ערר על מעצר ביניים לאחר הגשת כתב אישום

עוד טען בא כוח המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר ביחס לח"א הם חמורים יותר מהמעשים המיוחסים לעורר ביחס לא"ט ולא"א, באופן היוצר "שינוי מהותי" המצדיק את ההבדל שבין ההחלטה לשחרר את העורר בתחילת החקירה, לבין ההחלטה, שהתקבלה לאחר הגשת כתב האישום, אשר מורה על מעצרו עד לעריכת תסקיר.

ענייננו בערר על החלטה שמורה על "מעצר ביניים", ולא על החלטה שמורה על מעצר עד תום ההליכים.

...

לאחר עיון בכתובים ושמיעת טיעוני באי כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בענייננו, מצא בית המשפט קמא כי נסיבות המקרה דנן מתאימות להיכלל בגדרה של הקטגוריה השנייה שלעיל.

אשר על כן: הערר נדחה.

זאת, בנוסף לסמכותו הטבועה של בית המשפט להורות על מעצר ביניים, היינו: למשך התקופה שבין תחילת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לבין מתן ההחלטה בה, אם מצא כי קיים "ניצוץ ראייתי" בתשתית הראייתית שהוצגה בעיניין הנאשם (בש"פ 5195/13 אבו מור נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.7.2013); בש"פ 127/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פסקות 12-11 (19.1.2010)).

יחד עם זאת, בהחלטתו בית המשפט לא היתייחס, גם לא באופן ראשוני, לשאלת קיומו של "ניצוץ ראייתי". אמנם, בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים עתה, קרי: לאחר הגשת כתב האישום, נדרשים תנאים שונים למעצר העורר עד תום ההליכים, מהתנאים שנדרשו כדי להורות על מעצרו עובר להגשת כתב האישום.

...

יחד עם זאת, וגם בנתון לנקודת המוצא האמורה, סבורני כי ההחלטה נושא הערר – אשר כזכור, עניינה אך במעצר עד למועד הדיון שנקבע בבקשה למעצר עד תום ההליכים ביום רביעי 28.6.2017 – לא נתנה משקל מספק להיותו של העורר קטין, נעדר עבר פלילי, ולכך שקיימת חלופה, על פי ממצאי בית המשפט המחוזי, שנותנת מענה למסוכנות שנשקפה מהמעשים שיוחסו לעורר כפי שהובאו בחומר החקירה שהוצג לפניו (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם חלופה זו תימצא ראויה גם לאחר הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים).

בשים לב לתקופה הקצרה שבה עסקינן, ימים ספורים עד למועד הדיון שנקבע בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ומבלי להביע עמדה ביחס לבקשה אחרונה זו, סבורני כי אין מניעה לשחרר את העורר לחלופה שהוצעה לתקופה זו. נוכח דברים אלה, ובהתחשב בכך שבעניינם של קטינים – הנחיית המחוקק היא כי אין להורות על מעצרם אלא מקום שבו לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותם פחותה, ומכל מקום מעצר כאמור יהיה לפרק הזמן המינימלי הנדרש לשם השגת המטרה כאמור (סעיף 11א לחוק הנוער) – אני סבור שיש להורות על שחרורו של העורר בכפוף להערתי שלהלן בנושא הערבויות הנדרשות.

סוף דבר: דין הערר להתקבל.

בקשת רשות ערר על החלטה להאריך מעצר קטינים במספר ימים לפני הגשת כתב אישום.

מכאן הטענה, כי מאחר שלא ניתן להורות על מעצרו של קטין שטרם מלאו לו 14 שנה עד תום ההליכים, ממילא לא ניתן להורות על מעצרו ל"תקופת הביניים" שלאחר תום חקירתו בואכה הגשת כתב אישום.

...

הבקשה אכן מעוררת שאלה משפטית, אך לאחר שעיינתי בטענות המבקשים, בפרוטוקולים ובהחלטות ערכאות קמא, ומכוח סמכותי על פי סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים, מצאתי כי ניתן לדחות את הבקשה על הסף, בלא דיון בנוכחות הצדדים.

וכך נאמר בסעיף 10 להחלטת בית משפט השלום: "מתוך דברי קצין המבחן עולה כי ישנה היערכות לקליטת המשיבים במסגרות של חסות הנוער רק ביום 25.4.2016. לא ניתן יהיה לקלוט את המשיבים לפני כן, כך שברור שביום הגשת כתב האישום יהיה על ביהמ"ש להורות על שחרור המשיבים לחלופת מעצר. החלופות שהוצעו על ידי באי כוח המשיבים אינן חלופות שיש בהן כדי להלום את המסוכנות הנשקפת מן המשיבים וככל שיהיה אילוץ חוקי לשחרר את המשיבים לחלופות אלה, שאינן מספקות, אני סבורה כי יש לוודא שפרק הזמן שבו ישהו המשיבים בחלופות אלה עד לקליטתם בחלופה מספקת, יהיה מינימאלי" (הדגשה הוספה – י"ע).

סוף דבר שהבקשה נדחית.

בקשות רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קפאח) מיום 18.11.2020, שקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' בן יצחק) מיום 16.11.2020, והורה על מעצר ביניים של המבקשים בבש"פ 8072/20 והמבקש בבש"פ 8073/20 (להלן יחד: המבקשים).

עם זאת, כפי שנזדמן לי לציין אך לאחרונה, אין משמעות הדבר כי "כל אימת שחשוד לא נעצר בשלב מעצר הימים, לא ניתן לעצרו או להטיל עליו תנאים מגבילים לאחר שהוגש כתב אישום" (בש"פ 7813/20 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 5 [(‏12.11.2020])), והדבר נכון גם לגבי חשוד שנעצר ושוחרר.

...

בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שונה ביחס לנאשמת הנוספת שנעדרת עבר פלילי.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

סוף דבר, הבקשות נדחות.

אין בכוונתי להתעמק בסוגיה עובדתית זו, ואסתפק בהבהרה כי בנסיבותיו של המקרה דנן – בו ישנן מספר אינדיקאציות לכך שכתב האישום הוגש באיחור (קליטתו המאוחרת במערכת כאמור, עליה הצדדים אינם חלוקים, וכן הצהרת בא-כוח העוררת 1 לפיה הפרקליטה המטפלת בתיק הודתה בפניו כי כתב האישום לא הוגש במועד, כמפורט בפיסקה 3 לעיל) – מוכן אני להניח, לצורך הדיון בשאלה המשפטית שהעלה הערר, כטענת המערערות, כי כתב האישום והבקשה למעצרן של העוררות עד לתום ההליכים הוגשו לאחר השעה 12:00 ביום 17.8.2023, קרי, לאחר המועד האחרון.

דהיינו, לאחר שהוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, בית המשפט רשאי, על פי בקשת הנאשם או בא-כוחו בלבד, לדחות את הדיון בבקשה על מנת לאפשר לנאשם או לבא-כוחו לעיין בחומר החקירה, ולצורך כך הוא רשאי גם להורות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 30 ימים.

שם הוטעם כי: "הסמכות להורות על מעצר ביניים מופעלת בדרך כלל לשם שימור מצב דברים קיים, בכדי "להקפיא" את המעצר בו נתון הנאשם עד להחלטה אחרת [.

...

משכך, לעמדתו, לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ואף לא להאריך את תנאי המעצר המגבילים שהושתו על העוררות, מבלי לקיים דיון בעניין הראיות לכאורה העומדות נגדן, ומאחר שהלה לא הספיק לעיין בראיות, הרי שאין מנוס מדחיית הדיון.

סוף דבר: הערר נדחה.