ערר על מעצר עד תום הליכים בעבירות רכוש וזיוף

לפני ערר על החלטת בית המשפט קמא (כב' השופט קורנהאוזר) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

על רקע כל אלה יוחסו לעורר, בין השאר, קשירת קשר לעשות פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)); קבלת רכב גנוב (עבירה לפי סעיף 413י לחוק); זיוף סימני זהוי של רכב (עבירה לפי סעיף 413ט לחוק), ניסיון התפרצות למגורים לבצע עבירה (עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק בשילוב עם סעיף 25 וסעיף 29(א) לחוק); החזקת מכשירי פריצה (עבירה לפי סעיף 409 לחוק); נהיגה ללא רישיון (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961); סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (עבירה לפי תקנה 21(ב)(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961); הפרעת שוטר במילוי תפקידו (עבירה לפי סעיף 275 לחוק); כניסה לישראל שלא כחוק (עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952).

לחובת העורר 6 הרשעות קודמות בעבירות רכוש ושהייה בלתי חוקית; הוא ריצה מאסרים לתקופות ארוכות ותלויים ועומדים נגדו כמה מאסרים מותנים.

...

אינני מקל ראש בטענות ההגנה, אך אין בהן כדי להוליך למסקנה שלא קיימות במקרה זה ראיות לכאורה, או שעוצמתן התאיינה למעשה.

בהינתן מסקנה זו, השאלה הבאה שיש לשאול היא האם ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר בחלופת מעצר כלשהי? התשובה היא שלילית.

סוף דבר, הערר נדחה בזאת.

על יסוד כל אלו יוחסו לשניים עבירות רבות מאוד של זיוף מטבע פשוטה, לפי סעיפים 477(1)–(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירת זיוף בכוונה לקבל דבר במירמה, לפי החלופה האמצעית בסעיף 418 לחוק העונשין, ולמשיב יוחסו עבירות רבות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפה לחוק העונשין.

על בסיס זה יוחסו למשיב עבירות הונאת נושים, לפי סעיף 439(א) לחוק העונשין; הפרת הגבלות, לפי סעיף 214א(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980; מעשים ומחדלים במירמה, לפי סעיפים 216(1) ו-216(4)–(6) לפקודה זו. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כמו כן, נקבע כי קמה עילה גם לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, נוכח חשש כי שיחרור המשיב יוביל לשיבוש הליכי משפט, פגיעה בראיות והעלמת רכוש.

המשיב הגיש ערר על ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים.

...

לאחר שעיינתי בבקשה והאזנתי לטיעוני הצדדים בדיון לפניי, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

בענייננו לא שוכנעתי כי השתנתה תוצאת האיזון האמור במידה המצדיקה את שחרור המשיב.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

בהקשר זה ראו דברי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (28.12.99): "בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופקוח של משטרת ישראל. ניתן להיתחשב בעובדה כי קל יותר לתושבי איזור אלה להמלט ולהתחמק ממשפט וקשה להיתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם". בבש"פ 6781/13 ‏קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.13) (להלן: "קונדוס") קבעה כב' השופטת ע' ארבל את השיקולים העקריים שראוי שינחו את בית המשפט הנידרש להכריע האם לשחרר בתנאים מגבילים נאשם שהנו תושב האיזור: "כאשר מדובר במי שאין לחובתו עבר פלילי מכביד – ובכלל זה כאשר אין מדובר במי שלחובתו הרשעות רבות קודמות בעבירות של שהיה בישראל שלא כדין, וכאשר העבירה היחידה המיוחסת לו היא של שהיה בלתי-חוקית בישראל, אני סבורה כי ניתן להורות על שיחרור לחלופת מעצר באיזור, ולהבטיח את ההתייצבות לדיון בהפקדה כספית ובערובות כספיות משמעותיות. ככל שמדובר במי שביצע עבירות חמורות יותר לצד הכניסה שלא כדין לישראל; ככל שמדובר במי שלחובתו עבר פלילי מכביד; וככל שמדובר במי ששוחרר בעבר בערובה, לא התייצב למשפטו ובהמשך נעצר שוב בגין שהיה בלתי חוקית בישראל, בין אם לצד עבירות נוספות, בין אם כעבירה עצמאית - יקשה להורות על שיחרור לחלופת מעצר באיזור". כלומר, כאשר עסקינן בעבירה של שהייה בלתי חוקית בלבד או בעבירה של שהייה בלתי חוקית בצרוף עבירות נילוות אשר נועדו לשם הכניסה והשהייה בישראל, כגון: הפרעת שוטר במילוי תפקידו, זיוף מיסמך או שימוש במסמך מזויף, ככלל, עילת המעצר המרכזית הנה של חשש להמלטות מאימת הדין.

כך למשל, ניתן למצוא מקרים בהם הורה בית המשפט על מעצרם עד תום ההליכים אף של נאשמים נעדרי עבר פלילי: בעמ"ת (מח' י-ם) 10820-03-10 אבו סמארה נ' מדינת ישראל (25.3.10), נדחה ערר של נאשם אשר יוחסו לו עבירות של שהיה שלא כדין וגניבת רכב.

בכל הנוגע לשוהים בלתי חוקיים, אשר לחובתם עבר פלילי ממשי, אשר מבצעים לכאורה עבירות רכוש, הנטייה הנה להורות על מעצרם עד תום ההליכים (ראו למשל החלטת כב' השופט נ' הנדל בבש"פ 1266/17 חושיה נ' מדינת ישראל (8.2.17); החלטת כב' השופט א' יקואל בעמ"ת (מח' מרכז-לוד) 24829-03-17 עלאמה נ' מדינת ישראל (2.4.17); החלטת כב' השופטת מ' ברנט בעמ"ת 52935-08-17 אלקרעאן נ' מדינת ישראל (31.8.17)).

...

עם זאת, סבורני כי הערבויות שאותן קבע בית המשפט קמא ובפרט סכום ההפקדה שנקבע, אין בהם כדי להוות ערבות מספיקה כדי שהמשיב יתייצב לדיונים בעניינו.

לפיכך סבורני כי ראוי שיקבעו תנאים משמעותיים יותר.

סוף דבר אשר על-כן, אני קובע כי חלף הערבויות שניתנו בבית-המשפט קמא, השחרור יהיה בכפוף לערבויות הבאות: התחייבות עצמית בסך 50,000 ₪.

בהקשר זה ראו דברי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (28.12.99): "בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופקוח של משטרת ישראל. ניתן להיתחשב בעובדה כי קל יותר לתושבי איזור אלה להמלט ולהתחמק ממשפט וקשה להיתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם". בבש"פ 6781/13 ‏קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.13) (להלן: "קונדוס") קבעה כב' השופטת ע' ארבל את השיקולים העקריים שראוי שינחו את בית המשפט הנידרש להכריע האם לשחרר בתנאים מגבילים נאשם שהנו תושב האיזור: "כאשר מדובר במי שאין לחובתו עבר פלילי מכביד – ובכלל זה כאשר אין מדובר במי שלחובתו הרשעות רבות קודמות בעבירות של שהיה בישראל שלא כדין, וכאשר העבירה היחידה המיוחסת לו היא של שהיה בלתי-חוקית בישראל, אני סבורה כי ניתן להורות על שיחרור לחלופת מעצר באיזור, ולהבטיח את ההתייצבות לדיון בהפקדה כספית ובערובות כספיות משמעותיות. ככל שמדובר במי שביצע עבירות חמורות יותר לצד הכניסה שלא כדין לישראל; ככל שמדובר במי שלחובתו עבר פלילי מכביד; וככל שמדובר במי ששוחרר בעבר בערובה, לא התייצב למשפטו ובהמשך נעצר שוב בגין שהיה בלתי חוקית בישראל, בין אם לצד עבירות נוספות, בין אם כעבירה עצמאית - יקשה להורות על שיחרור לחלופת מעצר באיזור". כלומר, כאשר עסקינן בעבירה של שהייה בלתי חוקית בלבד או בעבירה של שהייה בלתי חוקית בצרוף עבירות נילוות אשר נועדו לשם הכניסה והשהייה בישראל, כגון: הפרעת שוטר במילוי תפקידו, זיוף מיסמך או שימוש במסמך מזויף, ככלל, עילת המעצר המרכזית הנה של חשש להמלטות מאימת הדין.

כך למשל ניתן למצוא מקרים בהם הורה בית המשפט על מעצרם עד תום ההליכים אף של נאשמים נעדרי עבר פלילי: בעמ"ת (מח' י-ם) 10820-03-10 אבו סמארה נ' מדינת ישראל (25.3.10), נדחה ערר של נאשם אשר יוחסו לו עבירות של שהיה שלא כדין וגניבת רכב.

בכל הנוגע לשוהים בלתי חוקיים, אשר לחובתם עבר פלילי ממשי, אשר מבצעים לכאורה עבירות רכוש, הנטייה הנה להורות על מעצרם עד תום ההליכים (ראו למשל החלטת כב' השופט נ' הנדל בבש"פ 1266/17 חושיה נ' מדינת ישראל (8.2.17); החלטת כב' השופט א' יקואל בעמ"ת (מח' מרכז-לוד) 24829-03-17 עלאמה נ' מדינת ישראל (2.4.17); החלטת כב' השופטת מ' ברנט בעמ"ת 52935-08-17 אלקרעאן נ' מדינת ישראל (31.8.17)).

...

בהקשר זה סבורני כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא אשר לא נתן דעתו לעילת המסוכנות.

סבורני כי בנסיבות תיק זה, הגם שהמשיב הינו צעיר יליד 1998, נעדר עבר פלילי וזוהי הפעם הראשונה שנכנס לישראל שלא כחוק, הרי שנסיבות ביצוע העבירות, אשר בוצעו בצוותא, בשיטתיות, תוך תכנון מראש ושימוש באמצעים מתוחכמים כמו גם העובדה שאין המדובר בהתפרצות אחת בלבד אלא בהתפרצות לשלושה כלי רכב שונים מלמדות על כך שאין בחלופת מעצר כדי להקהות ממסוכנותו או מהחשש להימלטותו מאימת הדין ויש מקום להורות על מעצרו.

בנסיבות אלה, ובאיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו.

סוף דבר אשר על-כן, אני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו.

לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה), במ"ת 65738-01-23 מיום 14.05.2023, שבגדרה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעיניינו.

מסוכנות זו, כך נקבע, מתגברת בשים לב לעברם הפלילי, אשר ביחס לעורר בא לידי ביטוי בשמונה הרשעות קודמות, בין היתר בריבוי עבירות רכוש, זיוף ומרמה.

ודוק, המעשים המיוחסים לעורר, אופי ביצועם, והיותו של העורר "הרוח החיה" מאחוריהם; לצד עברו הפלילי המכביד הכולל, בין היתר הרשעתו בעבירות מירמה בנסיבות חמורות, בגינן אף ריצה עונשי מאסר בפועל – כל אלה, מעידים על מסוכנות המצדיקה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ונתתי דעתי לטענות הצדדים ובאי-כוחם, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אשר על כן, הערר נדחה.