ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין תנאי שחרור בערובה בעבירות הלבנת הון

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים א' זגורי ו-ע' עיילבוני, בהתאמה) במ"ת 17794-07-23 מימים 18.10.2023 ו-20.10.2023, בגדרן התקבלה בקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטה מיום 20.08.2023 (כבוד השופט ד' צרפתי), במובן זה שהוחלט להעביר את המשיב למעצר בפקוח אלקטרוני, חלף מעצר ממשי מאחורי סורג ובריח.

רקע נגד המשיב וחמישה נוספים (להלן יחד: הנאשמים) הוגש כתב אישום המגולל פרשיה מורכבת במסגרתה, על-פי הנטען, ביצעו הנאשמים עבירות כלכליות שונות, לרבות זיוף חשבוניות והלבנת הון בסכום מיצטבר של כ-15 מיליון ש"ח. בנוסף, למשיב יוחסה גם עבירה של סחיטה באיומים, זאת בגין הודעה בגדרה איים על חייו של מר ריאד סאלח (להלן: המתלונן), שהוא אביו של מר ראפת סאלח, שעל שמו הוצאו, לכאורה, החשבוניות המזויפות.

סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע כדלהלן: "עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשיחרור או להפרת תנאי השיחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" (ההדגשות הוספו – ח' כ').

זאת ועוד, ובהמשך לאמור בהחלטת השופט י' כשר בערר הקודם, אציין כי לא ניתן להיתעלם מהחשש הממשי להמשכות ההליך העקרי, בשים לב למורכבות העבירות הכלכליות שבכתב האישום ונוכח העובדה שטרם ניתן מענה מפורט מצד המשיב לכתב האישום; זאת, לצד העובדה שבשל מצב החרום המיוחד שהוכרז במדינה, הודיע שר המשפטים מתוקף סמכותו שבתקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חרום מיוחד), התשנ"א-1991, כי חלות תקנות 5-3 לתקנות האמורות, ומשכך דיונים נדחים על-ידי בתי המשפט, כל עוד אינם נמנים על הדיונים הקבועים בתקנה 3.

...

דיון והכרעה לאחר שהפכתי שוב ושוב בבקשה, באתי לכלל מסקנה, לא בלי התלבטות, כי דינה להידחות.

ואולם, סבורני כי יש בחלופת המעצר, לרבות התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטת בית משפט קמא, בין היתר ביחס לשימוש במכשיר סלולרי וברשת האינטרנט, הערבויות שהופקדו והמפקחים הנוספים שאושרו על-ידו – כדי לצמצם באופן משמעותי את המסוכנות הנשקפת מהמשיב.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במ"ת 44863-09-16 מיום 18.3.2018 (כב' השופט ג' גונטובניק), בגדרה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 1.2.2018, ולפיה נדחתה בקשת העורר להקלות בתנאים שנקבעו לשם שיחרורו לחלופת מעצר.

כתב האישום מייחס לעורר את העבירות הבאות: לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק (אישום ראשון); הלבנת הון לפי סעיף 3(א) ו-(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (אישום שני); גניבה בידי עובד לפי סעיף 390 לחוק ביחד עם סעיף 383(א) וסעיף 29(ב) לחוק; רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק ומרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק (אישום שלישי).

בית משפט קמא דן בבקשת העורר במסגרת בקשה לעיון חוזר על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים הקובע כלהלן: עיון חוזר בהחלטת בית משפט עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשיחרור או להפרת תנאי השיחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה.

...

אשר על כן, אני מורה על החזרת התיק לבית משפט קמא, שיבחן את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, והפעם, במסגרת דיון לפי סעיף 52(ב) לחוק המעצרים.

על בית המשפט לבחון את השאלות הבאות: האם אכן אין ביכולתו של העצור למלא אחר תנאי הערובה שנקבעו? אם התשובה חיובית – האם מתחייב מכך שיש לשנות את תנאי הערובה המקוריים נוכח מכלול הנסיבות? אם התשובה חיובית – מה השינויים שיש להכניס בתנאים אלה? אם וככל שבית משפט קמא יגיע למסקנה כי יש מקום לשנות מתנאי הערובה, יש לבחון את האפשרות לקחת בחשבון את הנכסים והכספים של העורר שחולטו או הוקפאו (מעיון ב"נט המשפט" נמצאתי למד כי מדובר בסכומים נכבדים של מיליוני שקלים), תוך בחינת סכומי השוחד והגניבה המיוחסים לעורר בכתב האישום (ולא נעלם מעיני כי בכתב האישום נטען לסכום מצטבר של כ-25 מיליון ₪).

סוף דבר, שהתיק מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיפעל כחוכמתו, במסגרת הנורמטיבית של סעיף 52(ב) לחוק המעצרים.

ביום 18.1.2018 הוגש נגד העורר כתב אישום (שרשימת עדי התביעה בו תוקנה בהמשך, ראו החלטה מיום 18.12.2018), האוחז 11 אישומים ובו יוחסו לו עבירות של לקיחת שוחד ומתן שוחד; מירמה והפרת אמונים; קבלת דבר במירמה; הדחה בחקירה (שתי עבירות); הפרת הוראה חוקית; וכן עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ועבירות מס. לפי כתב האישום, העורר היה מנהל החטיבה הטכנית במחוז מרכז במשרד הבינוי והשיכון ועובד בו מזה כ-22 שנים.

עוד אציין למען שלמות התמונה כי במסגרת ההליך הפלילי הוצאו נגד העורר גם צוי חילוט זמני וכעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.2.2019 – נכון לאותו מועד תפוס בידי המשיבה רכוש של העורר בשווי כ-14,000,000 ש"ח. ביום 1.8.2019 הגיש העורר בקשה לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ לצורך נסיעתו לרוסיה לשם איסוף ראיות ביחס למקורו של ההון המשפחתי לפי גירסתו.

עוד צוין כי העורר רשאי לבוא בדברים עם המשיבה ולהגיע להסכמות בעיניין זה, ובכלל זאת להציע ערובות שיניחו את דעתה.

לאחר שעיינתי בערר ובצרופותיו, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות בהיעדר עילה להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין זכותו של העורר לצאת מן הארץ מן העבר האחד, לבין האנטרס הצבורי בהבטחת נהולו התקין של ההליך הפלילי בעיניינו, מן העבר השני (בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290, 293 (1994)).

לא נעלם מעיני כי משפחתו הקרובה של העורר מתגוררת בארץ, כי מרכז חייו אכן נמצא בישראל וכי במסגרת הליך המעצר הורה בית המשפט המחוזי – בהסכמת המשיבה – על הקלות משמעותיות בתנאי השיחרור שהוטלו על העורר.

...

שיקולים אלה מטים את הכף לטובת המסקנה כי אכן קיים חשש סביר כי יציאת העורר מן הארץ תביא לפגיעה בניהולו הסדיר של ההליך הפלילי (ראו והשוו עניין אוחנה, פסקה 24; בש"פ 3596/10 זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (12.5.2010); עניין צברי, בעמ' 629).

ברם, בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל וגם לאחר שעיינתי בהחלטות אחרות שהציג בא כוחו של העורר, לא מצאתי כי יש בשיקולים אלה כדי להצדיק את שינוי החלטת בית המשפט המחוזי בעת הזו.

הערר נדחה אפוא.

] לפנַי בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) מיום 6.10.2022 בע"ח 56015-09-22, בה היתקבל ערר שהגיש המשיב על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט ז' פאלח) מיום 13.9.2022 במ"י 47183-03-22 ועל החלטתו הנוספת מיום 21.9.2022 (השופט א' חלבי), בעיניין הארכת תנאי שיחרורו בערובה של המשיב לפי סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק).

המבקשת הוסיפה והדגישה בקשר לנסיבות מקרה זה, כי מדובר בבקשה להארכת תנאי שיחרור בערובה של נבחר ציבור החשוד בשלל עבירות שחיתות והלבנת הון חמורות.

...

לא מצאתי כי יש בהחלטות אליהן הפנה המשיב, כדי לשנות ממסקנה זו. אדרבה, בהחלטות שניתנו בעבר בבש"פ 962/01 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 529 (2001) (להלן: עניין רבינוביץ') ובבש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל (22.8.2006) (להלן: עניין חלידו) נדונה במפורש הסוגיה הישירה שאותה מסדיר סעיף 58(א) לחוק – הארכת תקופת הערובה לתקופה נוספת של למעלה מ-180 ימים.

המבקשת הבהירה בבקשתה כי היא אינה חולקת על המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי החלטה זו בטלה.

סופו של יום, הבקשה נדחית.

נגד המבקשים מיתנהלת חקירה בחשד לבצוע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות; מירמה והפרת אמונים בתאגיד; וקשירת קשר לעשות פשע – לפי סעיפים 415, 425 ו- 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה; וכן, עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, פקודת מס הכנסה, וחוק הביטוח הלאומי.

על החלטה זו עררו המבקשים לבית המשפט המחוזי; לאחר קיום דיון, נתן בית המשפט המחוזי, ביום 22.11.2023, החלטה מפורטת ומנומקת, בגדרה הורה על דחיית הערר, בכפוף להבהרה לפיה מחמת הספק, הארכת התנאי למשך 60 ימים נוספים, תחל ביום 18.10.2023 – הוא יום פקיעת התנאי, ולא ביום 9.11.2023 – הוא יום מתן החלטת בית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוענים המבקשים כי עניינם מעלה שאלה משפטית שטרם הוכרעה בבית משפט זה, החורגת מעניינם הפרטני, והיא, מה הדין לגבי תנאי שיחרור שתוקפו פג, ובית משפט מורה על הארכתו בחלוף מועד הסיום שנקבע לו. עוד טוענים המבקשים, כי ישנן החלטות סותרות של בתי משפט בסוגיה, באופן המלמד על הנחיצות שבית משפט זה ידון ויכריע בבקשה.

שם נקבע כי במצב בו מבוקשת הארכת תנאי שיחרור בתוך תקופת 180 הימים המוזכרת בסעיף 58(א) לחסד"פ – הנמנית מעת קביעת הערובה או התנאי ועד להגשת כתב האישום – אין לפנות ל'מסלול' ההארכה הקבוע בסעיף זה, הדורש כי ההארכה תהא בתוך תקופת הערובה; אלא, יש לבחון את הבקשה לפי אמות המידה הקבועות בסעיף 52(א) לחסד"פ, שעניינו עיון חוזר (עניין אזריאל, פסקות 15-13).

לעומת זאת, המבקשים הם שהגישו תגובה לבית משפט השלום, היתעקשו לקיום דיון בנושא, ולאחר מכן עררו לבית משפט המחוזי, והכל בטענות חוזרות ונישנות כי האיחור בהגשת בקשת המדינה, וקיום הדיון לאחר תקופת התנאי, הם בנגוד להוראות סעיף 58(א) לחסד"פ. אם כך, פשוטו של עניין – ככל שהמדינה מעוניינת בהארכת תוקפו של תנאי מתנאי שיחרור שנקבעו, בתוך תקופת 180 ימים הימים האמורה, תוך שמירה על רצף בין תחולת תנאי למישנהו, עליה להגיש בקשה מתאימה, הכוללת את עמדת הצד שכנגד, במועד אשר יאפשר לבית המשפט הדן בבקשה לקיים דיון במעמד הצדדים, בטרם מתן החלטה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון, סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף, ללא צורך בתשובה מטעם המדינה.

זאת, כאמור, משום שענייננו נופל בגדרי סעיף 52 לחסד"פ, שלא כולל כל הגבלה מסוג זה. משכך, הבקשה נדחית אפוא בזאת.