ערר על מיקום מכפילי חניה

בבית המשפט העליון בש"פ 7429/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין העורר: חוסאם נאסר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.10.2014 במ"ת 12851-09-14 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' עטר תאריך הישיבה: י"ז בחשון התשע"ה (10.11.2014) בשם העורר: עו"ד שרון ברגמן בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי ][]החלטה

לצורך קביעה זו סקר בית המשפט בהרחבה ראיות אלה, ובין היתר: הודעתו של לקוח ששהה בבנק בעת ארוע השוד השני (להלן העד הלקוח), לפיה נראה העורר כשהוא עוזב את הבנק בבהילות, ניכנס לרכב שחנה בחניה כפולה ונוסע במהירות מן המקום.

כך למשל טען העורר בחקירה מאוחרת, כי בעת השוד הראשון החנה את רכב המילוט בבית חולים "מאיר" בכפר סבא, ואולם חזר בו לאחר מכן מגרסה זו; הודעותיהם של נהג מונית וסדרן העבודה שלו, לפיהן בבוקר השוד הראשון הסיע נהג המונית את העורר מבית החולים לרחוב בו ממוקם הבנק, ובשעה הרלבנטית, בסמוך לאחר ביצועו של השוד, הסיעו חזרה לבית החולים; תעוד האירועים במצלמות האבטחה משני הבנקים, בו ניתן להבחין בדמיון בין חלקי פניו הגלויים ומבנה הגוף של השודד לבין אלה של העורר; עדותה של עובדת בבנק "מזרחי-טפחות", בו לעורר חשבון בנק, באשר למצבו הכלכלי הירוד של העורר; אמירות מפלילות שנאמרו מפי העורר במסגרת חקירתו ומגרסה שמסר בפני המדובב, מהן עולה כי לעורר ידיעה בדבר פרטים מוכמנים בקשר לזירות האירועים; נוכח האמור נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה המספקת להוכחת אשמתו של העורר, ובית המשפט הורה על עצמו כאמור מעלה.

...

על יסוד האמור טענה המשיבה, כי אין לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

הכרעה לאחר עיון בחומר החקירה בעניינו של העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי בידי המאשימה ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו (סעיף 21(2)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי; בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (2012); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (2012)).

על פי המזכר, החל העורר לשאול שאלות מפורטות בדבר זיהויו באמצעות טביעות אצבעותיו: "טרם הטבעתו, פנה אלי החשוד ואמר: 'אם פותחים מגרות ודלתות ככה (תוך שהוא מדגים תנועות הזזה ופתיחה עם פרקי אצבעות) יש טביעות אצבע'? ... 'אין טביעות אצבע', השבתי לו ואמרתי שיחשוב טוב טוב וינסה לשחזר את האירועים בבנקים ויגיע למסקנה אחרת, החשוד שתק ונראה כי הוא חושב דקות ארוכות, בהמשך פנה אליי ואמר 'בוא נעשה עסקה מה אתה מציע'? ... בהמשך, בעת שעבר לידו חוקר זירה פנה אליו ושאל אותו: 'כמה נקודות צריך בשביל טביעות אצבע? 12, לא?' ". באופן דומה במזכר מיום 1.9.14 מסרה החוקרת רס"מ אורית פלד שאול, כי בתום החקירה אמר לה העורר, בין היתר, כי "יש לך תיק תפור מה את מחרבשת? איפה הייתם עד היום? השוד בבנק מסד היה לפני חודש". מהצטברות ראיות אלה, בין היתר, וגם אם לעורר השגות עליהן, עולה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו.

איני נעתר איפוא לערר.

היתערבות זו בהחלטת ועדת הערר נומקה במספר טעמים: (א) העדר איזון ראוי בין השיקולים הרלוואנטיים לבקשה להיתר בניה בהתאם לתמ"א 38, ובפרט, מתן משקל יתר לתמריצים הכלכליים על פני השיקולים התכנוניים: בית משפט קמא קבע, כי הנימוק העקרי לקבלת הערר על ידי ועדת הערר, היה החשש, כי "מניעת התמריצים" מהיזם תגזור כליה על הפרויקט כולו.

הוועדה המקומית סבורה, כי במידה שיאושרו תוספות הבניה המבוקשות, התוצאה שתתקבל היא של "מבנה חריג במידותיו לסביבה, צפיפות כפולה מהמקובל למגרש דומה והיעדר חניה". לטענת הוועדה המקומית, החלטתה של ועדת הערר לאשר מתן תמריצים כלכליים, שעה שאלו אינם נדרשים, הנה החלטה לקויה ופגומה, ויש לבטלה.

בהתייחס לסוגיית החנייה, סומכת הוועדה המקומית את ידה על פסק דינו של בית משפט קמא, באומרה את הדברים הבאים: "מעת שהועדה המקומית דחתה את הבקשה להיתר אשר היתה כרוכה כאמור בתוספת יחידות דיור ללא פיתרון חניה במיגרש, הרי שהאופציה להתקנת חניה במרחב הצבורי כלל לא נבחנה, ומכאן שקביעתה של ועדת הערר בעיניין זה, לפיה אין באיזור מצוקת חניה, ממילא לא היה לה על מה לסמוך". יתר על כן, הוסיפה הוועדה המקומית וטענה, כי הרחוב בו ממוקם המיגרש, שוכן בסמוך למרכז מסחרי הומה ולמוסד הטכניון, והנו "צר וצפוף, העמוס לעייפה כבר עתה לאורך כל שעות היום". המסקנה המתבקשת היא, כי ועדת הערר לא קיבלה את החלטתה על בסיס תשתית ראייתית סבירה, ואף לא שמעה את טענותיהם של הגורמים הרלוואנטיים, לעניין זה. הדיון בעירעור ביום 11.7.2016, היתקיים דיון בפנינו, במסגרתו חזרו הצדדים על עקרי טענותיהם, כפי שפורטו לעיל בהרחבה.

...

על היחס בין שני הסעיפים עמדו גדרון ונמדר בספרם, בעמ' 288-286: "סעיף 158א3(א) שולל ממוסד תכנון את הסמכות למנוע אישור זכויות בניה מכוח הוראות סעיפים 11, 12 ו-14 לתמ"א 38, מהנימוק כי לא ניתן להתקין את מספר מקומות החניה אותם יש להסדיר לפי סעיף 17 לתמ"א, כולם או חלקם, בתחום המגרש, אם מוסד התכנון מצא כי לא ניתן להסדיר את מקומות החניה בתחום המגרש. במקרה כזה על הועדה המקומית לתת את היתר הבניה המבוקש, על אף העובדה כי מבקש ההיתר לא הסדיר את מקומות החניה הנדרשים מכוח סעיף 17 לתמ"א בתחום המגרש, בכפוף לזכות הועדה המקומית לחייב את מבקש ההיתר לשלם דמי השתתפות להתקנת מקומות חניה בחניון ציבורי". מקובלת עליי גישתם זו של גדרון ונמדר, אשר עולה בקנה אחד עם מטרתה של תמ"א 38.

‏ סוף דבר לסיכום, לוּ תתקבל דעתי, הערעור יתקבל במובן זה שהנושא יוחזר לדיון מחודש בפני ועדת הערר.

ודוק, איני מביעה כל עמדה באשר למסקנה הסופית אליה צריכה ועדת הערר להגיע ומצטרפת אני לדברי חברי כי על ועדת הערר לפעול כחכמתה וכמיטב הבנתה בגיבוש החלטתה.

בהחלטתה, עמדה ועדת הערר על כך ששינוי מיקום החניות נעשה בנגוד לחוות דעת סגן מהנדס העיר שהוגשה לועדה המקומית, שבה נקבע כי אין מקום להענות להתנגדות המערערים בעיניין זה; וכי הועדה המקומית בעצמה ציינה בהגינותה בדיון שאין ביכולתה להסביר מדוע החליטה בעיניין זה בנגוד לחוות הדעת המקצועית.

טעמו של כלל זה הוא כפול: ראשית, בית המשפט לא יפגע בזכויותיו של אדם מבלי שניתנה לו היזדמנות לומר את דברו; שנית, צרופו של צד שכנגד מסייע להציג לפני בית המשפט תמונה מלאה ואמינה, שעליה יוכל לבסס את הכרעתו (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994) (להלן: עניין לנדאו)).

...

בנוסף, טוענים המבקשים כי החלטת ועדת הערר, שלפיה נדחה הערר הראשון שהגישו, לוקה בחוסר סבירות שמחייב את ביטולה; ולחלופין, כי בני הזוג שפיר חרגו מתנאי היתר הבניה שניתן להם, ואף פלשו לחלקת המערערים והסבו להם נזקים שונים במהלך עבודות הבניה שביצעו.

בנוסף, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטה שעניינה הערר השני.

כללם של דברים: בהעדר עילה להתערבותנו, אנו דוחים את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עורך-דין בסך 8000 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיבה 2 ולבני הזוג שפיר.

אשר לכך, קבעה המפקחת כי שוכנעה בדבר הסכמת כלל בעלי הדירות וכי גם אם בחלק מהמקרים, לאחר חתימת המסמכים הנדרשים, עורר המערער בחלק מבעלי דירות היתנגדות להקמת דירת גן בקומת הקרקע, הרי שמשהובהר להם כי לאור ההסכם עליו חתמו אין הם יכולים להיתנגד להקמתה, חזרו בהם מהתנגדותם ונכון למועד הגשת התביעה לא ביקש מי מבעלי הדירות לחזור בו מהסכמתו וכן, לא הוגשה תביעה לביטול ההסכם.

נוסף על כך בכל הנוגע למכפילי החניה- טוען המערער כי לבד מכך שכלל מכפילי החניה פוגעים בדירתו, כפי שלטענתו נתמך בחוות דעת מטעמו ושומה היה על המפקחת שלא לאשר בנייתם, הרי ששגתה המפקחת עת לא הבהירה – בכל הנוגע למכפיל של חניה 16, כי לא די בכך שמכפיל החניה לא יעלה במצב של פתיחה על גובה של 2.5 מ', אלא שלא תהיה חריגה לא של המתקן ואף לא של מכונית ככל שתהיה עליו, מעבר לגובה של 2.5 מ'.

בתמיכה לקביעתי זו הבאתי את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 9645/16 איסק פארי עילית נ' נחמיאס משה (10.01.2017), שם נקבע כי הקמת שתי חניות מתוכננות הכרוכה בבצוע עבודות משמעותיות ברכוש המשותף והכוללת עקירת שבעה עצי אורן ותיקים (ונטיעת עשרה עצים אחרים במקומם), שבירת הגדר המקיפה את הבית, שינוי מיקום פח האשפה, סלילת שביל גישה והקמת חניות – אינה בגדר "שימוש סביר" ברכוש המשותף.

...

זאת ראש וראשונה הואיל והחישוב אשר נערך במסגרת חוות הדעת של המערער, הפך ממילא ללא רלוונטי ואינו יכול לשמש בסיס לקביעת פיצוי כאמור - הן הואיל והתבסס על נתונים אשר בחלקם שגויים (כך לא שמעתי תשובה מהמערער בכל הנוגע לטענה ולפיה החישוב התבסס על שגיאה בקביעת שיעור חלקה של כל אחת מהדירות ברכוש המשותף), ויתרה מכך הואיל והוא מבוסס על נתונים אשר השתנו – זאת בהינתן שהפרויקט כפי שאושר בסופו של דבר (במסגרתו שונה מכפיל 16 וניתנו הנחיות בנוגע לבידוד המעלית), אינו הפרויקט אשר בהתייחס אליו נקבעו הערכים בחוות הדעת.

משכך, ממילא לא היה מקום לפסוק למערער פיצוי כפי שנדרש על ידו ודין תביעתו לעניין זה להידחות.

מכלל זה לא מצאתי לסטות במקרה זה, בהינתן שמצאתי טעם בשיקוליה של המפקחת בכל הנוגע לפסיקת ההוצאות, בשים לב להיקף הטענות אשר התקבלו ונדחו (ראו - ע"א 5630/90 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, מז(2) 517,528; ע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף וערעור שכנגד, פ"ד מז (1) 540 ; ע"א 2333/90 גורדי בע"מ נ' חרות בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מז (2) )20 סוף דבר; ריכוז המפורט לעיל מעלה כי נדחו כלל טענותיהם ההדדיות של הצדדים ובהתאמה לכך הנני מורה על דחיית הערעורים.

מסקנה זו תיאמה גם את קביעת הועדה המחוזית של מחוז מרכז, (במסגרת ערר 189/13 שהוגש ע"י שכן המתגורר בבניין הסמוך) שקבעה בהחלטתה (מיום 9.9.13) כי עצם השמוש במתקני חניה ובילבד שהנם מתקנים תת-קרקעיים אשר אינם יוצרים הפרעה נוספת בנוף, הנו שימוש נכון ואין המדובר ביצירת מיטרד רעש חריג או אחר.

במצב הקודם טרם ביצוע הפרויקט הדירה נהנתה מיתרון בהיותה בקומה הראשונה במרחק של כ-7 מ' משפת המדרכה של הרחוב, לעומת זאת במצב הקיים כיום, ובהתאם לתוכנית הבנייה המאושרת בועדה המקומית מכפילי החניה ממוקמים על שטח החצר כאמור וללא מרחק כלל מהחלונות הדרומיים מזרחיים של הדירה.

...

מקובלת עלי טענות הנתבעת לעניין אי זכאות לנזק בגין פגיעה בנוף הן משום נתוני הדירה והשפעת המכפיל על הנוף ממנה והן לאור אי תקיפת עצם התקנתו כאמור בעת הרלבנטית.

לפיכך בהתייחס לכל האמור, בנוגע למידת הרעש המוכחת ולא נטען כלל כי חל בה שינוי מאז מדידתה ,אני סבורה כי הפיצוי בגין נזק לא ממוני לאורך זמן ,יעמוד בשיעור של 100,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור אני מקבלת את התביעהבחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ .לסכום זה יתווספו הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.