ערר על החלטת בית משפט מחוזי בדבר השבת רכב שנתפס

] לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) מיום 25.10.2020 בה"ת 24145-10-20 בגדרה נדחתה בקשת העוררים להשבת רכבו של עורר 1 (להלן: העורר) אשר נתפס על ידי המשיבה.

בנסיבות אלו, לא נפל פגם בהחלטה שלא לשחרר את הרכב בשלב זה. העוררים הרחיבו אמנם בדבר הפגיעה הקשה בזכויותיהם, בכלל זה ובעיקר בזכות הקניין.

...

המסקנה המתבקשת היא אפוא כי אין חולק כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה למעורבות העורר ורכבו בעבירה חמורה אשר הביאה לבסוף לגדיעת חיי אדם.

הערר נדחה.

האם משהוגש כתב אישום עוברת הסמכות לידון בהחזרת תפוס הקשור באותו משפט, לערכאה שאליה הוגש כתב האישום, או שמא יוסיף בית משפט השלום לידון בתפוס, עד אשר יוגש לבית המשפט שדן בהליך העקרי? ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת תמר בר-אשר) מיום 6.8.2020 בה"ת 46534-07-20, בגדרה נמחקה בקשת המשיב להחזרת תפוס, ונקבע כי הסמכות לידון בבקשתו, נתונה לבית משפט השלום.

לפיכך נקבע, כי "ככל שהמבקש מעוניין בכך יגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המתאים". בית משפט השלום סיים את החלטתו בהוראה על "סגירת הבקשה". בהתאם להחלטת בית משפט השלום, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה להחזרת המכונית.

מכל מקום, גם במקרה שלא תישמע הבקשה לפני אותו מותב, הערכאה השיפוטית המוסמכת לידון בהליך העקרי, מתאימה יותר לידון בהליכים הכרוכים בו. תימוכין נוספים לעמדתה, מצאה העוררת בסעיף 3 להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – המצאה, חפוש ותפיסה), התשע"ד-2014, וכן בשתי החלטות שניתנו על-ידי בית המשפט העליון.

מבלי שאביע עמדה בדבר מעמדן של החלטות בית משפט השלום להשבת התפוס, הצוו לעיכוב ביצוע שניתן בבית משפט השלום יעמוד בתוקפו, עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה.

...

סוף דבר פרשנות סעיפי הפקודה לא העלתה בידינו הכרעה ברורה לטובת אחת מן העמדות שהוצגו; שתיהן תוכלנה להתיישב עם לשון החוק.

הראנו לדעת, כי טעמים שבאחידות סדרי הדין וביעילות ההליך הפלילי, מובילים למסקנה שלפיה משעה שמוגש כתב אישום, הסמכות לדון בעניינם של תפוסים הכרוכים באותו הליך, מסורה בידי הערכאה שאליה הוגש כתב האישום.

הערר מתקבל אפוא בזאת.

לעניין הרכב, נטען כי החזרתו אפשרית בתנאים המקובלים בפסיקה, קרי איסור דיספוזיציה ברכב במשרד הרשוי (קיים); הפקדה בגובה של 30 % ממחיר מעודכן במחירון אחרון של לוי יצחק לח-ן משטרת ישראל בבנק הדואר ח-ן 247092; הקמת פוליסת ביטוח מקיף לרכב ובה שיעבוד למשטרת ישראל, אכ"ל צפון להב 433 והתחייבות כי הפוליסה תחודש מדי שנה עד להכרעה בעניינינו של הרכב; הצהרה חתומה על ידי ב"כ המבקש לפיה מרגע קבלת ההודעה כי בית המשפט קבע שיש לחלט את הרכב, מתחייב המבקש להשיב בתוך 48 שעות את הרכב למשטרת ישראל.

נדונה בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בה נדחה ערר שהגיש המבקש (חשוד בבצוע עבירות מירמה והלבנת הון בסך מיליוני שקלים) על החלטת בית המשפט השלום אשר קבע חלופת תפיסה לשלושת כלי הרכב התפוסים של המבקש (רכבי יוקרה), על דרך של הפקדה בגובה של כ-20% מהשווי הכולל של כל אחד מהרכבים.

" בשולי הדברים אעיר כי ההחלטה אליה הפניתה ב"כ המבקש, בבש"פ 8353/09 ‏ ‏ פליקס מגאלניק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.11.09), אינה רלוואנטית לענייננו שם קבע בית המשפט העליון כי בבקשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) המתבררת בשלב שלאחר הגשת כתב האישום יש להעלות את רף הראיות הנידרש, לצורך תפיסת והחזקת החפץ מרף של יסוד סביר להניח שנעברה עבירה (הרף בטרם הגשת כ. אישום) לרף של יסוד סביר להרשעה בעבירה.

...

בנוסף, לא שוכנעתי כי היחידה החוקרת שקטה על שמריה אלא ניצלה את הזמן כראוי לצורכי חקירה ובצעה עשרות רבות של פעולות חקירה בכלל ובנוגע למבקש בפרט.

לנוכח טיב העבירות המיוחסות למבקש, ובזהירות הראויה שעל בית המשפט להפעיל בשלב זה של ההליך, כאשר אין זה נכון לקבוע מסמרות בנדון בגדרה של הבקשה המתמצה בסעד זמני, ויש להותיר את הדיון לשלב החילוט הסופי, הביא אותי למסקנה כי יש לדחות טענות באת כוח המבקש בשלב זה. גם אם יתברר בסופו של יום, כי היקף העבירה אינו מגיע כדי 1.6 מיליון שקלים, היקף העבירות שהוצג לעיוני, עולה על סכום התפיסה.

לסיכום לאור כל האמור, ולאחר שערכתי את האיזונים הצריכים לענין דין הבקשה להידחות.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' מיכלס) בה"ת 5703-11-22 מיום 14.11.2022, שבגדרה נדחתה בקשת העורר להשבת רכב תפוס לפי סעיף 34 לפקודה.

לאחר שהוגש כתב אישום נידרש רף מחמיר יותר, במובן זה שבשלב הראשון על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומו של יסוד סביר להרשעה בעבירה (בדומה, כאמור, למעצר עד לתום ההליכים) (ראו עניין מגאלניק, פסקות 15-12; רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה י"א (24.11.2010); ע"פ 3390/19 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז, פסקה 6 לפסק דינו של השופט קרא (21.11.2019).

כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו – נוכח הנסיבות המתוארות לעיל, ובהיתחשב במסד העובדתי שהיה בידי המישטרה, נדמה כי קשה לחלוק על כך שבמועד התפיסה, מיד בסמוך לארוע, קם לכל הפחות יסוד סביר להניח כי הרכב ישמש כראיה במשפט.

...

לסופו של דבר, לא אתיימר לקבוע מבחן ממצה ואחיד ביחס לקיומה של זיקה כאמור.

אף אני סבור כי בהיבט של שיקולי מדיניות, על בית המשפט לקחת בחשבון גם את חומרת העבירה, בבואו להחליט על קיום זיקה מהותית בין החפץ לבין העבירה.

אי לכך, דין הערר להידחות.

] לפנַי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' זגורי) בע"ח 39342-04-23 מיום 27.4.2023, בה היתקבל באופן חלקי ערר שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת ר' שפילברג כהן) בה"ת 12919-03-23 מיום 17.4.2023 בה הורה על השבת רכב התפוס בידי המשיבה לידי המבקשת בכפוף להפקדת סך של 100,000 ש"ח. המבקשת היא הבעלים של רכב מסוג קרייזלר רוביקון (להלן: הרכב).

לאחר תפיסתו נערכה בדיקה ממנה עלה כי אין למבקשת רישיון רכב בתוקף; כי הרכב עבר שינוי מבנה לצרכי מיגון בנגוד לדין; וכי במצבו הנוכחי הוא מסכן את הציבור בכבישים.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי, בו טענה בעקרו של דבר כי קביעת תנאי לשיחרור הרכב בדמות הפקדה כספית, ובפרט בסכום שנקבע, אינה מידתית ואינה ראויה.

...

בסיכומו של דבר נקבע כי הרכב יושב למבקשת בכפוף להפקדת סך של 30,000 ש"ח; חתימה על התחייבות עצמית; רישום משכון על הרכב; איסור על שימוש ברכב; ועוד.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.