ערר על החלטת ועדה מחוזית ללא התנגדות להבניה

בהחלטה צוין כי מביקור מפקח בניה בבית העותרים כמו גם מתמונות מתוך אתרי תיירות נפוצים שהוצגו לחברי הועדה נראה כי הנכס כבר חולק לשלוש יחידות משנה, היחידה הקיימת בקומה הראשונה של המבנה אינה תואמת את ההיתר המבוקש, והבקשה להיתר נועדה להסדיר את קיומה של יחידה שלישית ואילו "התיקון לחוק התיכנון והבניה המאפשר פיצול יחידות דיור נועד לאפשר פיצול יחידת דיור קיימת בהיתר ולא על מנת להכשיר בדיעבד תוספת בנייה בלתי חוקית". העותרים עררו על ההחלטה בפני ועדת הערר המחוזית וטענו כי החלטת הוועדה המקומית התקבלה בחוסר סמכות שכן סעיף 147(י) לחוק התיכנון והבניה (בו הוטמע תיקון 117 לחוק) מורה לועדה המקומית , באופן פוזיטיבי לאשר הקלה כאשר אין היתנגדות.

...

בפניי עתירה המכוונת כנגד החלטת המשיבה 1, ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה במחוז מרכז (להלן "ועדת הערר"), מיום 07.03.2021, בה נדחה הערר שהגישו העותרים על החלטת המשיבה 2, הועדה המקומית לתכנון ולבניה גני תקווה מיום 20.11.2019, שדחתה את בקשתם להיתר להרחבת הקומה העליונה בביתם ולפיצול הבית לשתי יחידות דיור.

העותרים הגישו ערר לוועדת הערר המחוזית (ערר 294/13), וביום 12.5.2014 נדחה הערר (בדעת רוב).

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את החלטת ועדת הערר עליה נסובה העתירה, עיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים, עמדתי היא כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר.

העתירה נדחית.

העותרים ישלמו לכל אחד מהמשיבים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

כל אחד מהצדדים להתנגדות הגיש ערר לועדה המחוזית לתו"ב, על החלטת הועדה המקומית, שקבלה את ההיתנגדות בחלקה.

בתשובה לחקירה נגדית בדיון, תיאר הנתבע תחושותיו הקשות כלפי התובע (עמ' 7 ש' 10 -18) "הוא כל הזמן עובד עלינו בעניים"; הנתבע העיד כי הרגיש שהתובע רימה אותו "תמיד הוא בא סחט מאתנו כספים ושיקר עלינו והכל". יחד עם זאת, גם לאורך עדותו לפניי, דבק הנתבע בגירסתו כי בדיון בהתנגדות לא אמר האמירות המיוחסות לו בכתב התביעה "לא אמרתי כלום בועדה, אבל לכל אורך הדרך הוא עבד עלינו". מעדות הנתבע עולה כי בדיון בהתנגדות הוא פנה אל התובע בדברים אחרים, בתגובה לאמירותיו הפוגעניות של התובע כלפי אישתו.

...

אמנם אין זו תביעת השתקה כהגדרתה המקובלת, אולם נוכח האמור בהתראה הנוספת, אני סבור כי הגשתה וניהול ההליך בעניינה, הוא ביטוי לשימוש לרעה בהליכי משפט, כמעין "נקמה" על כך שהנתבע לא הסכים להתפשר עם התובע.

סוף דבר התביעה נדחית.

סה"כ ישלם התובע לנתבע סך של 17,000 ₪.

ביום 6.9.12 נדונה הבקשה בועדת המשנה ובמסגרת הדיון אושרה הבקשה תוך דחיית היתנגדות הנתבעים וכפי שהדברים הובאו בהחלטה: "עם כל הכבוד לטענות המתנגדים, הרי שהיא מחויבת בהחלטת וועדת הערר, לאפשר הוצאת היתר במחצית החלקה. בנסיבות אלה יש בהקלה המתבקשת כדי לשפר קמעה את התיכנון ומאידך אין בו כדי לפגוע במתנגדים שכן אינו פונה לכוונם" (נספח 10).

בסייפה החלטה זו מציינים חברי הועדה כי "על אף התמשכות ההליכים והנזקים שנגרמו למשיבים 2 ועל אף שהערר נדחה על הסף לא מצאנו כי מדובר בערר טורדני וקנטרני המצדיק הטלת הוצאות על העוררים. לפיכך אין צו להוצאות". ביום 28.9.16 הנתבעים הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי מרכז כנגד החלטת וועדת הערר מיום 19.9.16 (נספח 18, נספח לא').

] נראה כי היתנגדות הנתבעים למימצאי המומחה המכריע, נובעת מכך שממצאיו אינם לרוחם, ועל כן הם ביכרו לעטות על היתנגדותם כסות של חריגה מסמכות, ואולם בכל הכבוד הראוי – אין להתנגדותם כל שחר.

...

אני סבור שיש לאמץ את מסקנות המומחה שלא נסתרו אולם יש להפחית מסכום זה רשלנות תורמת של התובעים בשל האופן בו ניהלו את ההליכים (לעיל) בשיעור של 30%.

על כן סכום הפיצוי יעמוד על שיעור של 70% ובסך של 630,000 ₪ אותו הנתבעים ישלמו לתובעים.

אשר על כן התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק מלא וסופי של התביעה אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסך של 630,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (26.12.16) ועד לתשלום בפועל וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 65,000 ₪.

עתירה מנהלית נגד החלטתה של ועדת הערר לתיכנון ובניה מחוז מרכז מיום 31.10.21, במסגרתה נדחה ערר שהגישה העותרת בדבר סרוב המשיבה 2 ליתן לעותרת היתר בנייה, בנימוק שהעותרת לא הציגה די אסמכתות לתימוכין קנייניים (להלן: "ועדת הערר" ו "הערר" בהתאמה).

ערר שהגישה העותרת לוועדת הערר על החלטת הוועדה המקומית, נדחה, מכאן העתירה.

ועדת הערר התייחסה לכל המסמכים אותם הציגה העותרת בתמיכה לטענתה כי זכויות הבניה המבוקשות לניצול הן שלה באופן בלעדי, וקבעה בצדק כי אין במסמכים אלו די, וכי אין בהם תימוכין קניינים מספקים בעיניין זכויות הבנייה, מה עוד שהתנגדותה של המשיבה למתן ההיתר עמדה בפניה.

גם העובדה כי המשיבה 3 לא היתנגדה לתכנית, אינה יכולה ללמד על הסכמתה לניצול זכויות הבניה על ידי העותרת, אלא לכל היותר להסכמתה לתוספת של קומה מסחריתבנייו.

...

איני מקבלת את טענת העותרת כי בשל כך שהועדה המקומית אפשרה לה ליזום את התוכנית, ולתוכנית ניתן תוקף כדין, ואף הוגשה בקשה למתן היתר בניה תואם את התוכנית, מושתקת הועדה המקומית ומנועה מלדרוש מהעותרת הצגת תימוכין קניינים.

סוף דבר בנסיבות המפורטות לעיל מתייתר הצורך לדון באותו חלק בהחלטת ועדת הערר שעניינו בשינוי ברכוש המשותף המבוקש על פי ההיתר, מה עוד שנראה כי נושא זה ניתן לפתרון בהמשך לאחר שתוסדר המחלוקת הקניינית בעניין זכויות הבניה.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית .

העותרים טוענים כי החלטת הועדה המחוזית בלתי סבירה משאין בה סיבה תכנונית או סביבתית – נופית או אחרת מוצדקת לדחיית התכנית.

כן נטען לחוסר סבירות החלטת יו"ר הועדה המחוזית הדוחה את בקשת העותרים לערור על החלטת הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית.

כן נטען כי ניתן להפקיד את התכנית ולאפשר לרט"ג להגיש היתנגדות וכי הרט"ג לא בדיוק שלל את המיקום המוצע בתכנית אלא ציין שיש לבחון סוגיות מסוימות טרם הפקדת התכנית.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטות הוועדה המחוזית ויו"ר הוועדה הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה מהטעם שלא נפל בהחלטות פגם המצדיק התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים.

לאור כל המפורט לעיל אני סבור כי גם לגופו של עניין העותרים לא הניחו בסיס לטענתם כי נפל בהליך או בהחלטה פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט לעניינים מנהליים.

אשר על כן העתירה נדחית.