ערר על החלטת בית משפט השלום בדבר החזרת כלב תפוס

עסקינן בערר על החלטת בית משפט השלום בקריות בתיק ה"ת 13767-09-19 (כב' השופט יוסי טורס) מיום 22.9.19, לפיה נקבע כי לידי המשיב יוחזרו שני כלבים שנתפסו במהלך חקירה פלילית המתנהלת נגד המשיב (להלן: "הכלבים"), בחשד לעבירות לפי סעיף 2 לחוק הגנת חיות הבר, התשט"ו-1955; ביצוע עבירה תוך שימוש בשיטה אסורה של שיסוי כלבים בחיית הבר המוגנת – סעיף 6(ב) לתקנות להגנת חיות הבר תשל"ו-1976; חשד לעבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) תשנ"ד-1994, וכן סעיף 451 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (היזק לחיה).

ביום 8.9.19 הגיש המשיב כאן בקשה בבית משפט קמא להחזרת התפוסים, ובקש להורות על השבת הכלבים לידיו.

אכן הסירטון שהועלה לפייסבוק בו מתואר הארוע, אינו מעשה ראוי (וזאת מעבר לארוע עצמו, שככל הנראה טיבו ומהותו, כמו גם טענות המשיב בדבר רצונו להזהיר את הצבועים באמצעות הסירטון, יבחנו על ידי בית המשפט), אך אין בו כשלעצמו, כך לטעמי, בכדי למנוע החזרת הכלבים למשיב בתנאים וערובות מתאימות.

...

העוררת הגישה ביום 25.8.19 בקשה לבית משפט קמא לצו חיפוש, ובית משפט קמא נעתר לה. על בסיס הצו נערך חיפוש בבית המשיב, במסגרתו נתפסו הכלבים ביום 25.8.19, והם מוחזקים מאז בידי העוררת.

סבורני כי לא ניתן להקיש מעניין מוחמד למקרה דנן.

ניתן גם ניתן להבטיח את חילוט הכלבים (ככל שזה יתבקש בסופו של דבר) באמצעות בטוחות כספיות הולמות – כפי שפורט בהחלטה קמא.

סבורני כי המתווה שננקט בהחלטה קמא הוא מאוזן וראוי בנסיבות העניין, ולכן לא שוכנעתי להתערב בו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הערר.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 8537-05-18 הוכבאום נ' משטרת ישראל/ מחוז ת"א ואח' לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן התובע/המבקש: אלכסנדר הוכבאום הנתבעות/המשיבות: 1. מדינת ישראל - משרד החקלאות (נמחק) 2.משטרת ישראל/ מחוז ת"א 3.משמר בעלי החיים בישראל, ע"ר 580423895 החלטה

משיבה 3 אינה יכולה להיות כרוכה כמשיבה/נתבעת בהליך ערר על החלטות ממונה, ועל כן על בית המשפט להורות על דחיית התובענה כנגדה, תוך חיוב התובע "הטורדן והמתעלל" בהוצאות נכבדות, תוך שגרר את משיבה 3 להליך משפטי לא לה. גוף שאינו יכול להיות צד להליך משפטי על פי חוק, אין לבית המשפט סמכות שיפוטית עניינית לגביו, כך שבית המשפט לא יכול לצוות עליו דבר.

יש לקבוע כי התובע הנו עבריין אכזר שהחזיק בכלב תוך מעבר על שורת חוקים, לפיכך אין לתובע זכות עמידה בפני בית המשפט, ועל כן אין לו זכות לבקש את החזרת הכלב.

כך גם שכחה את אשר טענה לאחר שהתקבלה החלטת הממונה, לפיה אין הוא מפעיל את סמכותו, שהרי אז טענה משיבה 2 כי בית המשפט לא נידרש לסמכות הממונה על מנת להכריע בעיניין תפיסת והחזקת הכלב, מאחר והמשטרה רשאית מכוח החוק לבצע תפיסה בעצמה.

בכך אינדיקאציה נוספת להקבלה להחזרת תפוס, עם כל ההבדל בין שני ההליכים לעניין אופי שיקול הדעת וסוג ההחלטה (ראו: עפ"א (ב"ש) 33135-08-18 משרד החקלאות ופיתוח הכפר נ' ניסני (פורסם בנבו)).

...

הואיל ומשיבה 2 הצהירה כי אין עילה בהחזקת הכלב אצל משיבה 3, והיא זו שהעבירה את הכלב לידי משיבה 3, אני מורה למשיבה 3 להעביר את הכלב למשיבה 2, וזו האחרונה תשיב פיסית את הכלב לידי המבקש, לאלתר, לא יאוחר משלושה ימים.

בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המשיבות בהוצאות הליך זה - הנני מחייבת את משיבה 2 לשלם למבקש הוצאות בסך של 7,500 ₪, ואילו את משיבה 3 הנני מחייבת בהוצאות בסך של 3,500 ₪, בהתחשב בכך כי טיפלה בכלב במשך החזקתה.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים, לאלתר, באמצעות הפקס הידני.

טענות הצדדים לטענת המבקשת, והדבר אינו שנוי במחלוקת, הכלבים נתפסו על ידי פקחיה, ביום 23.2.12 בסמוך לבסיס חצרים מדרום לרמת חובב, כשהיו בארגז הרכב בו נהג המשיב.

לנוכח הבקשה וההחלטה שניתנה על ידי כב' הש' הבכירה לביא, הוקדמה ההקראה בהליך זה ליום 29.1.13 ובמסגרתה שמע בית המשפט את הצדדים גם בנוגע לבקשה זו. בדיון בפני, חזרה המבקשת על טענתה כי בקשת המשיב להחזרת הכלבים לרשותו כבר נדחתה על ידי בית המשפט והמשיב חזר על גירסתו כי לא סביר לבקש ממנו לממן עלות החזקת הכלבים.

על החלטה זו לא הוגש ערר ועל כן צודקת המבקשת כי אין מקום לבחון סוגיה זו שנית ואין מקום במסגרת בקשה זו לידון באפשרות השבת הכלבים למשיב.

סעיף 38 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969 (להלן: "הפקודה") קובע: היה החפץ בעל חיים או מצרך שעלול להתקלקל, בין בגלל טיבו המיוחד ובין מסיבה אחרת, ולא ניתן עליו צו לפי סעיף 34, רשאי בית משפט השלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם התובע זכות בחפץ, לצוות שהחפץ יימכר במיכרז פומבי או במחיר המקובל באותו יום; דמי המכר יוחזרו לאדם שמידיו נילקח החפץ, אולם אם תוך המועדים שנקבעו על פי סעיף 35 הוגש משפט נגד אדם על עבירה שעבר בחפץ שנתפס או לגביו, ינהגו בדמי המכר כפי שיורה בית המשפט.

בב"ש (נצ') 3192/07 מדינת ישראל נ. עמר ואח' קבע בית המשפט בבקשה דומה, כי היות שלמעשה מדובר בבקשה הדומה לבקשה לחילוט תפוס, הרי שככלל יש לידון בה בתום ההליך הפלילי ולא במהלכו, כשסעיף 38 לפקודה הוא למעשה חריג לכלל זה. בית המשפט באותו עניין, סבר כי מקרה זה אינו נופל לגדר סעיף 38 לפקודה, באשר אין מדובר במצרך העומד להתקלקל ואף לא בבעל חיים שערכו המסחרי משתנה לאחר תקופה מסוימת, כמו עגל חלב.

...

השאלה היא אם כן, אם יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת או שיש להותיר את הכלבים בהחזקת המבקשת ועל חשבונה עד לתוך ההליך הפלילי.

אשר על כן, אני סבורה כי יש תחולה לסעיף 38 לפקודה בענייננו.

אשר על כן ועל אף שמדובר בצעד בלתי הפיך מבחינת המשיב, אין מנוס מלהיעתר לבקשה וכך אני עושה.

רקע לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בקרית שמונה (כבוד השופט מורן מרגלית) שניתנה במסגרת בה"ת 64673-08-22 סאמח מולא נ' רשות הטבע והגנים ביום 11.9.22.

ההליך שנידון בפני בית משפט קמא ניפתח בעקבות בקשת העורר לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה") להחזרת תפוס- כלב פוינטר מעורב (שחור לבן) (להלן: "הכלב") אשר נתפס על ידי המשיבה ביום 3.8.22 בחשד ששמש לצייד דורבנים.

החלטת בית משפט קמא בית משפט קמא מצא, כי אין מקום להורות על השבת הכלב לידי העורר בשלב זה. בית משפט קמא היתייחס להוראות סעיף 32(א) לפקודה וציין, כי אין בפי העורר כל טענה ביחס לחוקיות תפיסת הכלב ודי בכך כדי להביא למסקנה, כי התפיסה נעשתה כדין.

לא ניתן ללמוד מתמונות אלה דבר לעניין שאלת הבעלות בכלב.

...

החלטת בית משפט קמא בית משפט קמא מצא, כי אין מקום להורות על השבת הכלב לידי העורר בשלב זה. בית משפט קמא התייחס להוראות סעיף 32(א) לפקודה וציין, כי אין בפי העורר כל טענה ביחס לחוקיות תפיסת הכלב ודי בכך כדי להביא למסקנה, כי התפיסה נעשתה כדין.

טענת העורר לפיה ידוע, כי לא מעט מגדלי כלבים לא רוכשים שבב זיהוי לכלבים שבבעלותם נטענה בעלמא וממילא אין בה כדי להועיל לו. אף אם העדרו של שבב אין בו כדי לשלול טענת בעלות הרי שעל העורר להוכיח את טענת הבעלות ובשלב זה מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא עלה בידי העורר להרים את הנטל האמור.

אציין עוד, כי לאחר שעיינתי בתיק החקירה מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא, לפיה בהתבסס על ראיות המצויות בו ניתן לקבוע, בשלב זה, כי קיים יסוד סביר להניח, כי הכלב שימש לציד דורבנים ומשכך הרי שקיים חשד סביר שבוצעה בכלב עבירה ו/או, כי הוא ניתן כאמצעי לביצוע עבירה.

העורר לא הראה על פעולה כלשהי שעשה לאחר שנודע לו, לטענתו, כי הכלב נגנב ובין היתר לא הראה, כי הוגשה תלונה במשטרה בעניין זה. סבורני, כי על פניו יש בכך כדי לחזק את החשד לעניין טענת העורר באשר לנסיבות בגינן הכלב נמסר לאחר.

בית משפט השלום בתל אביב -יפו ה"ת 25032-08-23 דגו נ' תחנת מישטרה - לב תל אביב לפני כבוד השופטת תרצה שחם קינן המבקש: יעקב דגו המשיבה: תחנת מישטרה - לב תל אביב החלטה

תקנה 23 לתקנות קובעת את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לידון בהשגה על החלטתו של המנהל (לו הוגש ערר על החלטתו של הוטרינר למסור את הכלב לאדם אחר).

המבקש לא נקט בדרך זו. סוף דבר במצב דברים בו נראה כי הוטרינר רשאי היה להעביר את הכלב לאחר; בהיתחשב בכך שהווטרינר לא היה צד להליך; בהיתחשב בכך שהכלב אינו מצוי ברשותה של המישטרה, ובהיתחשב בהוראות החוק לרבות התקנות, אין באפשרותי לבחון את טענותיו של המבקש במסגרת ההליך של "בקשה להחזרת תפוס" ואין לי אלא לדחות את הבקשה.

...

המבקש לא נקט בדרך זו. סוף דבר במצב דברים בו נראה כי הווטרינר רשאי היה להעביר את הכלב לאחר; בהתחשב בכך שהווטרינר לא היה צד להליך; בהתחשב בכך שהכלב אינו מצוי ברשותה של המשטרה, ובהתחשב בהוראות החוק לרבות התקנות, אין באפשרותי לבחון את טענותיו של המבקש במסגרת ההליך של "בקשה להחזרת תפוס" ואין לי אלא לדחות את הבקשה.

לפיכך הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח את החלטתי לצדדים.