לאחר שבע שנים בהם קיבלה התובעת פטור מלא מהיטל הפקה, החליטה רשות המים, ביום 4.6.18, לחייב את התובעת בהיטל רטרוספקטיבי בגין הפקת המים מהבאר, לתקופה שבין 1.7.17 ועד 31.12.17, מכח תיקון מס' 27 לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן "חוק המים") שעליו יורחב בהמשך.
התובעת הגישה ערר על דחיית ההשגה בפני בית הדין לעינייני מים בחיפה, אולם ביום 15.1.19 קבע בית הדין כי נוכח תיקון מס' 27 לחוק המים ובטול סעיף הסמכות בו, אין לבית הדין סמכות עניינית לידון בערר, וכי על התובעת לפנות לערכאת שיפוט אחרת המוסמכת לידון בעיניינה.
הנתבעות (רשות המים ומקורות) הכחישו את טענות התובעת, וטענו כי החיובים בהם חויבה התובעת בעבור דמי מים בגין השנים 2017 ו-2018 היו כדין.
מדיניות זו נידונה בבית המשפט הגבוה לצדק, והנני מפנה לדבריו של כב' השופט יצחק עמית בבג"צ 6951/17 אפיקי מים אגודה שיתופית חקלאית ואח' נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (03.04.2019) (להלן "בג"צ אפיקי מים") שלפיהם אמר את הדברים הבאים:
"הרפורמה במשק המים כללה שינוי במנגנון קביעת תעריף צריכת המים. הרפורמה מבוססת על "עיקרון האחידות" שמבטא שאיפה להאחדה של התעריף לצרכנים בכל הארץ, בשונה מהמצב הקודם, שבו היו פערי מחירים בין צרכנים שקבלו מים מחברת מקורות לבין צרכנים שקבלו מים ממפיקים פרטיים.
...
לשיטתו, בהינתן העובדה שרשות המים בקביעתה את המים המסופקים לתובעת כ"הפקת טיוב", קבעה למעשה, כי המים אינם ראויים לשתייה, הרי די בכך בכדי לחשב את עלות המים המסופקים לתובעת לפי סעיף 7(3)(ב) 3.2 לכללי מקורות, היינו "תעריף הנמוך ב-56% מ-R2".
אינני מקבלת עמדתו הנ"ל של ב"כ התובעת.
כך קובע סעיף 33(ב) לחוק המים שצוטט לעיל:
"מים שהפיק בעל רישיון הפקה שהוא גם בעל רישיון הספקה יראו אותם כאילו סופקו לו על ידי רשות המים הארצית לשם הספקתם לעצמו או לצרכניו והוא ישלם לה בעדם דמי מים כהגדרתם בסעיף 109 בשיעור ההפרש שבין תעריף ההפקה וההולכה של מים לתעריף ההספקה שלהם על פי חיוב שתוציא לו רשות המים הארצית, והכול בהתאם לכללים ולתעריפים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית לפי סעיפים 111 ו-112 ובאופן שקבעה"
ואם לא די באמור, הרי שטענת התובעת שלפיה על חב' מקורות לספק לה את המים בתעריף של "מי גלם" ומאידך לזכותה בהוצאות ההפקה והטיוב, הינה טענה חסרת היגיון כלכלי, וכדברי ב"כ רשות המים בסיכומיה:
"התובעת אינה יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו – אם היא טוענת שהמים המסופקים לה ע"י המדינה קרי המים אותם היא רוכשת ובהם היא משתמשת, הם אותם מי גלם שאינם ראויים לשתייה, הרי שאין הצדקה לזכות אותה על הוצאות ההפקה והטיוב ...... אך אם היא טוענת שיש לזכות אותה על הוצאות ההפקה והטיוב, אזי לא ניתן לקבל זיכוי כפול – פעם אחת במחיר מופחת של מים שאינם ראויים לשתייה ופעם נוספת בניכוי הוצאות טיוב המים" (סעיף 71 לסיכומי רשות המים)
לאור האמור לעיל הנני קובעת כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי נפלה שגגה בתעריפי המים של רשות המים, על כן הנני דוחה את טענתה הנ"ל.
לסיכום
כלל 23 לכללי הפקה והולכה חל על התובעת החל מיום 1.8.18, על כן על הנתבעות להשיב לתובעת את הסכום של 63,509 ₪ אשר נגבה על ידן שלא כדין, עבור התקופה מיום 1.7.17 ועד 31.12.17.
סוף דבר
התביעה מתקבלת באופן חלקי, והנני מחייבת את הנתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 63,509 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.8.18 ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשיעור החל על הסכום הנ"ל על פי תקנות בתי משפט (אגרות).
