ערר על החלטת שחרור לחלופת מעצר בעבירות חבלה

רקע והליכים כתב האישום (מיום 11.3.2021) מייחס לעוררים ביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וכן, לעורר 1 בלבד, עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, הן בשל החשש כי יימלטו בשנית לשטחי הרשות הפלסטינאית, והן בשל מסוכנות הנלמדת מטיב העבירות המיוחסות להם ונסיבות ביצוען (סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, בהתאמה).

כן נקבע, כי לנוכח בריחת העוררים מחוץ לתחומי המדינה ומאמציהם לשבש את החקירה על-ידי תאום גרסאות, לא ניתן לתת בהם את האמון הדרוש לצורך שחרורם לחלופת מעצר, לרבות בפקוח אלקטרוני.

אך באחרונה התייחסתי בהקשר זה לעומס הגדל והולך על שירות המבחן (בש"פ 9253/20 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.1.2021)), בגינו מתארך עד-מאוד משך הכנת תסקירי המעצר – ובשל כך כבר הוגש לבית משפט זה "ערר ביניים" מטעמו של עציר על החלטה המורה כי יוגש תסקיר כאמור בעיניינו (בש"פ 2505/21 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (13.4.2021)).

...

זאת, מאחר שעסקינן ב-"אירוע דקירה מתוכנן" כחלק מסכסוך כספי שהסלים עד כדי אלימות פיזית, אשר "בוודאי לא נרגע" מאז, ולנוכח חוסר היכולת לתת אמון בנאשמים מסוגם של העוררים, שתכננו "לדקור ולהימלט". כן נטען, כי החלטת בית המשפט שלא להורות על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים עומדת בקווים המנחים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

על רקע האמור לעיל, התחזקה דעתי כי יש לדחות את טענות העוררים בעניין תסקיר המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.

בבית המשפט העליון בש"פ 2870/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן העורר: שי איסקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) במ"ת 54690-03-21 מיום 25.4.2021 תאריך הישיבה: כ' באייר התשפ"א (2.5.2021) בשם העורר: עו"ד ליאור כהנא בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר ][]החלטה

ביום 25.3.2021 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין לפי סעיפים 186(א) ו-29 לחוק.

לפיכך טוען העורר כי יש לשחרורו לחלופת מעצר, או להורות על מעצרו בפקוח אלקטרוני.

עם זאת, הערר הופנה להחלטה מיום 25.4.2021 בלבד והעורר עתר שאורה על שיחרורו לחלופה (או שאורה על בחינת האפשרות לעצרו בפקוח אלקטרוני).

אכן, כפי שטען העורר, נסיבות המקרה דנן ייחודיות, ולא נעלמה מעיני גם העובדה כי העורר לא הואשם בעבירות אלימות ב-5 השנים האחרונות; כי זהו המעצר הממושך הראשון בחייו; וכי בתסקיר נמצא כי הוא שואף לנהל אורח חיים תקין.

...

לאחר שבחנתי את הערר על נספחיו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, העובדות המיוחסות לעורר בכתב האישום תומכות במסקנה זו של שירות המבחן.

הערר נדחה אפוא.

המדינה עוררת על ההחלטה בדבר מעצר בפקוח אלקטרוני, בנגוד לעמדת שירות המבחן, עבור נאשם ללא עבר פלילי בעבירת אלימות במשפחה.

אישום, החלטות ותסקירים בבית משפט השלום באשקלון הוגש כתב אישום המייחס למשיב עבירות איומים, היזק לרכוש ותקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש.

בית משפט השלום היה מודע לכלל לפיו אין לשחרר לחלופת מעצר בעבירות אלימות משמעותיות בין בני זוג, ללא תסקיר מעצר, במיוחד בהיתחשב בכך שהמתלוננת מביעה חשש מהמשיב.

...

זאת, אף אם מדובר בסכום אשר לא ייאסף על ידי המשפחה במספר ימים אלא בשבוע או שבועיים, ובלבד שיהיה כזה שאנשים עובדים כמו אחי המשיב יצליחו לעמוד בו, בסופו של דבר.

עם זאת, אם באמת יתממש הסיכוי לשילוב המשיב בתכנית טיפולית, והמשיב אכן ישתלב, הרי שנכון יהיה בהמשך להקל ממעמסה חריגה זו. התוצאה נוכח כל האמור, תנאי המעצר בפיקוח שנקבעו יעמדו על כנם.

סיכומו של דבר – בכפוף לשינוי סכום ההפקדה, הערר נדחה.

העורר טוען לפגם בשל אי עמידת ההחלטה בעקרון השויון מקום שנאשם אחר שחלקו גדול יותר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים ועל כן מדובר בנימוק מיוחד המצדיק למרות המלצות שליליות של התסקיר שיחרורו של העורר לתנאים מגבילים ולחלופה.

בהקשר זה נקבע כי "קיימת זיקה בין עוצמת הראיות לבין חלופת מעצר וככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ברם, מנגד יש לקחת בחשבון גם את עוצמת עילת המעצר. יכול וביהמ"ש יגיע למסקנה כי קיימת חולשה בעוצמת הראיות, אך למרות זאת יורה על מעצר הנאשם עד תום ההליכים, נוכח מידת מסוכנותו כפי שמשתקפת מהמעשה והעושה (ראו בש"פ 1269/22 אבו סביתאן נ' מדינת ישראל (נבו 6/3/2022)). זה בדיוק המקרה שלפניי שבו ישנה אומנם חולשה בראיות שמצדיקה הייתה לכאורה לשקול חלופה ביתר רצינות, אך עילת המעצר היא חזקה ועומדת מנגד (עבירת פציעה כשעבריין מזוין בצוותא לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין המקימה חזקת מסוכנות) ולא כל שכן בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה.

הסיכסוך עדיין קיים בין הניצים, העורר לא לוקח אחריות (טוען לחפותו), נחקר בחקירות פליליות מספר פעמים בחודשים האחרונים, בעל קוי אישיות מניפולטיביים, קשה ליתן בו אמון ואין די בעבר פלילי נקי בנסיבות העניין כדי להקים אמון בו כי ישמור על החלטות בית המשפט בדבר שיחרורו לחלופה כזו או אחרת.

...

סיכומו של דבר, נראה כי אין בחלופות המוצעות על ידי העורר כדי להבטיח איון מסוכנות והישנות עבירות מצד העורר.

מתבקש היה בנסיבות העניין לנקוט בפתרון של מעצר באיזוק אלקטרוני, אך בהיעדר היתכנות טכנית, הרי שאין מנוס בנסיבות העניין אלא להותיר את העורר במעצר.

בסיכומו של דבר, נראה בנסיבות העניין כי לא נפל פגם בהחלטת בימש קמא המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

בבית המשפט העליון בש"פ 1128/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ העורר: אמין מנאסרה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.1.2024 במ"ת 34548-11-23 תאריך הישיבה: ו' באדר א התשפ"ד (15.2.2024) בשם העורר: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המשיבה: עו"ד אפרת גולדשטיין רוזן ][]החלטה

הרקע לערר נגד העורר, אמין מנאסרה, הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו עבירות חבלה בכוונה מחמירה, שוד מזוין בחבורה, ונשיאה והובלה של נשק (להלן: כתב האישום).

בנוסף עבירות הנשק המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, וכי בנסיבות העניין קיימות גם עילות המעצר שעניינן חשש לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מאימת הדין.

תמצית טענות הצדדים לטענת העורר, ההחלטה להורות על מעצרו עד תום ההליכים שגויה, שכן לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים נגדו, ואת המסוכנות שנקבעה ניתן להפיג באמצעות שיחרור לחלופת מעצר.

...

על בסיס כל האמור לעיל, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצרו של העורר.

נוכח כל האמור, בצדק קבע בית המשפט כי אין לסטות מן הכלל בדבר מעצר מאחורי מלא סורג ובריח ואין מקום להתערבות בהחלטתו.

הערר נדחה.