ערר על החלטת חילוט רכב במסגרת הסכם דיוני

ביום 17.7.2015 בשעה 19:00 לערך הגיעו לביתו של סולימאן אבו ג'מאע (להלן: סולימאן) שברהט אנשים ממשפחת אבו עאבד, בהם העוררים, כשהם מצוידים במקלות, ויידו אבנים לעבר בתיהם ורכביהם של בני מישפחת אבו ג'מאע שבאיזור.

ערעור על החלטה זו הוגש לבית משפט זה. בדיון שנערך בפני כב' השופט א' רובינשטיין ביום 18.8.2015, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו העוררים יחזרו בהם מטענותיהם במישור הראיות לכאורה ועוצמת הראיות, ואילו המשיבה תסכים כי יינתנו תסקירי שירות מבחן בעיניינם של העוררים.

(-) בין המשפחות היריבות שוררת עדיין מתיחות, ופג תוקפו של הסכם ההודנה שהושג בין הצדדים.

יובהר למפקחים ולערבים כי הערבויות והפיקדונות יחולטו במקרה של הפרת תנאי המעצר באיזוק אלקטרוני או אי התייצבות למשפט.

במסגרת זו, על השניים להציע מפקחים נוספים או אחרים לאלה שהוצעו על ידם, וככל שהדבר נוגע לנג'יב, הרי שאין מקום למפקח בשכר שהוצע על ידו.

...

בהתלבטות בין מפקחים "אידאלים" לבין הרחקתם של העוררים מרהט ככל שניתן, אני סבור כי יש לבכר את חלופות המעצר הרחוקות מרהט, שניתן להתקין בהם איזוק אלקטרוני.

אשר על כן אני מורה כלהלן.

בשורה התחתונה אני מורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, מאחר שלאור ההוראות הרבות הקשורות במעצר בפיקוח אלקטרוני, ראוי כי הערכאה הדיונית היא שתסדיר את הליכי המעצר על פי פרק ג'1 לחוק בנוגע לנג'יב ולמורד.

אולם, האם היא רשאית, לחלופין, לנקוט בדרך של תפיסת המשאית ככלי שנעברה בו עבירה לפי סמכותה הכללית לעשות כן על-פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי)? שאלה זו התעוררה בפני במסגרת בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.5.2021 (ע"ח 29447-05-21, השופט ש' מלמד).

כך, בין היתר, צוין כי טרם החלטה על תפיסת כלי רכב לצורכי חילוט נשקלים השיקולים הבאים: מידת החריגה מהמשקל המותר; האם מדובר בארוע ראשון שבו נתפס כלי הרכב בבצוע העבירה או שמא בארוע חוזר; וכן מהו שווי כלי הרכב.

הדברים אמורים אף בהיתחשב בחוסר אחידות מסוים הקיים בהיבטים אלו כעולה מפסיקותיהן של הערכאות הדיוניות (ראו למשל: ב"ש (תעבורה י-ם) 931/09 מידד נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (10.7.2009); ב"ש (מחוזי ב"ש) 22261/09 ריבוח נ' מדינת ישראל (17.12.2009); מ"ת (תעבורה אשד') 9385-05-16 מדינת ישראל נ' אלחרר (12.9.2016); ה"ת (תעבורה י-ם) 8327-09-19 דארי נ' מדינת ישראל (26.9.2019)).

כך למשל, לצידן של סמכויות התפיסה והחילוט הכלליות לפי פקודת סדר הדין הפלילי הכירה הפסיקה בתחולתם המקבילה של הסדרי התפיסה והחילוט הקבועים בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ובפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (ראו: ראו ע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' חוזה (5.6.1997); בש"פ 7079/08 רחימי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (2.2.2009); דנ"פ 3384/09 אברם נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (26.7.2009) (להלן: עניין אברם); בש"פ 3190/14 שמעון נ' משטרת ישראל, פסקה 6 (25.6.2014)).

...

מנגד, המדינה טענה כי דין הבקשה להידחות מאחר שאין כל מניעה לעשות שימוש בסמכות התפיסה הקבועה בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, שחלה, לשיטתה, גם כאשר מדובר בעבירות תעבורה.

מהכלל אל הפרט לנוכח האמור לעיל, משעולה מהנתונים שהוצגו כי סמכות התפיסה בעניינו של העורר הופעלה במקרה זה מבלי שהותוותה מדיניות אכיפה סדורה, אני סבורה שדין הערר להתקבל.

אשר על כן, אני מורה על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, כך שהתפוסים ישוחררו ויושבו לידיו של העורר.

סוף דבר: הערר מתקבל.

בבית המשפט העליון בש"פ 2346/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקש: ראמי עמר נ ג ד המשיבות: 1. חברת מימון ישיר מקבוצת ישיר 2006 בע"מ 2. כלמוביל פיתרונות מימון לרכב בע"מ 3. משטרת ישראל - יל"פ שומרון ]בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 22.3.2021 (כב' השופטת מ' גרינברג) ב-ע"ח 13863-02-21 בשם המבקש: עו"ד תמיר סולומון בשם המשיבות 2-1: עו"ד דודו אמיר בשם המשיבה 3: עו"ד מורן פולמן ][]החלטה

רקע המבקש ואחרים נחקרו בחשד לבצוע עבירות מירמה והונאה בהקף של 10,000,000 ש"ח. במסגרת החקירה נתפסו על ידי משטרת ישראל (המשיבה 3, להלן: המדינה) שלושה רכבי יוקרה שנרכשו על ידי המבקש באמצעות הלוואות שלקח מחברות מימון, ששתיים מהן הן משיבות בהליך זה (המשיבות 1 ו-2, להלן: חברות המימון).

נוסף על כך צוין כי בקביעת גובה ההפקדה יש לשקול את עוצמת החשד לבצוע העבירות הנחקרות, סכויי החילוט, השלב הדיוני שבו נמצא ההליך ואת העובדה כי במקרה זה מדובר בחשדות למירמה והלבנת הון בסך של 10,000,000 ש"ח, בעוד שווי התפוסים שבידי המדינה עומד על סך של כ-1,000,000 ש"ח בלבד.

המדינה מוסיפה כי מיד לאחר חתימת הסכמי ההלוואה בין המבקש לחברות המימון הרכבים הועברו לחזקתו של המבקש, וכי הוא רכש להם פוליסות ביטוח; ועוד היא מציינת כי המבקש הוא שנושא בכל הוצאה ובכל נזק שייגרם לרכב, לרבות אובדן או גניבה.

כלומר, הראשונות להפרע מן הרכבים יהיו חברות המימון; וככל שיוחלט על חילוט הרכבים, המדינה תוכל לחלט רק את היתרה שתיוותר ממכירת הרכבים לאחר שהחובות כלפי חברות המימון ייפרעו.

...

זאת ועוד: גם לגופו של עניין לא שוכנעתי כי כאשר מדובר ברכב משועבד יש לגזור את סכום ההפקדה מתוך הסכום ששולם עד כה למלווה ולא מתוך שוויו הכולל של הרכב.

סיכומו של דבר, המבקש מלין על אופן יישומה של הלכה קיימת בעניינו הפרטני, ודי בכך כדי לדחות את בקשת הרשות לערור.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

מונחת בפניי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ח 41030-12-16, כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום (צ"א 58223-11-16 כבוד השופט זיו אריאלי), אשר דחה בקשה מטעם המבקש להורות על שיחרור נכסיו שנתפסו – דירות, חשבונות בנק ורכב.

זאת עבור פעולותיו במסגרת הליך בוררות שהתנהל בשל סיכסוך בין חברת "אגד" לבין חברת "מרצדס בנץ". לנוכח החשדות ולבקשת המשיבה, הוציא בית משפט השלום, בשלהי חודש נובמבר 2016, מספר צוים כדלקמן: צוים לתפיסת שתי דירות בחיפה הרשומות על שם המבקש; צו לתפיסת רכב הרשום על שמו; צוים להקפאת שלושה חשבונות בנק הרשומים על שמו – בהם הייתה יתרה של כ-4.85 מיליון ש"ח; וצו לתפיסת חשבון בנק נוסף (שבהמשך שוחרר) על שם אחרת.

הדברים אמורים אף מבלי שנדרשתי לתוקפו ולמעמדו של ההסכם במסגרת הליך הגילוי, למשל לנוכח טענת המבקש בפני רשויות המס כי מקור הכסף הוא ב"עמלות".

בית המשפט קמא ציין כי תכליתו העיקרית של החילוט היא מניעת הברחת רכוש שאפשר שיתברר כי הושג בפשע.

לענייננו, התמונה כעת מטבעה אינה ברורה, אך משרטטת בשלב זה תרחיש שיש בו כדי להצדיק את מתן הסעד המידי במעמד צד אחד והשארת הצוו על כנו לאחר קיומו של עיון במעמד שני הצדדים; השני, הגם שבית משפט השלום הבחין בין כמחצית מהסכום של כ-10 מיליון ש"ח, לבין החצי האחר – מבחינת עוצמת החשד, הרי עולה כי די בכוחו של החשד כדי להשליך על המכלול; שלישי, נערכה בחינה מידתית של העניין, בכך ששוחרר, כאמור, סכום מכובד לטובת המבקש; רביעי, בהנתן השיקולים האמורים, אף יש משקל למסגרת הדיונית, דהיינו בקשה למתן רשות ערר בגילגול שלישי.

...

עוד לטענתו, עיקול חשבונותיו מהווה צעד לא מידתי – בפרט באשר נקבע כי מתקיים חשד בעוצמה גבוהה אך ביחס לסכום של 5.6 מיליון ש"ח. בנסיבות אלה, ניתן היה להסתפק לשיטתו בעיקול הדירות, ששוויין לטענתו כ-5.5 מיליון ש"ח. לאחר עיון במכלול טענות המבקש, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

אין בידי לקבל את טענת המבקש כי הכסף "הוכשר למהדרין" במסגרת הליך הגילוי מרצון.

סיכומו של דבר, ערכאות קמא דנו בטענות המבקש ביסודיות.

הבקשה נדחית.

על אף האמור לעיל, סבורני כי במקרה דנן אין להורות על חילוט הרכב וזאת עקב הנימוקים הבאים: החובה בעת עריכת הסדר טיעון הנאשם הודה על פי הסדר טיעון ושוכנעתי כאמור כי במסגרת המשא ומתן בין הצדדים לא עלתה בו כלל שאלת החילוט.

בכך לא עמדה המאשימה בחובות החלות עליה בעת עריכת הסדר הטיעון כפי שנפסק על ידי כבוד השופטת בייניש, כתוארה דאז, בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נגד פרץ, (פ"ד נט (6) 281, 297-298): "לפיכך פיתרון חלקי לקושי האמור טמון בראש ובראשונה באופן שבו הוגדרה היתחייבותה של התביעה בהסדר הטיעון ובאופן שבו הובהרה התחייבות זו לנאשם ולבא-כוחו כבר בשלב שבו נערך ההסדר. יש לזכור כי הסדר טיעון הוא היתקשרות בין הנאשם לתביעה – היתקשרות אשר יש בה היבטים חוזיים (השוו: פרשת ארביב [4], בעמ' 400 ואילך; פסק-דין הסדרי הטיעון [2], בעמ' 615). כשם שבכל חוזה מגדירים הצדדים לחוזה את ההתחייבויות שהם מקבלים על עצמם במסגרת החוזה, כך ראוי כי גם הצדדים להסדר הטיעון יגדירו בהסדר מה הן ההתחייבויות שהם מקבלים על עצמם במסגרתו. על הצדדים להסדר הטיעון לנסח את ההסדר באופן שיבהיר בצורה הטובה ביותר את ההבנות ביניהם, ובכלל זה את ההתחייבויות שכל צד מקבל על עצמו. שכן על יסוד הבנות אלו מגבשים הצדדים להסדר – ובייחוד הנאשם – ציפיות כאלו ואחרות, כפי שכל צד לחוזה מגבש ציפיות על יסוד ההסכמות שגובשו בחוזה. מטעם זה, ככלל, על התביעה להבהיר לנאשם כבר בעת עריכת ההסדר את כל המיגבלות והכללים החלים עליה בקשר למימוש ההסדר...

ודוק, המלצה זו לערכאה הדיונית היא לב-לבה של התחייבות התביעה בהסדר הטיעון.

לא הוצגו בפני ראיות לעניין זה. על אף החלטתי שלא להורות על חילוט הרכב, לא אוכל להיתעלם מהעובדה שהנאשם הורשע בכך שנהג ברכב ארבע פעמים בתקופה קצרה שכהוא שיכור או תחת השפעת משקאות משכרים או סמים.

זכות ערר כחוק.

...

ניתן להניח באותו האופן כי אם הנאשם, במסגרת הצגת ההסדר היה עותר להקלה בעונשו תוך הורדת רכיב מרכיבי הענישה בקשתו היתה נדחית.

על אף חומרת העבירות, אשר באה לביטוי העונש שהושת על הנאשם הכולל מאסר לתקופה ממושכת, פסילה ארוכת שנים וקנס משמעותי יש לזכור כי אין חובת חילוט ויש לשקול החילוט אל מול העונש שנפסק כדברי כבוד השופט אדמונד לוי בפס"ד זיתאוי דלעיל: "אולם, אותה סמכות חילוט היא סמכות שברשות, ובטרם יעשה בה בית המשפט שימוש, הוא מצווה לתת את דעתו גם על השלכותיה, וכיצד היא משתלבת במערך רכיביו האחרים של העונש. אכן, בנסיבות אחרות ראוי גם ראוי היה להורות על חילוט המכונית, אולם משנגזר למערער עונש מאסר, אותו אני מציע להאריך, סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע כי בחילוט גלומה הכבדה מעבר לנדרש, ועל כן נכון להימנע ממנה.ו" לנסיבותיו האישיות של הנאשם יש להוסיף את העובדה שהרכב נשוא הבקשה משועבד לחברת מימון ישיר.

לא הוצגו בפני ראיות לעניין זה. על אף החלטתי שלא להורות על חילוט הרכב, לא אוכל להתעלם מהעובדה שהנאשם הורשע בכך שנהג ברכב ארבע פעמים בתקופה קצרה שכהוא שיכור או תחת השפעת משקאות משכרים או סמים.