למחרת היום נערך דיון, ולאחריו ניתנה החלטה בה נקבע, כי הגם שאין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, הרי שפיקוח של אמו וסבתו של רביב, בשילוב עם השבתת הרכבים המצויים ברשות המשפחה "יהא בהם כדי לאיין את מסוכנותו".
ביום 20.4.2023, הגישה המישטרה ערר על החלטה זו, וביקשה מבית המשפט המחוזי להורות על המשך מעצרו של רביב עד תום ההליכים נגדו.
בית המשפט ציין כי אכן, "בעבירות תחבורה, המעצר הוא החריג והכלל הוא שאין לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו", אך הוסיף, כי בנידון דידן לא ניתן לאיין את מסוכנותו של רביב בחלופות אחרות, "בשל זלזולו המתמשך [...] בחוק, וזאת בתקופה קצרה מאוד בשים לב לעבר הפלילי והתעבורתי. במקרה שכזה [...] לא ניתן לתת אמון ב[רביב] כי יירתע מהחוק".
הינה כי כן, לאחר ששקל את 'הספקו' של רביב, שכבר בגילו הצעיר נצברו לחובתו מספר עבירות, בתוך תקופה קצרה, וכל זאת לאחר ששוחרר ממאסר – הגיע בית המשפט למסקנה כי רביב מהוה סכנה ממשית לציבור המשתמשים בדרך, כך שחלופת המעצר אינה יכולה ליתן מענה הולם למטרות המעצר.
...
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערור, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבה.
רביב רואה בשורות קצרות אלה משום קביעת כלל גורף, על-ידי בית המשפט המחוזי, שלפיו תקום חובת מעצר עד תום ההליכים בנסיבות כגון דא, מבלי להותיר מקום לשיקול דעת בעניין, מה שיוביל, דה-פקטו, לייתור "הדיון [במעצר] בכל מקרה בו אדם נוהג ללא רישיון כאשר מרחף מעל ראשו מאסר מותנה, שכן, בהתאם לכלל הנ"ל שנקבע, מדובר במעצר חובה". משכך, לשיטת רביב, מתן הרשות לערור בעניינו חשובה כדי לבלום כלל זה, "בטרם תשתרש הלכה גורפת המנוגדת לכל עקרונות היסוד של דיני המעצרים".
אין בידי לקבל דברים אלה.
בקשת רשות הערר נדחית אפוא בזאת.
