עוד יוער כי בהמשך לפסילה המנהלית כאמור, אשת המבקש פנתה לבית המשפט בבקשה לביטול הפסילה המנהלית, אולם בסופו של יום חזרה בה מבקשתה וביקשה למחקה (ראו בפ"ת 9496-08-18).
לאור חשיפת המידע המודיעיני, הוצאה פאראפרזה לפיה: "רמי אבו טהה תושב תל שבע נהג ברכב כאשר הוא שיכור וללא רישיון נהיגה ועשה תאונה וגרם לפציעתו ולפציעה של אישתו קארין" תוך שצוין כי המידע נימסר בשנת 2018.
לחזוק טענותיו, מפנה המבקש להחלטת בית המשפט בבע"ח (ב"ש) 142-01-14 כאמאלאת נ' תביעות תעבורה נגב (5.3.14) (להלן: "עניין כאמאלאת") – החלטה אשר המבקש סבור כי נסיבותיה דומות כימעט לחלוטין לנסיבות העניין דנן.
שם ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת ג'רבי להסיר את החיסיון ונקבע כי קו ההגנה של הנאשם צריך להיות בידי הנאשם או סניגורו ולא בידי התביעה, תוך שצוין כי השאלה היחידה השנויה במחלוקת היא אך ורק נהיגתו של הנאשם בעת התאונה.
וכפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) בב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 729 (1984) (להלן: "הילכת ליבני"):
"שני אינטרסים אלה - של משפט הוגן ושל בטחון המדינה נלחמים על הבכורה, ויש להכריע ביניהם. אין זו רק היתנגשות בין אינטרס הפרט לאנטרס הציבור. זו גם היתנגשות בין שני אינטרסים, שלציבור עניין בהם".
בבואו של בית המשפט להכריע באשר לחיוניות הראיה החסויה, תעלה השאלה האם באותה ראיה חסויה קיים פוטנציאל ראייתי העלול לעורר ספק סביר באשמת הנאשם (ראה דנ"פ 1424/01 מדינת ישראל נ' דרוויש חמדאן, תק-על 2001 (2) 554).
בהילכת ליבני נפסק כי שומה על בית המשפט לבחון:
"אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. שום נימוק בטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקולותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע".
מפנה גם לקביעת כב' השופטת דורנר בע"פ 889/96 מאזריב מוחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 433, 444 (1997):
"יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על-סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובילבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת. הדבר בודאי נכון אם העדות החסויה היא הראיה היחידה האפשרית באותו עניין מלבד עדותו של הנאשם".
דיון והכרעה:
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי במידע החסוי וביתר חומרי החקירה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין העתירה להדחות.
...
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי על אף שהראיה החסויה קשורה ללב לבה של המחלוקת בין הצדדים, העובדה כי אין המדובר בראיה היחידה האפשרית להוכחת נהיגתו של המבקש ברכב, כמו גם היותה של העדות עדות מפי השמועה, מובילות למסקנה לפיה יש לבכר את ההגנה על האינטרסים הציבוריים העומדים בבסיס תעודת החיסיון על פני התועלת שעשויה לצמוח למבקש מגילוי הראיה.
הראיות החסויות והנימוקים הנוספים אשר הושמעו בפני במסגרת הדיון החסוי, מביאים אותי למסקנה ברורה כי לא ייגרם למבקש עיוות דין ולא תפגע הגנתו באי גילויו של המידע.
סוף דבר, לאחר ששמעתי טענות הצדדים, ולאחר עיון מעמיק בחומר החסוי אשר הוצג בפני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.
