ערר על החלטת שחרור בערובה

כאמור, אין זו הפעם הראשונה שהעורר מגיע לבית משפט זה בערר על ההחלטה שלא להקל בתנאי שיחרורו בערובה.

...

אשר על כן, אני מורה על החזרת התיק לבית משפט קמא, שיבחן את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, והפעם, במסגרת דיון לפי סעיף 52(ב) לחוק המעצרים.

על בית המשפט לבחון את השאלות הבאות: האם אכן אין ביכולתו של העצור למלא אחר תנאי הערובה שנקבעו? אם התשובה חיובית – האם מתחייב מכך שיש לשנות את תנאי הערובה המקוריים נוכח מכלול הנסיבות? אם התשובה חיובית – מה השינויים שיש להכניס בתנאים אלה? אם וככל שבית משפט קמא יגיע למסקנה כי יש מקום לשנות מתנאי הערובה, יש לבחון את האפשרות לקחת בחשבון את הנכסים והכספים של העורר שחולטו או הוקפאו (מעיון ב"נט המשפט" נמצאתי למד כי מדובר בסכומים נכבדים של מיליוני שקלים), תוך בחינת סכומי השוחד והגניבה המיוחסים לעורר בכתב האישום (ולא נעלם מעיני כי בכתב האישום נטען לסכום מצטבר של כ-25 מיליון ₪).

סוף דבר, שהתיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיפעל כחוכמתו, במסגרת הנורמטיבית של סעיף 52(ב) לחוק המעצרים.

(1) (2) לחוק המעצרים שכותרתו "ערר על החלטת הקצין הממונה" קובע, שמי ששוחרר בערובה יכול לערור על גובה הערובה ועל תנאי השיחרור שנקבעו וזו לשונו: "מי ששוחרר בערובה על ידי הקצין הממונה רשאי לערור בפני בית

...

לסיכום- דין התביעה להידחות.

במענה לשאלה זו אני סבור שכך הוכח ולא הוכח כי פעל שלא בהתאם לסמכויותיו.

בנוסף, אני סבור שלא הוכח כי התגלתה כל התרשלות בהתנהגותו של הקצין הממונה ועל כן נתונה למשטרה ההגנה הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952.

כגון, עררים על החלטת קצין לעצור אדם או לשחרר אותו בערובה ובתנאים מגבילים.

...

סוף דבר התנאים לביטול הצו על ידי בית המשפט נקבעו בסעיף 229 לחוק: "לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו." נוכח האמור לעיל הוכח לפני ברמת ההוכחה הנדרשת להליך דנן, ואף הרבה מעבר לכך, כי העבודות הנזכרות בצו בוצעו שלא כדין.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לביטול הצו.

ברע"פ 2341/14 סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (28/5/14) אמר בית המשפט העליון (כבוד השופט א' שוהם) את הדברים הבאים: לעניין חיוב בהוצאות משפט במסגרת דיון פלילי העוסק בהפרות דיני התכנון והבניה, כבר הובעה העמדה לפיה: "אכן יש מקום ככלל להטלת הוצאות, בגדרי המאבק הנמשך כנגד הפרות של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. אכן, המדובר בפלילים, ובתחום משפטי זה הטלת הוצאות היא במשורה. אך עסקינן בעבירות שכל כולן רווח כלכלי לעובריהן, וכדרך כלל נעשים מאמצים להאריך את הדיונים, לדחות את הקץ ואת רוע הגזירה, וכדברי השופט לוי ברע"פ 567/09 אבו חיט נ' מדינת ישראל 'את המחיר הנלוה לניצולם לרעה של ההליכים ניתן ואף ראוי לגבות מן האחראי לו, וזאת בכפוף לעקרון היסוד בדבר מידתיותה של הפעולה השלטונית'; וראו גם ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל. אכן, דלתי בתי המשפט פתוחות במקום שהמחוקק פתחן, אך להליכי סרק, שמשרתם לאפשר למפר החוק ליהנות מהפרתו עוד, צריך להיות מחיר גם על ידי הוצאות..." יש לתת את הדעת בהליכים מהסוג דנן, שלא נגיע למצב המתואר בדברי כבוד השופט מלצר בע"פ 8915/08 מדר נ' עירית נתיבות (3/12/08): "מקרה זה הוא דוגמא לעבריינות בתחום התכנון והבנייה, שפשתה, לצערנו, במחוזותינו. הנה קם אדם, ומקדים מעשה בנייה לכל אישור, או היתר חוקי נדרש (והמערער מודה כי לא פנה כלל בבקשה להיתר בנייה), בהתעלמו כליל מן הכללים והמגבלות שמטילים דיני התכנון והבנייה. לעומת זאת, כאשר קמה הרשות המינהלית ומבקשת לסכל את יוזמתו העבריינית, נוקט הוא שלל הליכים, שמטרתם לשים לאל את פעולת הרשות. בית משפט זה, כמו הערכאות הנכבדות דלמטה, לא יתן ידו להתנהלות מסוג זה". נוכח הפסיקה כאמור, לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות הבקשה לרבות לכך שהתבררה כבקשת סרק מבחינה עובדתית ומשפטית ולניסיון להאריך ולסבך את ההליכים, מצד אחד ולמהות ההליך שהוא חלק מהליך פלילי ולכך שהסתיים בסופו של דבר בדיון אחד בלבד, מצד שני, נחה דעתי לחייב את המבקש בתשלום הוצאות לטובת הנתבעת בסכום מתון בלבד, בסך כולל של 2,000 ₪.

סעיף 53(א) לחוק קובע כי עצור או משוחרר בערובה רשאי לערור על החלטת בית משפט בנוגע למעצר ושיחרור.

...

גם שיקול זה שבית המשפט קמא הביא אותו בחשבון הוא שיקול רלוונטי, ואף אני סבורה כי במקרה כזה, נכון בדרך כלל לאפשר לערכאה הדיונית לסיים את מלאכתה בעניין חלופת המעצר (ראו: בש"פ 4026/15 גאזי חדד אראז מזאריב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.6.2015) (להלן: עניין מזאריב)).

זאת, מאחר שמכלול הנסיבות שלעיל מביא למסקנה כי אין מדובר במקרה חריג די הצורך על מנת להצדיק ערר ב"גלגול שלישי", לגביו נפסק כי מתן רשות לערור לא תינתן בנקל (ראו למשל: עניין דהן, פסקה 9; בש"פ 2785/19 דן יאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.4.2019); בש"פ 2809/14 רומן בזק נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (14.4.2014); בש"פ 5455/12 מרים אבו עדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.7.2012); ועוד רבים אחרים).

משכך, הבקשה למתן רשות ערר נדחית.

לגבי הסמכות, טען המבקש כי מרגע שצו המעצר "יצא לאויר העולם", יש לראותו כמי שהובא לפני בית המשפט במסגרת צו המעצר, ולדון בערר מכוח סעיף 53(א) לחוק המעצרים, לפיו: "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר [...]". לחלופין, טען המבקש, על בית המשפט המחוזי לידון בערר מכוח סמכותו השיורית שלפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

...

באשר לניסיון העורר להיתלות בעניין אוריך, ציין בית המשפט המחוזי, כי באותה פרשה נקבע בדעת רוב, בסוגיה משיקה, כי החלטה בנוגע לצו חיפוש לא תהא כפופה להליכי השגה בדמות ערר או ערעור; ועל כן, בניגוד לעולה מטיעוני המבקש, פסק הדין בעניין אוריך דווקא תומך במסקנה כי יש לדחות את הערר.

מכאן הבקשה שלפנַי, במסגרתה חוזר המבקש, בשלישית, על טענותיו, לפיהן הוא לא נמלט מהארץ; לא נעשו ניסיונות לזמנו לחקירה; הוא עובר עינוי דין בעטיה של המשיבה; יש לו אינטרס לנהל את ההליך על מנת לשחרר את רכושו התפוס, וכל רצונו אינו אלא "להגיע לישראל כאדם חופשי". עוד טוען המבקש, כי החלטות בתי המשפט קמא מביאות לכך שצו מעצר שהוצא במעמד צד אחד "הינו מעל החוק ולא ניתן לתקוף אותו בשום דרך", דבר המקנה לרשות "חסינות מוחלטת להתנהלות לקויה". דיון והכרעה דין הערר להידחות על הסף, ללא צורך בתשובה מטעם המשיבה.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.