ערר על החלטת הרשות המאשרת נפגעי פעולות איבה

(לעניין זיקת העורר לארוע האיבה) הערר: זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל-1970 (להלן: "חוק התגמולים" או "החוק"), לפיה נדחתה תביעתו של ש.א. - קטין (באמצעות הוריו) (להלן: "העורר").

...

מכל האמור לעיל במקובץ עולה כי העורר, הקטין, בנוסף לגרסת הוריו ובנוסף למכתב קב"טית המועצה המקומית, אליו לא התייחס המשיב, עשה כל שביכולתו להמציא לוועדה מידע (שניתן אף להגדיר אותו כמידע ציבורי) ואילו רשויות המדינה לא עמדו בחובתן האזרחית/ציבורית לסייע לשני הצדדים באיתור המידע.

משכך המסקנה המתבקשת היא כי העורר הראה באופן סביר זיקה לפעולת האיבה.

סוף דבר בנסיבות העניין אנו קובעים כי, ככל שהדברים אמורים בהוכחת זיקה לפעולת האיבה, הרים העורר את הנטל המוטל עליו כנדרש בסעיף 2 לחוק התגמולים, וכי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה.

הערר: זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל-1970 (להלן-"החוק "), לפיה נדחתה תביעתה של מ.א. (להלן-"העוררת") להכיר בה כנפגעת איבה בתחום הגניקולוגי-מילדותי, כתוצאה מלחץ נפשי .

...

הגניקולוג הד"ר סימון שנהב קבע במכתבו לכל מאן דבעי מיום 27.7.2017 : "...הבעיה ממנה סובלת הגברת היא שליה נעוצה. נפילה וחבלה לא גורמים לשליה נעוצה וכי כריתת רחם שעברה קשורה לשליה נעוצה ולא לנפילה... " הקביעות הרפואיות כנ"ל מקובלות עלינו ולכן, לסיכום הפן המילדותי, אנו מאמצים את הקביעה הרפואית לפיה העוררת סבלה ממצב רפואי הנקרא: "שיליה נעוצה", אשר לא נגרם עקב מצבה הנפשי וכתוצאה ממנו.

לסיכום הפן הנפשי אנו מאמצים את האמור בחוות דעתה של המומחית מטעם הוועדה ד"ר נועה קרת, ואת המסקנות אליהן הגיעה לפיהן התסמינים החרדתיים/דיכאוניים עם אלמנטים בתר חבלתיים של העוררת אינם בגדר הסימפטומים הקליניים האופיניים להפרעת PTSD וזאת מכל הטעמים שפורטו לעיל.

סוף דבר אנו דוחים את הערר הן בתחום הנפשי והן בתחום הגניקולוגי -מילדותי .

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, אני סבורה כי יש לדחותה, מאחר שעל פני הדברים, העתירה דנן אינה מגלה כל עילה להתערבות בהחלטת ועדת הערר בהתאם לאמות המידה הנוהגות בעיניין זה. סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום", ואולם, הלכה היא כי אין בהוראה זו כדי למנוע העברת ביקורת על החלטות הועדה באמצעות פנייה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (ראו: בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' אלפטפטה, פ"ד מה(5) 445, 452 (1991); בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' וועדת ערר נפגעי פעולות איבה שבבית משפט המחוזי תל אביב יפו, פסקה ז (8.4.2010); בג"ץ 5539/09 בוחבוט נ' הרשות המאשרת על-פי סעיף 10 לחוק נפגעי פעולות איבה, פסקה 6 (16.3.2011)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה, אני סבורה כי יש לדחותה, מאחר שעל פני הדברים, העתירה דנן אינה מגלה כל עילה להתערבות בהחלטת ועדת הערר בהתאם לאמות המידה הנוהגות בעניין זה. סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום", ואולם, הלכה היא כי אין בהוראה זו כדי למנוע העברת ביקורת על החלטות הוועדה באמצעות פנייה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (ראו: בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' אלפטפטה, פ"ד מה(5) 445, 452 (1991); בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' וועדת ערר נפגעי פעולות איבה שבבית משפט המחוזי תל אביב יפו, פסקה ז (8.4.2010); בג"ץ 5539/09 בוחבוט נ' הרשות המאשרת על-פי סעיף 10 לחוק נפגעי פעולות איבה, פסקה 6 (16.3.2011)).

על רקע האמור, לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק התערבות בהחלטת ועדת הערר בעניינו של העותר – החלטה מנומקת ומניחה את הדעת, אשר מבוססת על התרשמות ועדת הערר מן הממצאים העובדתיים הרלוונטיים, על בחינת הראיות אשר הוצגו בפני הוועדה, כמו גם על הודעת העותר במשטרה בסמוך לאחר האירוע.

סוף דבר: דין העתירה להידחות.

הערר לפנינו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל – 1970 ( להלן: "החוק"), מיום 25.08.2021 אשר דחתה את תביעתו של העורר מיום 10.06.2021 (להלן: "התביעה") להכרה כנפגע פעולות איבה על פי החוק, זאת בגין אירוע מוחי מיום 24.7.2014.

...

ביום 25.08.2021 דחה המשיב את תביעת העורר בזו הלשון: "תביעתו של התובע נדחתה בעבר בהחלטה קודמת מס. 2916/18 מיום 17.9.2018. התובע הגיש ערר ובהתאם לפסק דינה של ועדת הערר התבקשה הרשות לבחון בשנית את תביעתו. שבתי ועיינתי שנית בחומר התביעה שהוצג בפני ולא שוכנעתי כי הוכח קיומה של פגיעת איבה כמשמעותה בחוק. לעניין זה אין לי אלא לשוב על נימוקי ההחלטה מיום 17.09.2018 . מעבר לכך ולאור העמדה הרפואית של רופאי המוסד, פרופ' יאיר למפל (מיום 7.7.21) וד"ר רוני כהן ( מיום 11.7.21) גם אם ייקבע, בניגוד לקביעתי , כי היה מעורב באירוע איבה, הרי שאין קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבו הרפואי. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית". להלן החלטת הרשות המאשרת מיום 17.09.2018: " תאריך הפגיעה: 24.07.2014.

סוף דבר אשר על כן, לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.

[2: נספח א לכתב העירעור] ביום 29.5.2022 הגיש המערער ערר על החלטת הדרג הראשון וטען, כי סמכות הועדה בנפגעי איבה שונה מסמכותן של ועדות רפואיות בנפגעי עבודה, וכי במקרה של נפגע איבה שהוכר על ידי הרשות המאשרת, הועדה אינה מוסמכת לשנות את הקשר הסיבתי ולנכות מצב קודם.

המערער מוסיף וטוען, כי קבלת עמדתו אף אינה פוגעת בזכותו של המשיב לתקן טעות, ככל שנפלה לטעמו, בהחלטת הרשות המאשרת בדבר הקשר הסיבתי שבין הפגימה לפעולת האיבה, וזאת מכוח סעיף 35 לחוק הנכים, ואף ראוי כי ככל שהמשיב סבור שאכן נפלה טעות כאמור, יוטל עליו הנטל לתקן את הטעות, ולא על הנפגע.

...

ביום 11.7.2022 התכנסה הועדה לעררים נשוא הערעור שלפניי על מנת לדון בערר המערער על החלטת הדרג הראשון (להלן: הוועדה), והאזינה לדברי ב"כ המערער שטען בפניה, בין היתר, כי: "ועדה מדרג ראשון בפגיעת איבה הכירה בפגיעה. סמכות הוועדה מוגבלת לאותה הכרה גם לעניין פגיעה של החמרה או מצב קודם. הועדה לא יכולה בפגיעת איבה לדון בקיומו של מצב קודם שעה שהפגיעה הוכרה במלואה (אם לא נרשם החמרה)" הוועדה דנה בטענות המערער וסיכמה את מסקנותיה כך: "הוועדה שמעה ברוב קשב את דברי בא כוח התובע שלטענתו אין מקום לניכוי מצב קודם במקרה שפקיד התביעות הכיר פגיעה איבה. הוועדה אינה סבורה כך. לפי מיטב ידיעת הוועדה, במקרה של מצב קודם גם באיבה יש מקום לניכוי מצב קודם כאשר מדובר בממצא מתועד היטב. לתובע לפי תיקו הרפואי היה עבר רפואי מתועד... ב- 2009 וכן ב- 2005 כאבי עמ"ש צווארי וכן ב- 2017 בוצע MRI צווארי שהדגים ממצאים דיסקוגניים... MRI נוכחי הדגים החמרה ובגין החמרה זו לתובע הוכרה החמרת מצב. דין הערר להידחות" על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפניי, וביום 15.2.2023 התקיימה ישיבת הערכת מוקדמת בפני כב' הרשמת שרון חג'ג', שלאחריה עמד המערער על זכותו לטעון בפני שופט והתיק הועבר להכרעתי.

מנגד טוען המשיב, כי דין הערעור להידחות מאחר שלא נפל פגם משפטי בהחלטה, והוועדה פעלה כנדרש ובהתאם לסמכותה, ולא בכדי המערער אינו מצביע על סעיף חוק המונע מהוועדה לנכות נכות בגין מצב קודם, כפי שניכתה.

בהקשר זה אף נפסק בבגץ חריטן, ביחס להסדר המקביל בחוק הנכים, כי מגמת הפסיקה לגלות רוחב לב ביחס לתביעות לפי חוק הנכים "אינה יכולה לעמוד כנגד המגמה הברורה של המחוקק, לזכות בתגמול בגין נכות או חלק מנכות שהם תוצאה של השירות הצבאי דווקא. פירוש, אשר יהיה בו כדי להיטיב עם נכים אשר פגיעתם אינה נובעת מהשירות, יפגע, בסופו של דבר, באלה שפגיעתם נובעת מנשיאת הסיכון למען המדינה"[footnoteRef:11].

לאור כל האמור, הערעור נדחה, וכמקובל בהליכים מסוג זה, ללא צו להוצאות.