בחודש נובמבר 2014, חייבה עריית כרמיאל את המערערת בארנונה בגין נכסים נוספים שבהם מותקנות מערכות פוטו וולטאיות, מעבר לנכס ברח' השיש 3, כאשר הסווג על פיו חויב השטח שעליו הותקנו המערכות הפוטו וולטאיות, היה סיווג של "תעשיה" שעמד אותה עת על סך של 46.66 ₪ למ"ר.
המערערת הגישה השגה על חיובים אלה שנדחתה, והדיון בערר 43/14 היתייחס גם לחיוב על הנכסים הנוספים מעבר לנכס ברח' השיש 3.
המערערת טוענת כי עריית כרמיאל מפלה אותה לרעה, שכן היא אינה גובה ארנונה בגין מתקנים פוטו-וולטאיים שהותקנו על גגות בתים פרטיים, בעוד שאותה היא מחייבת בארנונה בגין מתקנים כאלה שהותקנו על גגות שטחים מסחריים.
...
סיכומו של דבר, על יסוד הניתוח של סעיף 10(ג) לפקודת סדרי השלטון והמשפט וסעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], הסמכות לקבוע תחולה למפרע לתקנות מותנית, לדעתי, בשני תנאים מצטברים: ראשית, צריך שהחוק המסמיך יקנה לרשות המנהלית סמכות לקבוע תחולה למפרע, בין במפורש ובין במשתמע, ואם אין הוא מקנה סמכות כזו במפורש, צריכה לחול חזקה פרשנית שלפיה המחוקק לא התכוון להקנות סמכות כזאת.
עיון בפרוטוקול הדיונים של וועדת הכספים בנושא "חיוב הארנונה באשר למערכות הסולאריות הרלוונטיות", אין בו כדי להביא לידי מסקנה כי היתה כוונה להחיל את התיקון באופן רטרואקטיבי, וזאת כאשר עולה בבירור כי וועדת הכספים היתה מודעת להעדר סיווג ספציפי כזה בעת דיוניה בשנת 2011, והיא אף הייתה מודעת לכך שקיימות רשויות מקומיות שגובות ארנונה בגין המערכות הסולאריות הרלוונטיות, ולמרות זאת, היא לא מצאה לנכון לקבוע מפורשות תחולה רטרואקטיבית של התקנות, והיא אף לא בחנה אם ניתן לקבוע תחולה כזו, מכוח הוראות החוק המסמיך.
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.