עיון בפסיקה מעלה, כי רק בנסיבות חריגות ישוחרר נאשם בעבירות של אלימות במשפחה בחלופת מעצר ובד"כ, הכלל בעבירות אלמ"ב הוא מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 1751/17 מדינת ישראל נ' פלוני).
לגבי ההלכה כי סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תיעשה אך במקרים חריגים, מטעמים שיירשמו, ראה לדוגמא בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר:
"כלל נדרשים לבית המשפט נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן (ראו בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן, תק על 2002(3) 2951 (2002)), ונראה כי נימוקים כאלה אינם בנמצא במקרה דנן..... חלופת מעצר כרוכה תמיד בנטילת סיכון להישנות ההיתנהגות העבריינית המיוחסת לנאשם ובנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בסיכון ממשי שאין מקום לקחתו. בתסקיר המעצר עמד שירות המבחן על מסוכנותו של המשיב, על ההתפרצויות חסרות הרסן המאפיינות את המעשים המיוחסים לו ועל הסכנה הממשית לשלומה הפיזי והנפשי של המתלוננת הנובעת מהם. על משנה זהירות שמחויב בו בית המשפט בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים עמד בית המשפט בבש"פ 10247/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק על 2005(4) 1289, פיסקה 5 (2005) באומרו: "במקרים כגון דא, המבוצעים תוך התפרצויות זעם בלתי נשלטות, הכלל הוא כי לא תנתן חלופת מעצר, בשל החשש כי חלופה זו, התלויה בדרך-כלל ברצונו הטוב של הנאשם, לא תהיה אפקטיבית".
אמנם במקרה דנן מדובר באח של המתלוננת ולא בבעלה, אולם לאור הפסיקה הקובעת שרק בנסיבות חריגות ישוחרר נאשם בעבירות אלמ"ב לחלופת מעצר, לאור האיומים החמורים שהשמיע העורר ובכללם רצח של המתלוננת, אשר נאלצת להתחבא במקלט לנשים מוכות ולאור הסיכון הגבוה הנשקף מהעורר כעולה מהתסקיר (לאחר ניתוח מרכיבי אישיותו, היתנהגותו ותפיסתו את מקומו ביחס למתלוננת ואת מושג כבוד המשפחה) ולאור עברו הפלילי, לא מצאתי כי טעה בית משפט קמא, שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ואין מקום להתערב בהחלטתו.
...
אינני מקבלת את הטענה כאילו אין לקבל את דעת שירות המבחן, מאחר שלטענת ב"כ העורר, התייחסה להשקפת המפקחים על אישיות העורר במקום לבדוק אם המפקחים מתאימים למטלת הפיקוח.
בטרם סיום אוסיף, שלא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא גם לאחר שבחנתי את טענת העורר, כי המתלוננת נמצאת במקלט לנשים מוכות בדרום הארץ והחלופה המוצעת הינה מרוחקת - בצפון הארץ.
ראו לעניין זה בש"פ 1877/07 ס' א' נ' מדינת ישראל, וכן בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני שם נאמר:
"בהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות אלימות במשפחה, גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי. בסערת רגשות, עלול המשיב לעזוב את מקום מעצר הבית, ולהגיע למתלוננת גם אם היא נמצאת במקום מרוחק ממנו, ולמרחק הגיאוגרפי ואף לערבויות כספיות כבדות ככל שתהיינה אין משמעות בהקשר זה. ניסיון החיים מלמד אותנו, כי במקרים של אלימות במשפחה, לפעמים, אין דרך אחרת מאשר להורות על מעצרו של בעל אלים, ובעניין , כזה, בדרך כלל חלופת מעצר אינה מהווה פתרון.".
לאור כל האמור, משהחלטתו של בית-המשפט קמא מנומקת ומבוססת, אין מקום להתערב בה ואני מורה על דחיית הערר.
