ערר על החלטת מעצר עד תום ההליכים בעבירות אינוס קטינה והדחה בחקירה

בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.10.2016 (מ"ת 17432-07-16, השופטת א' אריאלי).

רקע והליכים קודמים ביום 10.7.2016 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

ביום 15.8.2016, עוד בטרם ניתנה החלטה סופית בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, המדינה הגישה בקשה לתיקון כתב האישום.

כתב האישום המתוקן ייחס לעורר גם עבירה של אינוס קטינה לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(ב)(3) לחוק העונשין.

לבסוף, העורר טוען כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

כידוע, לפי סעיף 22ב(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), אין להורות על מעצר בפקוח אלקטרוני לגבי מי שנאשם באותן עבירות המפורטות בסעיף, אלא אם מתקיימים במקרה "טעמים מיוחדים שיירשמו". בשים לב לאופיה של עבירת האונס ולכך שהעורר היה בן-זוגה של אם המתלוננת בזמנים הרלוואנטיים, ענייננו נימנה עם אותם מקרים, אך טעמים מיוחדים לבחירה בדרך של מעצר בפקוח אלקטרוני – אין.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

עם זאת, אני סבורה כי אין די בכך במקרה כדוגמת זה שבפנינו.

סוף דבר: הערר נדחה.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' דראל) מיום 20.2.2017 ב-מ"ת 4413-01-17, שבה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כעולה מהאמור בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של אינוס קטינה בת מישפחה, מעשה סדום, מעשה מגונה בקטינה בת מישפחה, מעשים מגונים, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה (לפי סעיפים 351(א), 351(ב), 351(ג)(2) בצרוף 348(ב) ובצרוף 345(ב)(1), 351(ג)(3), 348(ג), 379 בצרוף 382(ב)(2) ו-245(א), בהתאמה, לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

...

המשיבה טוענת כי דין הערר להידחות, וסומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי.

בהתחשב באמור, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה ישנן ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר; ועדותה של המתלוננת שניתנה לאחר ההחלטה נושא הערר, הגם שיכול שיש בה כדי להחליש את עוצמת הראיות, אינה משנה ממסקנה זו. בהתייחס לעילות המעצר, מהעורר נשקפת מסוכנות הן מכוח חזקת המסוכנות אשר מקימות העבירות שבהן הוא מואשם (סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים), והן מכוח מסוכנותו מפאת מאפייניו האישיים, כעולה מתסקיר שירות המבחן.

אין בידי לקבל את טענת העורר כי לא היה מקום ליתן משקל לעילת שיבוש ההליכים, שעה שבית המשפט בהחלטתו הראשונה הצביע אך על מסוכנותו של העורר כעילת מעצר.

עולה מן האמור שדין הערר להידחות.

מונח לפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במ"ת 56929-11-10 מיום 1.6.2011 (כב' השופט צ' קפאח), לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס קטינה בת מישפחה, לפי סעיף 351 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); עבירה של ניסיון אינוס, לפי סעיף 351(א)+345(א)(3) ביחד עם סעיף 25 לחוק; עבירות של מעשה מגונה בבת מישפחה, לפי סעיף 351(ג)(3)+350 לחוק; עבירות של ניסיון למעשה מגונה בבת מישפחה, לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק; עבירה של כליאת שוא, לפי סעיף 377 לחוק; עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379+382(ב) לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק; עבירה של קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק ושיבוש הליכי חקירה, עבירה לפי סעיף 244 לחוק.

במקביל, קשר עם בנו, יליד 1995, לפגוע במ' – "לרסק אותה", להכותה ולשלוח מישהו "להשמיד אותה" - על מנת להדיח אותה בכוח לחזור מהודעתה נגדו.

זהו גילגוליו החמשי של ההליך המתקיים בעיניין מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהל בפני בית משפט זה. בהחלטתו מיום 16.1.2011, קבע בית משפט זה (בש"פ 208/11, מפי השופט ע' פוגלמן) כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה נוכח מסוכנות העורר לא קיים מקום לבחינת חלופות מעצר נוספות פרט לאלו שהוצעו.

...

ברם, בסיפא להחלטת השופטת מ' נאור, הוצגה המסקנה הבאה: "תמימת דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות, קיימת עילת מעצר, ואין הצדקה לחלופת מעצר" (שם בפסקה 12).

מהקביעה בדבר היעדר כרסום, שבכוחה לשנות את המסקנה בדבר הראיות לכאורה, נגזרת מסקנה נוספת לפיה עילת המעצר עומדת בעינה.

הערר נדחה.

] ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה י' צבן) במ"ת 31097-04-11 מיום 20.7.2011, בגדרה דחה בקשה לעיון חוזר על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

ביום 21.4.2011 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס קטינה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק, וכן הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א)(1) לחוק.

מכל מקום, גם בהנחה שהעורר היה מסרב ליתן דגימת DNA, וגם בהנחה שהמשטרה הייתה מתקשה "לחלץ" ממנו דגימה בתרגיל חקירה כזה או אחר, אזי ניתן היה לזקוף לחובתו את הסרוב בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים (לנפקות השתיקה בהליכי מעצר ראו החלטתי בבש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל בפסקות 6-8 (לא פורסם, 10.3.2011)).

...

מכל מקום, גם בהנחה שהעורר היה מסרב ליתן דגימת DNA, וגם בהנחה שהמשטרה הייתה מתקשה "לחלץ" ממנו דגימה בתרגיל חקירה כזה או אחר, אזי ניתן היה לזקוף לחובתו את הסירוב בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים (לנפקות השתיקה בהליכי מעצר ראו החלטתי בבש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל בפסקאות 6-8 (לא פורסם, 10.3.2011)).

לאחר שמצאנו כי יש ראיות לכאורה אומר בקצרה כי המדובר במקרה אינוס מזעזע של ילדה כבת שמונה שהלכה לתומה ברחוב, התגלמות הסיוט של כל הורה לילדים.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.

זהו ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה) במ"ת 2318-06-23 שניתנה ביום 19.03.2024, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); שתי עבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק; ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.

זאת בהיתחשב במיוחס לעורר בכתב האישום, קרי, ביצוע המעשים בביתה של המתלוננת; בהיותה קטינה; ביצוע העבירות על-פני יומיים ברצף; בברוטאליות ותוך ניצול מעמדה ומצבה של המתלוננת; קיומה של עילת מסוכנות; קיומן של ראיות לכאורה; והחשש לשיבוש הליכי משפט נוכח איום העורר במישטרה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו ונתתי דעתי לטענות הצדדים ובאי-כוחם, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

התרשמות זו נובעת מהתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של שירות המבחן, ולא מצאתי כי בית משפט קמא שגה עת לא סטה מהמלצה זו. הנה כי כן, לאחר שבחנתי היטב את ענייננו, מצאתי כי החלטות בית משפט קמא מבוססות על אדנים מוצקים ונטועות היטב במסד הראייתי שהונח בפניו.

סוף: הערר נדחה בזאת.