מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

ערר על החלטת בית משפט לתעבורה בבאר שבע בדחיית בקשה להסרת פסילה מנהלית

בהליך בקשה לפסילה עד תום ההליכים (בפ"ת) שהוגש בשנת 2018 בשלום חיפה נפסק כדקלמן:

בית משפט השלום לתעבורה בחיפה בפ"ת 1395-06-18 פרקליטות מחוז חיפה - פלילי נ' אילוז תיק חצוני: 318305/2017 בפני השופט אבישי קאופמן מבקשים פרקליטות מחוז חיפה - פלילי משיבים משה אילוז החלטה
כמו כן נקבע בפסיקה כי יש משמעות גם לתקופת השהוי, אין דין שהוי בן מספר חודשים כדין שהוי בן כשנתיים, וככל "שהתקופה בה המדינה אינה פונה לבית המשפט כדי למנוע מנאשם לנהוג, כך נחלשת טענתה כי צו השעה מחייב את פסילתו מלנהוג באופן זמני. בל נשכח כי אין אנו עוסקים בענישה". ב"ש 20883/07 מדינת ישראל נ' אבו סיאם.
 בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל דובר בשיהוי העולה על התקופה שבתיק דנן, ושם אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "שוכנעתי כי השהוי הארוך מאז התאונה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה, בן שנה ותשעה חודשים, יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא סברה בשעתו כי העורר מסוכן לציבור באופן שמצדיק את פסילת הרישיון...
בית משפט זה ניתקל לא פעם במצבים בהם ביקשה המשיבה "להחזיר את הגלגל אחורה", במובן זה שביקשה להטיל "סנקציה" מסוימת על אדם אשר אותה סנקציה ננקטה נגדו קודם לכן בגין אותה עבירה אולם הוסרה.
נראה כי ניתן ללמוד מהלכות אלה, על דרך האנלוגיה, גם למקרים בהם מדובר בבקשה לפסילת רישיון נהיגה למי שהוחזר לו רישיון הנהיגה לאחר תום תקופת השלילה המנהלית, כאשר במשך תקופה ארוכה ביותר ממועד זה ועד להגשת כתב האישום נימנעה המשיבה מלבקש מבית המשפט לפסול את רישיונו.
על החלטה זו הוגש ערר אשר היתקבל, תוך אזכור השהוי כאחד הגורמים המצדיקים דחיית הבקשה – ע"ח 53732-07-12, וזאת לצד קשיים ראייתיים.
...
לאחר עיון בתיק החקירה הגעתי למסקנה כי בשלב זה ניתן לקבוע שקיימות ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב לתאונה.
המשיב מספק הסברים אפשריים לסטייה, אך לאחר בחינת חומר הראיות וטענות המשיב, סבורני כי הוא עודנו רחוק מלהטות את הכף לטובתו.
 בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל דובר בשיהוי העולה על התקופה שבתיק דנן, ושם אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "שוכנעתי כי השיהוי הארוך מאז התאונה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה, בן שנה ותשעה חודשים, יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא סברה בשעתו כי העורר מסוכן לציבור באופן שמצדיק את פסילת הרישיון...
סבורני כי למימד זה יש משקל מיוחד כאשר מדובר בתאונה שגרמה למותם של חמישה בני אדם.

בהליך תאונת דרכים (ת"ד) שהוגש בשנת 2020 בשלום אשדוד נפסק כדקלמן:

עוד יוער כי בהמשך לפסילה המנהלית כאמור, אשת המבקש פנתה לבית המשפט בבקשה לביטול הפסילה המנהלית, אולם בסופו של יום חזרה בה מבקשתה וביקשה למחקה (ראו בפ"ת 9496-08-18).
לאור חשיפת המידע המודיעיני, הוצאה פאראפרזה לפיה: "רמי אבו טהה תושב תל שבע נהג ברכב כאשר הוא שיכור וללא רישיון נהיגה ועשה תאונה וגרם לפציעתו ולפציעה של אישתו קארין" תוך שצוין כי המידע נימסר בשנת 2018.
לחזוק טענותיו, מפנה המבקש להחלטת בית המשפט בבע"ח (ב"ש) 142-01-14 כאמאלאת נ' תביעות תעבורה נגב (5.3.14) (להלן: "עניין כאמאלאת") – החלטה אשר המבקש סבור כי נסיבותיה דומות כימעט לחלוטין לנסיבות העניין דנן.
שם ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת ג'רבי להסיר את החיסיון ונקבע כי קו ההגנה של הנאשם צריך להיות בידי הנאשם או סניגורו ולא בידי התביעה, תוך שצוין כי השאלה היחידה השנויה במחלוקת היא אך ורק נהיגתו של הנאשם בעת התאונה.
וכפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 729 (1984) (להלן: "הילכת ליבני"): "שני אינטרסים אלה - של משפט הוגן ושל בטחון המדינה נלחמים על הבכורה, ויש להכריע ביניהם. אין זו רק היתנגשות בין אינטרס הפרט לאנטרס הציבור. זו גם היתנגשות בין שני אינטרסים, שלציבור עניין בהם". בבואו של בית המשפט להכריע באשר לחיוניות הראיה החסויה, תעלה השאלה האם באותה ראיה חסויה קיים פוטנציאל ראייתי העלול לעורר ספק סביר באשמת הנאשם (ראה דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' דרוויש חמדאן, תק-על 2001 (2) 554).
בהילכת ליבני נפסק כי שומה על בית המשפט לבחון: "אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. שום נימוק בטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקולותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע". מפנה גם לקביעת כב' השופטת דורנר בע"פ 889/96 מאזריב מוחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 433, 444 (1997): "יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על-סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובילבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת. הדבר בודאי נכון אם העדות החסויה היא הראיה היחידה האפשרית באותו עניין מלבד עדותו של הנאשם". דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי במידע החסוי וביתר חומרי החקירה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין העתירה להדחות.
...
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי על אף שהראיה החסויה קשורה ללב לבה של המחלוקת בין הצדדים, העובדה כי אין המדובר בראיה היחידה האפשרית להוכחת נהיגתו של המבקש ברכב, כמו גם היותה של העדות עדות מפי השמועה, מובילות למסקנה לפיה יש לבכר את ההגנה על האינטרסים הציבוריים העומדים בבסיס תעודת החיסיון על פני התועלת שעשויה לצמוח למבקש מגילוי הראיה.
הראיות החסויות והנימוקים הנוספים אשר הושמעו בפני במסגרת הדיון החסוי, מביאים אותי למסקנה ברורה כי לא ייגרם למבקש עיוות דין ולא תפגע הגנתו באי גילויו של המידע.
סוף דבר, לאחר ששמעתי טענות הצדדים, ולאחר עיון מעמיק בחומר החסוי אשר הוצג בפני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2023 בשלום באר שבע נפסק כדקלמן:

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 40190-04-20 סולימה נ' מור בפני כב' השופט יורם ברוזה, סגן הנשיא תובעים שי סולימה ע"י ב"כ עו"ד בן שחר יריב נתבעים רינה מור ע"י ב"כ גבאי יצחק פסק דין
אולם החלטת בית המשפט לתעבורה, כב' השופטת ענת יהב, אשר דחה את הערר שהגישה הנתבעת לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] פורסמה (בפ"מ 1426-08-18 רינת מור נ' מ"י (2018)) הנתבעת הגיעה לביתה ועשתה שתי פעולות.
בסיום הדיון ניתנה החלטה על הגשת תצהירים וראיות וכן ישיבת קדם משפט מסכם.
לאחר הדיון ביקש התובע צו המופנה לבית המשפט לתעבורה לעיין בתיק, הובהר לו בהחלטה כי עליו לפנות בבקשה למותב שדן בתיק.
אין לי ידיעה האם עשה כן אולם התיק לא הוצג לפני (למעט ההחלטה שפורסמה במאגרים המשפטיים בעיניין השלילה המנהלית).
היתנהלות הדברים מלמדת כי למעשה התובע עצר את הנתבעת לבדיקה, שגרתית, הנתבעת לא שתפה פעולה עם הבדיקה (בכך היא הודתה ועל כך היא הורשעה), רכבה של הנתבעת נילקח והיא קיבלה פסילה מנהלתית.
היתנהלות זו של הנתבעת מלמדת כי היא עד היום לא הצטערה על הפירסום (אלא רק על כך שהתובע בחר לתבוע אותה) ולמעשה היא לא מתנצלת על הפירסום, גם אם היא הסירה את הפירסום, היא ממשיכה להאמין לו וממשיכה לבקש ולהדהד אותו.
...
לפיכך יש לקבוע כי בפרסום זה יש משום לשון הרע, כי הוא עומד בתנאי הפרסום וכי אין לנתבעת כל הגנה ועל כן דין התביעה להתקבל.
והסיף על כך כב' השופט חשין כי:- "כשהוכח שאמנם בלשון הרע עסקינן, יישא המפרסם בכל התוצאות הנובעות מהפרסום, קרי: בפיצויים בשיעור מלא על הפגיעה בפרטיותו של הנפגע, בהשפלה שסבל, בכאבו ובשמו הטוב. סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות בגין לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר" (שם, עמ' 528) סקירת הפסיקה מלמדת כי אין קו אחיד, יש המחמירים יותר ויש המחמירים פחות.
לסיכום – הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד (כולל החזר אגרה) בסך 7,500 ₪ וזאת מעבר לחיוב בו חויבה הנתבעת בגין ביטול פסק הדין.

בהליך בש"פ (בש"פ) שהוגש בשנת 2008 בעליון נפסק כדקלמן:

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.3.08 בב"ש 4206/08 (כבוד השופטת א' אפעל - גבאי) אשר דחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים), אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעיניינו.
הליכים קודמים בית המשפט לתעבורה קיבל את בקשתה של המשיבה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים נגדו, לאור מסוכנותו של העורר, הנגזרת מן העבירות המיוחסות לו ומ-54 עבירות תנועה שונות בהן הורשע העורר בעבר, כאשר העקרון שהנחה את בית המשפט הוא כי "מי שהרג את הנפש, לא ינהג עד שייגזר דינו". על החלטה זו של בית המשפט לתעבורה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים.
בית משפט זה ניתקל לא פעם במצבים בהם ביקשה המשיבה "להחזיר את הגלגל אחורה", במובן זה שביקשה להטיל "סנקציה" מסוימת על אדם אשר אותה סנקציה ננקטה נגדו קודם לכן בגין אותה עבירה אולם הוסרה.
נראה כי ניתן ללמוד מהלכות אלה, על דרך האנלוגיה, גם למקרים בהם מדובר בבקשה לפסילת רישיון נהיגה למי שהוחזר לו רישיון הנהיגה לאחר תום תקופת השלילה המנהלית, כאשר במשך תקופה ארוכה ביותר ממועד זה ועד להגשת כתב האישום נימנעה המשיבה מלבקש מבית המשפט לפסול את רישיונו.
...
דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.
במקרה שבפניי, שוכנעתי כי השיהוי הארוך מאז התאונה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה, בן שנה ותשעה חודשים, יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא סברה בשעתו כי העורר מסוכן לציבור באופן שמצדיק את פסילת הרישיון.
אמנם, על בית המשפט להתחשב בעומס העבודה של המשיבה ובמתן עדיפות לתיקים לפי סדר הגעתם לטיפול, אולם במקרה דנן, ובהתחשב בכך שה"אשמה" בשיהוי מונחת לפתחה של המשיבה (להבדיל מעניין סויסה, למשל) סבורני כי כף המאזניים נוטה לטובתו של העורר ולו גם במעט, שכן ייתכן כי לולא אותה שיחת טלפון, היה עובר עוד זמן רב עד לטיפול במקרה.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו