוארות באישום זה מיוחסות לעורר העבירות הבאות: ניסיון להתפרצות וגניבה לפי סעיפים 407(א) ו-25 לחוק העונשין; ניסיון להובלת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין; ניסיון לסחר בנשק לפי סעיפים 144(ב2) ו-25 לחוק העונשין; הסגת גבול כדי לעבור עבירה לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334, 335(א)(1) ו-34א לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 381(א) ו-34א לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 380 ו-34א לחוק העונשין; וכן עבירה של נסיבות מחשידות בכוונת פריצה לפי סעיפים 410(1) ו-34א לחוק העונשין.

על כן, כך נקבע, גילו הצעיר והיותו נעדר עבר פלילי אינם מגבשים כשלעצמם נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהמדיניות השיפוטית הנהוגה לגבי העבירות המיוחסות לו. בית המשפט המחוזי קבע כי מכלול הנסיבות מלמד על המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר, וכי לנוכח מעשיו החמורים ומאפייני אישיותו כפי שהשתקפו מתסקיר שירות המבחן – חרף העובדה שהערבים הם מנוסים ומגויסים – יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

...

בית המשפט המחוזי נתן דעתו לתסקיר שירות המבחן ולמפקחים שהוצעו, והגיע למסקנה כי האמור בו אינו שוקל דיו בהתחשב בחומרת המעשים המתוארים.

גם כאשר מדובר בנאשמים צעירים שההמלצות של שירות המבחן בעניינם מקבלות משקל נכבד, בסופו של דבר אלה אינן מחייבות (ראו והשוו: בש"פ 1219/15 וינשטיין מקלין נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 (25.2.2015); בש"פ 10228/08 עמאראת נ' מדינת ישראל (14.12.2008)).

זכויות העורר להגיש בעתיד בקשה לעיון חוזר כמובן שמורות לו. סוף דבר: הערר נדחה.

לפנַי ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופטת א' כתבי-ריבלין) במ"ת 23854-09-20 מיום 13.5.2021, על פיה שוחרר המשיב ממעצר בתנאים מגבילים, שעיקרם שהיה בקהילה הטיפולית "רוח מדבר", וזאת במסגרת בקשתו לעיין מחדש בהחלטה שהורתה על מעצרו עד תום ההליכים.

נגד המשיב הוגש ביום 10.9.2020 לבית משפט השלום כפר סבא כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע שלל עבירות רכוש שבוצעו כולן במשך יומיים (ארבע עבירות של התפרצות, שתי עבירות של ניסיון התפרצות, שלוש עבירות של גניבה ושלוש עבירות של הונאה בכרטיס חיוב).

...

שירות המבחן לא מצא לשנות מן המסקנה ההחלטית שהציג בעניינו של המשיב מלכתחילה.

עמדת הקרימינולוגית מטעם הסנגוריה הציבורית (על כך להלן) הונחה אף היא לפני שירות המבחן, ובתסקירו האחרון קבע השירות כי אין באמור בה כדי לשנות מן המסקנה כי מסגרת של קהילה טיפולית ערוכה לתת מענה חלקי בלבד לסיכון המשמעותי במצבו של המשיב.

בפרוטוקול הדיון בהליך העיקרי אין למצוא תמיכה בטענה כי בית המשפט החליט לא להרשיע את המשיב על מנת לאפשר לו להשתחרר לחלופת גמילה, ולמעשה ההפך הוא הנכון: בדיון שהתקיים ביום 4.4.2021 הצהירה המדינה כי היא מסכימה לדחיית הדיון אך זאת "מבלי שיהווה הדבר איזו שהיא הסכמה בכל הנוגע להליכי המ"ת". נוכח כל האמור מבוטלת החלטת בית המשפט קמא והמשיב ייוותר במעצר עד תום ההליכים.

הנאשם האחר שוחרר לחלופת מעצר, ואילו לגבי העורר הצהיר בא-כוחו, בדיון שנערך בבית המשפט קמא ביום 15.07.19, כי מאחר ששרות המבחן אינו ממליץ על החלופה שהציע העורר, ומאחר שבכוונת העורר לערור על הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, "אנחנו מסכימים כעת למעצר עד תום ההליכים". בעקבות כך הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ביום 15.07.19.

לטענת בא-כוח העורר, "התשתית הראייתית שהציגה התביעה היא בעוצמה נמוכה, שכן העורר אינו מאוכן ביום ההתפרצות באיזור ההתפרצות, אינו נראה באיזור ההתפרצות ואין כל ראיה כי היה שותף למעשה ההתפרצות וכל אשר יש נגדו זאת נוכחותו בתוך הרכב ביום 20.5.19 שכן ביום זה לא בוצעה כל עבירה על ידי העורר". הודגש, בין השאר, כי ניסיון ההתפרצות המיוחס לעורר ולנאשם האחר בוצע ביום 16.05.19, ארבעה ימים לפני המועד שבו שהה העורר ברכב עם הנאשם האחר.

אשר לראיות לכאורה, לצורך מעצר עד תום ההליכים, המתבססות על ראיות נסיבתיות – כפי שנקבע בפסיקה: הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל), ובילבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי) [בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (15.02.2006)].

...

עוד נקבע בפסיקה כי אף אם הנאשם אינו מספק הסבר המקים ספק סביר בדבר אשמתו, על בית המשפט לבחון, ביוזמתו, סבירותה של אפשרות אחרת אשר עולה ממכלול הראיות ותומכת בחפותו של הנאשם, גם אם היא אינה מתיישבת עם קו ההגנה שננקט על ידיו [ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228 (2002); ע"פ 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, בפסקה 39 לפסק-דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן (18.02.2014); ע"פ 5706/11 רון נ' מדינת ישראל, בפסקה 121 לפסק-דינו של כב' השופט א' שהם (11.12.2014); עניין ג'בארין, בפסקה 52 לפסק-דינו של כב' השופט א' שהם; ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, בפסקה 60 לפסק-דינו של כב' השופט נ' סולברג בעניין האישום הרביעי (11.12.2016)].

אשר לראיות לכאורה, לצורך מעצר עד תום ההליכים, המתבססות על ראיות נסיבתיות – כפי שנקבע בפסיקה: הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל), ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי) [בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (15.02.2006)].

סוף דבר: הערר נדחה, כפוף לכך שהעורר יהא רשאי להגיש לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר כמצוין לעיל.

לפני ערר על החלטות בית משפט השלום בראשון לציון במ"ת 14293-01-22 (כב' השופטת קרן וקסלר) מיום 13.01.22 ו- 07.03.22, במסגרתן קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו (להלן: "ההחלטות").

הודגש כי הגם שאין עילת מעצר סטאטוטורית בעבירות רכוש, בעבירה של התפרצות לבית מגורים קיים פוטנציאל היתלקחות אלימה, בעת מפגש בין העורר לבין מי שנימצא בבית.

תמצית טענות הצדדים בערר טענות העורר שגה בית משפט קמא בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת לבצוע עבירת ניסיון התפרצות.

כמו כן לא קיימת כל ראיה חיצונית שתאשש את החשד, שכן לא נאספו טביעות אצבע מהמנעול, אלא אך מפעמון הבית, שהעורר ממילא אינו חולק על כך שנגע בו. העורר לא עזב את המקום כפי שהיה מצופה לו אכן ביצע עבירה ונעצר על ידי השוטרים במקום, בחלוף כעשר דקות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר החקירה, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולהחלטות בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, והכל כפי שיפורט להלן.

התשתית הראייתית הלכאורית, להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום, נסמכת על מארג לכאורי של ראיות נסיבתיות, המוביל למסקנה לכאורית בדבר סיכוי סביר להרשעת העורר במיוחס לו, בלא שקיים הסבר לכאורי חלופי הגיוני העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת לכאורה נגדו.

לאור האמור לעיל דין הערר להידחות על כל חלקיו.

בקליפת האגוז- כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון התפרצות, הסגת גבול, והחזקת מכשירי פריצה, גניבה והתפרצות למקום מגורים, התפרצות נוספת למקום מגורים וניסיון נוסף להתפרצות למקום מגורים.

המשיב נעצר עד תום ההליכים ביום 7/1/20; חודשיים וחצי לאחר מעצרו, הוגשה בקשה לעיון חוזר, ועניינו של המשיב הופנה לתסקיר שירות המבחן.

להתחשבות בסוגיה האשם בהתמשכות, והשפעתה על המעצר- ראה בש"פ 419/18 מ"י נ' פלוני; בש"פ 6422/07 טייב נ' מ"י (עבירות רכוש);ועוד.

...

יחד עם זאת סבורני כי במקרה הנדון- דין הערר להתקבל; רמת הסיכון הנשקפת מן המשיב הספציפי, גם אם מדובר ברכוש הציבור (והתפרצות הנה גם פגיעה בתחושת ביטחון בסיסית), גבוהה; עילת המעצר עצמתית ובמקרה זה מחיבת הותרת המשיב מאחורי סורג ובריח.

העבר המכביד, הפרות האמון החוזרות, התסקיר, ההתמכרות לסמים (כנסיבה מחמירה נוספת), מיקום החלופה, זהות המפקחים (בהינתן הפרות עבר), מביאים אותי למסקנה כי בנסיבות המקרה- אין מקום להמיר המעצר הממשי במעצר באיזוק.

הערר מתקבל אפוא; העורר יישאר במעצר מאחורי סורג ובריח.