מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

ערר על הרחקה ממוסד הלימודים

בהליך בש"פ (בש"פ) שהוגש בשנת 2021 בעליון נפסק כדקלמן:

בשורה התחתונה נעתר בית המשפט לבקשת האפוטרופא לדין, וקבע כי יש לאסור על העורר את הכניסה לכפרו למשך שנה (ולא שנתיים כפי שנתבקש), ובתוך כך נאסר על העורר להתגורר, לעבוד או ללמוד בכפר.
זאת, לאור הגדרת "עבריין מין" בסעיף 2 לחוק כלהלן: "עבריין מין" – מי שהורשע בבצוע עבירת מין ומתקיים בו אחד מאלה: (1) ביום ביצוע העבירה הוא היה בגיר; (2) ביום ביצוע העבירה הוא היה קטין ונידון למאסר בפועל, או שבית המשפט צווה על החזקתו במעון נעול לפי סעיף 25(א)(1) או (2) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טפול), התשל"א-1971, או על אשפוזו, ובמועד שיחרורו מהמאסר, מהמעון הנעול או מהאישפוז, לפי העניין, מלאו לו 19 שנים; הטענה השנייה היא, שלא ניתן לאסור את כניסת העורר לכפר מגוריו, וזאת לאור נוסח סעיף 3(א) לחוק הקובע כלהלן: בית המשפט רשאי להטיל על עבריין מין, בצו, מיגבלות על מגורים, עבודה או לימודים במוסד לימודים בקירבת מקום המגורים או מקום העבודה של נפגע העבירה או מוסד הלימודים שניפגע העבירה לומד בו (בחוק זה – מיגבלות), אם שוכנע, לאחר שקיים דיון בענין, כי יש צורך בהטלת מיגבלות משום שלנפגע העבירה עלול להגרם נזק נפשי של ממש אם עבריין המין יתגורר, יעבוד או ילמד בקירבת מקום מגוריו או מקום עבודתו של נפגע העבירה או מוסד הלימודים שניפגע העבירה לומד בו; בהחלטה לפי סעיף זה יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, את הפגיעה שתגרם לעבריין המין של הטלת המיגבלות; בלי לגרוע מהאמור, לעניין עבריין מין כהגדרתו בפיסקה (2) להגדרה "עבריין מין" יימנע בית המשפט, ככל האפשר, מפגיעה בצרכים הייחודיים הנוגעים לשיקומו.
כך, בבש"פ 7587/16 פלוני נ' פלונית (10.10.2016) אישר השופט ע' פוגלמן צו הרחקה מהיישוב קריית ארבע בציינו כי "העורר לא הצביע במקרה זה על טעם מבורר המצדיק את מגוריו באיזור קריית ארבע דוקא". קיצורו של דבר, איני סבור כי יש בלשון החוק כדי לצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לעצב את המיגבלות שניתן להשית על עבריין מין בהיבט הגאוגרפי, ובמקרים המתאימים רשאי בית המשפט לקבוע כי צו ההרחקה יחול על היישוב כולו.
...
העורר ניצל לטובה את ההליך השיקומי במעון, כפי שעולה מהתסקירים שהוגשו בעניינו, ואצטט את השורה התחתונה מהדיווח העדכני האחרון הנוגע לעורר: "לסיכום מדובר בנער שעבר תפנית חיובית ומשמעותית במצבו ובחייו עם סיפור הצלחה מדהים בכל המשורים. הוא ידע לנצל לטובה את כל המשאבים שהועמדו לרשותו על ידי מסגרת המעון, ולהפיק ולגייס את הכוחות והיכולות שלו לשם צמיחתו והעצמתו ושינוי מצבו. הוא הפיק תועלת מלאה מהתהליך הטיפולי שעבר במעון במסגרות השונות במיוחד בטיפול הקבוצתי לנערים פוגעים מינית, הוא הצליח לחולל שינוי חיובי בתפקודו והתנהגותו והגיע לניצול חלק ניכר מהפוטנציאל הטמון בו. כיום הוא מצויד בכלים ומיומנויות אשר בכוחם לעזור לו לחזרה תקינה לחיי הקהילה והמשפחה". לקראת תום השנתיים שבהן שהה העורר במעון, הגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בקשה לפי החוק ועתרה לאסור עליו למשך שנתיים להתגורר, לעבוד או ללמוד בכפר מגוריו.
לכן, דין טענתו של העורר במישור הגיאוגרפי להידחות.
אך כאמור, לבחירה בדרכי טיפול חלף דרכי ענישה יש השלכות על תחולת חוק המגבלות, ובבוא בית המשפט לדון בעניינו של קטין שהורשע בעבירת מין, יש ליתן את הדעת על חוק זה. כשלעצמי, אני סבור כי עדיף לתקן את חוק המגבלות, ולהרחיב את תחולתו גם על מקרים כגון דא. זאת, על מנת למנוע מצב שבו בית המשפט יעדיף להחמיר עם הקטין ולנקוט דרכי ענישה לפי סעיף 25 לחוק הנוער, אך ורק על מנת שלא ייווצר מצב שבו ידיו יהיו כבולות מבחינת ההגנה על נפגע העבירה בהמשך.
סוף דבר, שיש ממש בטענה המקדמית שהעלה העורר ודין הערר להתקבל.
אשר על כן, ומאחר שחוק המגבלות אינו חל מלכתחילה על העורר, הערר מתקבל והעורר רשאי לחזור כיום לביתו.

בהליך ערר מ"י (עמ"י) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 11.4.21 להאריך את תנאי השיחרור של העורר לתקופה של חודשיים נוספים, ובכללם, האיסור על העסקתו בערייה והרחקתו ממשרדיה.
בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט גיא אבנון), בהחלטתו מיום 25.11.20, הורה על שיחרורו של העורר בתנאים, הכוללים, בין היתר: מעצר בית מלא; איסור עיסוק בתפקידו כראש עריית אור עקיבא וכחבר הועדה המרחבית לתיכנון ובניה יישובי הברון (להלן – "הועדה לתיכנון ובניה"); הרחקתו ממוסדות הערייה, מהועדה לתיכנון ובניה, ומכל הקשור לאלו; איסור על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה; וכן איסור יציאה מן הארץ.
בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט ארז מלמד), בהחלטתו מיום 11.4.21, נעתר לבקשת המשיבה והאריך בחודשיים נוספים את תנאי השיחרור של העורר, ובכללם, האיסור להמשיך בעיסוקיו כראש עריית אור עקיבא ובועדה לתיכנון ובנייה והאיסור על כניסתו למשרדי הערייה ואל משרדי הועדה לתיכנון ובנייה.
...
לבסוף טענו, כי נוכח היקף החשדות, ומעורבותם של עובדי עירייה רבים, אין מנוס מאיסור גורף ולא ניתן להסתפק בפתרון אחר.
עם זאת, וזה העיקר, ברוב רובם של המקרים שאליהם הפנה בא כוח העורר, בסופו של דבר הוארך איסור העיסוק כמבוקש, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, ומכאן שאין בפסיקה את שביקש להוכיח העורר.
לאור כל האמור הערר נדחה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2015 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

עוד נטען כי "נוהל ההרחקה" שצורף ע"י התביעה הנו נוהל שהוסדר בשנת 2012 כשאין חולק כי המנוח נרצח בשנת 2008 והנוהל טרם הוסדר אז. כמוכן נטען כי לאחר הרחקת המנוח היה על ההורים לפעול למיצוי הליכים ע"י פניה לועדת ערר או לחילופין הגשת עתירה מנהלית לתקיפת שק"ד הרשות, אולם ההורים בחרו שלא לפעול בעיניין ומחדלם הנ"ל אף הוא בכוחו לנתק את הקשר הסיבתי.
עוד טען ב"כ הנתבעות כי העדר פעולה מצד המדינה המסורה לשיקול דעתה איננה מקימה עילה מצד הנפגעים מכך, ובעניינינו הדברים הם קל וחומר כשהמדינה לא ידעה כלל על הרחקת המנוח ממוסד הלימודים.
...
התביעה הוגשה כנגד המועצה המקומית ראמה (להלן: "הנתבעת 1"), משרד החינוך וענבל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעות 2-3"), בטענה כי הרחקת המנוח מבית הספר בו למד ומבלי שנמצאה לו מסגרת לימודית חלופית, היא שעמדה בבסיס קשריו של המנוח עם גורמים עבריינים אשר הובילו בסופו של דבר למותו הטראגי בעודו בגיל הנעורים.
טענות הצדדים טיעוני המבקשת/ הנתבעת 1 ב"כ הנתבעת 1 המלומד טען כי דין התביעה להידחות ממספר נימוקים: ראשית נטען כי התביעה לא שילמה אגרה מספקת במעמד הגשת התביעה.
סבורני כי באופן כללי לגבי כלל תלמידי ישראל ובאופן פרטי למקרה הנדון - לאור טענות התביעה כי המנוח היה מחובר לגורמים עבריינים שנים קודם לאירוע הרצח - הרי שלא ניתן לקבוע במאזן ההסתברויות כי הרחקת המנוח ממוסד הלימודים היא שגרמה להירצחו, היינו כי אלמלא היה ממשיך המנוח את לימודיו במסגרת הלימודית לא היה נרצח בהסתברות של 51%.
) בית המשפט העליון פסק כי כשעסקינן במקום בו התערבותו של "הגורם האחר" נעשתה במכוון אזי הכלל יהיה כי המעשה המכוון ניתק את הקשר הסיבתי בין הנזק למעשהו או מחדלו של הראשון אלא אם כן יוכח כי ניתן היה לצפות את התנהגותו המכוונת של המעוול הנוסף "כאפשרות ממשית". ראו למשל דבריה של השופטת מ. בן פורת בע"א 557/82‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' הרצל אביטן, פ''ד מא(1) 563 באומרה: "כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהווה את אחת החוליות בין התרשלות הנתבע לבין הנזק שסבל התובע, כי אז יישום הכלל (של התערבות הגורם המתערב) יתבטא בהימנעות מהטלת אחריות על הנתבע לאותו נזק, וכי כדי לסטות מכלל זה לא די בכך שאדם סביר היה חוזה התערבות זו כאפשרות גרידא (שהפעולה הרצונית של המתערב תגרום לנזק מסוג הנזק שאירע בפועל), אלא דרוש, לפחות, שזה יהיה אירוע, שהסתברות התרחשותו הייתה ממשית" בענייננו וכפי שהרחבתי לעיל הרי שאירוע מותו הטראגי של המנוח לא היה בגדר התרחשות אשר רשות סבירה נדרשה לצפות כתוצאה מהיעדר מציאת אלטרנטיבה מוסדית לתלמיד, ומקל וחומר כי לא הייתה זו אפשרות "שהסתברות התרחשותה הייתה ממשית". כמו כן מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעות 2-3 על כי קבלת התביעה כנגד הנתבעות תוביל לתוצאה אבסורדית כי על הנתבעות ייפול נטל הפיקוח המוטל על ההורים מכוח ס' 14-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962.
לאור כל האמור לעיל אני סבור כי התובענה דנא לא גילתה אף עילת תביעה בעלת סיכוי קלוש ומשכך דינה להידחות.

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2018 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

עוד נקבע, כי מדיניות ההגירה של ישראל להרחיק קטינים השוהים בישראל שלא כדין עשויה לפגוע אינהרנטית בקטינים שנאלצים לעזוב את מוסדות הלימוד שלהם ולעבור לארץ שבה לא ביקרו מעולם, אך "אין בתובנות פסיכולוגיות כלליות מעין אלו בכדי להצדיק שקילת מעמד מטעמים הומנטריים" (מתוך השוואה לעמ"נ (י-ם) אסקנו נ' מדינת ישראל 28/1/18 ודחיית בר"ע על פסק הדין בבר"מ 1688/18 פלונית נ' משרד הפנים 13/5/18).
ו) ככלל, אני מוכנה, לצורך הדיון, לקבל עובדתית את טענת ב"כ המערערים ולפיה בתי ספר בישראל דוגמאת בית ספר שבו למד המערער 2 מעניקים טפול מסור ואיכותי יותר מזה שיקבל בניגריה, אך אין מדובר בשקול הומניטארי חריג שמצדיק קבלת ערר על ידי בית הדין על החלטת המשיב וממילא אין מדובר בשקול המצדיק היתערבות חריגה של בית משפט מינהלי בשקול דעתו של בית הדין לעררים.
...
לא שוכנעתי כי שהות בישראל פרק זמן נוסף של חצי שנה או שנה היא "שוברת שוויון" מבחינת המערער 2 על סמך החומר שהוצג בפני.
משברור גם למערערת, כי לא ניתן יהיה להישאר בישראל ללא מגבלת זמן, דומני, כי כל עיכוב נוסף, על סמך החומר שהונח בפני, הוא רק "דוחה את הקץ" ואין בו כדי למנוע בסופו של דבר את ניתוקם הצפוי של המערערת והקטינים מהסביבה המוכרת להם בישראל.
לסיכום: א) לאור האמור לעיל, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים ודין הערעור להידחות.

בהליך ערר מ"י (עמ"י) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

לפני הודעת ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון, כב' הש' מלמד, בה הורה בית משפט קמא על ביטול איסור יציאת המשיב מן הארץ ובטול איסור עסוקו כמפקח ברכבת ישראל (מ"י 31617-02-21, מיום 19.10.21).
ביום 25.2.21 שוחרר המשיב, בהסכמת הצדדים, למעצר בית מלא, ובין תנאי שיחרורו, נקבעה הרחקתו ואיסור עסוקו במוסדות רכבת ישראל, עריית טירת הכרמל ומשרד הבינוי והשיכון, על כלל שלוחותיהם, וזאת למשך 90 ימים.
המשיב לא הציג כל מיסמך המאשר את מטרת היציאה, לא הובהרה נחיצות היציאה ודחיפותה, אין בידי לקבל טענת ב"כ המשיב, כי לא ניתן לקבל אסמכתא לבקשתו על בסיס מועדי יציאה טנטטיביים, מדובר במוסד אקדמי לכאורה ולא ברור מדוע לא יוכל לסייע לתלמידו, לקדם את השלמת לימודיו.
...
דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טעמי בקשת הערר, טיעוני הצדדים והחלטת בית משפט קמא, מצאתי לקבלו.
המשיב לא הציג כל מסמך המאשר את מטרת היציאה, לא הובהרה נחיצות היציאה ודחיפותה, אין בידי לקבל טענת ב"כ המשיב, כי לא ניתן לקבל אסמכתא לבקשתו על בסיס מועדי יציאה טנטטיביים, מדובר במוסד אקדמי לכאורה ולא ברור מדוע לא יוכל לסייע לתלמידו, לקדם את השלמת לימודיו.
לפיכך, על בסיס מכלול הטעמים המפורטים לעיל, עניינו של המשיב שונה ואין מקום לבטל, ולו חלקית, את צו איסור העיסוק שהוטל עליו.
סוף דבר, הערר מתקבל, צו עיכוב היציאה מהארץ וצו איסור עיסוק מוארכים במתכונתם המלאה כמבוקש בבקשת העוררת/עד הגשת כתב אישום, המוקדם מביניהם.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו