ערר על החלטת ועדה מקומית לתכנון ובנייה

ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר להיטלי השבחה ופיצויים במחוז חיפה (להלן: "ועדת ערר") בתיק מס' 9058-9069/16 מיום 20.11.2017, אשר דחתה ערר שהגיש המערער על החלטת הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה קרית טבעון (להלן: "הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה") שדנה בתביעה שהגיש המערער לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה 1965 (להלן: "החוק").

...

השמאי מטעם הועדה המקומית התייחס לשלל טענות המערער לגבי הציפיה לפיתוח הקרקע ולהפכם לייעוד "מגורים", והגיע למסקנה כי לפי המצב הקודם (לפי תכנית 62) לא היתה כל ציפיה לשנות ייעוד המקרקעין, שכן ייעוד המקרקעין היה חקלאי ונותר חקלאי.

כאמור לא הוכח כי ערב אישור התכנית הפוגעת שטח רצועת הנחל היה אמור לעבור שינוי ייעוד ולא מצאתי כי יש מקום לפצות את המערער בגין פגיעה בציפייה זו. כמו-כן אני מאמץ את עמדת ועדת הערר כי לאור הוראת המעבר בסעיף 9.1.3 לתכנית הפוגעת, הרי לא נפגעו תכניות קודמות ורק מטעם זה דין הערעור להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, וכאמור לעיל לא נפלה כל שגגה בהחלטת ועדת הערר ועל כן אני דוחה את הערעור.

אני מחייב את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

ב"כ המערערת הפנה את בית המשפט להחלטת וועדת ערר, בערר שהגישו המשיבים לועדת הערר המחוזית, ואשר ניתנה ביום 09.10.2018 ולפיה נדחה ערר על החלטת הועדה המקומית לתיכנון ובנייה שדחתה את התכנית הנקודתית שהגישו המשיבים ואשר נועדה להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית (מטרת התכנית היא הקטנת המרחק בין גבול החלקה לקו הבניין הקידמי מ-5 מטר ל-1 מטר והקטנת המרחק בקוו ביניין צדי מ-3 מטר עד 0.9.

...

יחד עם האמור, סבורני כי מתחם הענישה הנוגע לקנס שנקבע על-ידי בית משפט קמא סוטה לקולה מרמת הענישה המקובלת, בשים לב למהות עבודות הבנייה והיקפן, והדבר מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

סבורני כי בנסיבות תיק דנן, בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה בעבירות נשוא הדיון, כאשר מדובר בעבירות בנייה ושימוש ללא היתר ובסטייה מהיתר, בהיקף של כ-100 מ"ר בשים לב לכך, שהאישומים בעניין הבנייה הבלתי חוקית ובסטייה מהיתר, מתייחסים רק ליחידה ב' שבשטח של כ-48 מ"ר, ובהתחשב בערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירה, סבורני כי מתחם הענישה ההולם נע בין קנס בין 16,000 ₪ ל-80,000 ₪ (ע"פ 43747-12-14 בטחיש נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה מעלה חרמון (16.03.2015); עפ"א 25384-03-11 חצרוני נ' עיריית אשדוד (14.06.2011) וכן ראו הפסיקה אליה הפנה ב"כ המערערת).

סוף דבר, הערעור מתקבל אפוא כמפורט בסעיף 22 לעיל.

ברקע תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים בטענה כי הנתבעים הגישו התנגדויות מופרכות לבקשת היתר בנייה להרחבת דירת התובעים שהגישו התובעים בחודש ספטמבר 2014, ולבקשה מעודכנת שהגישו התובעים בחודש נובמבר 2015 וכן ערר על החלטת הועדה המקומית לתיכנון ובנייה (שנמחק בהסכמת הנתבעים) וכי כתוצאה מהגשת ההתנגדויות והערר - העבודות להרחבת דירתם התעכבו במשך תקופה של כשנתיים.

...

אינני נעתרת לבקשה להבהרה.

הגם שעניינה של התביעה הוא בהתנגדויות הנתבעים לבקשה להיתר בנייה שהגישו התובעים בשנת 2015, אני סבורה כי יש רלוונטיות לבחינת התנגדויות לבקשה קודמת, לברור טענת התובעים למופרכות ההתנגדויות שהגישו הנתבעים.

לטענת הנתבעת דינן של חלק מטענות כתב התביעה להדחות על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית, וזאת שעה שהתובע מנסה לערור על החלטות הועדה המקומית לתיכנון ובניה בחיפה (להלן – "הועדה המקומית") והחלטותיה, על אף היותן חלוטות.

...

לטענת הנתבעת דינן של חלק מטענות כתב התביעה להידחות על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית, וזאת שעה שהתובע מנסה לערור על החלטות הוועדה המקומית לתכנון ובניה בחיפה (להלן – "הוועדה המקומית") והחלטותיה, על אף היותן חלוטות.

יוצא אפוא כי משעה שנראה שיהא על בית המשפט לבחון את התנהלות הנתבעת להבדיל מהחלטות הוועדה המקומית, הרי שלבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה, מכוח הוראות חוק בתי המשפט.

לסיכום: כאמור לעיל הנני מורה כדלקמן: הגב' יוכי שפילברג תצורף לתיק כתובעת הבקשה למחיקת התובע מהתובענה בהיעדר זכות קניינית בנכס - נדחית.

הבקשה לחיוב הנתבעת בערובה - נדחית.

עקרי טענות המשיבים: טענות המשיבה 1 – ועדת הערר: בפתח הדברים, מציינת ועדת הערר כי ספק רב בעיניה אם לעותרים יש מעמד לתקוף את סיווג התכנית, לאור הוראות סעיף 152 לחוק התיכנון והבנייה, בהנתן שסוגיה זו אינה באה בגדר המקרים המנויים בסעיף 149(א) לחוק התיכנון והבניה ומשלמרות קביעת ועדת הערר בנוגע לסיווג התכנית, לא מצאה הועדה המקומית להשיג על החלטת ועדת הערר.

...

זאת אף זאת, אין בידי לקבל אף את הטענה ולפיה העובדה שהזכויות בהתאם לתכנית הפכו למוקנות, מאיינת הקביעה ולפיה מדובר בתכנית לפי סעיף 23 לתמ"א. זאת בהינתן שכפי שהובהר לעיל, במסגרת סעיף 23 הוקנה כלי נוסף להתמודדות עם המחיר התכנוני הכרוך בתחולתה הכללית של תמ"א 38 ולפיו, התכנון יותאם לצרכים התכנוניים הספציפיים.

לאור כל האמור, הנני קובעת כי לא נפלה כל שגגה בקביעת ועדת הער ולפיה תכנית בי/711 מהווה תכנית לפי סעיף 23 לתמ"א 38 ובהתאמה לכך כי ההיתר אשר התבקש מכוחה מהווה היתר לפי תמ"א 38.

סוף דבר; אשר על כן- העתירה נדחית.