רקע והליכים
כתב האישום (מיום 11.3.2021) מייחס לעוררים ביצוע בצוותא של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וכן, לעורר 1 בלבד, עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין.
בד בבד עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, הן בשל החשש כי יימלטו בשנית לשטחי הרשות הפלסטינאית, והן בשל מסוכנות הנלמדת מטיב העבירות המיוחסות להם ונסיבות ביצוען (סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, בהתאמה).
כן נקבע, כי לנוכח בריחת העוררים מחוץ לתחומי המדינה ומאמציהם לשבש את החקירה על-ידי תאום גרסאות, לא ניתן לתת בהם את האמון הדרוש לצורך שחרורם לחלופת מעצר, לרבות בפקוח אלקטרוני.
אך באחרונה התייחסתי בהקשר זה לעומס הגדל והולך על שירות המבחן (בש"פ 9253/20 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.1.2021)), בגינו מתארך עד-מאוד משך הכנת תסקירי המעצר – ובשל כך כבר הוגש לבית משפט זה "ערר ביניים" מטעמו של עציר על החלטה המורה כי יוגש תסקיר כאמור בעיניינו (בש"פ 2505/21 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (13.4.2021)).
...
זאת, מאחר שעסקינן ב-"אירוע דקירה מתוכנן" כחלק מסכסוך כספי שהסלים עד כדי אלימות פיזית, אשר "בוודאי לא נרגע" מאז, ולנוכח חוסר היכולת לתת אמון בנאשמים מסוגם של העוררים, שתכננו "לדקור ולהימלט". כן נטען, כי החלטת בית המשפט שלא להורות על הגשת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים עומדת בקווים המנחים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
על רקע האמור לעיל, התחזקה דעתי כי יש לדחות את טענות העוררים בעניין תסקיר המעצר.
אשר על כן, הערר נדחה.