מלבנת החבלה ורימון הזרחן שהיו ברשותו הרכיב המערער "שקית נפץ", ועמה הלך לעיר העתיקה בירושלים.
בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשל המעשה הראשון בעבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואילו באירוע השני הוא הורשע ברצח ובניסיון לרצח, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-305(1) לחוק הנ"ל. זאת לאחר שבית המשפט קמא השתכנע, בין היתר, כי הוכחה החלטתו של המערער להמית, בכל אחד משני האירועים.
", נימק המערער במספר עובדות. אשר לשקית הנפץ טוען הוא, כי אילו רצה לפגוע בנפש, היה שם במטען רימוני רסס תחת רימון הזרחן שהצמיד ללבנת החבלה, והיה גם מוסיף חתיכות מתכת ומסמרים להגדיל את הפיגוע. כן לא היה שם פתיל השהיה ארוך (14 ס"מ), שנתן שהות לתפוש בשקית שנזרקה ולהשליכה החוצה, אלא היה שם פתיל קצר יותר. לגבי הפגיעה בטיל, יכול היה, אם רצה לעשות "טבח" בנוסעי האוטובוס, לירות בהם גם ברובה שהחזיק.
הנחה זו ניתנת, כמובן, לסתירה, אולם אם אין בדברים אמינים, שהושמעו על-ידי הנוגע בדבר, או ביתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט, כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, אשר לה אחיזה במכלול הנסיבות (ע"פ 288/78 בעמ' 205), הרי הדעת נותנת, כי מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו (ראה גם: ע"פ 418/77; ע"פ 686/80 הנ"ל, בעמ' 262).
וגם אם לא מצאנו בה את הביטוי המפורש בדבר כוונתו "להרוג באמצעות הטיל, מוצאים אנו ביטוי אחר, כי החליט "לנקום את דמם של יהודים שנרצחו חינם".
הרעיון, כי התכוון לפגוע בטיל רק בגג האוטובוס כדי לעורר את דעת השלטונות, עלה לראשונה בעדותו של המערער והוא סותר הן את הגירסה שמסר במישטרה והן את דבריו בכרוז שהשאיר.
...
אפשר גם, כי לא נתכוונו דבריו לשלול תמיד קיומה של החזקה האמורה אלא לעשות סייג ליישומה, שכן כך הוא אומר, בעמ' 205:
"לי נראה שגם ללא הוראה סטאטוטורית מפורשת, דין הוא שכל חזקה-אם ישנה כזאת-שלפיה רואים אדם כאילו התכוון להשיג את התוצאות הטבעיות של מעשיו, על כל פנים להזמה ניתנת; וההזמה יכול ותבוא ממכלול הראיות והנסיבות שבאו לפני בית-המשפט. לשון אחר: מסתמא התכוון אדם להשיג את התוצאה הטבעית שנבע ממעשהו, אלא אם כן מצביעות הנסיבות המיוחדות שהוכחו בבית-המשפט על אפשרות סבירה שהוא לא התכוון אליה. אם אין באותן הנסיבות המיוחדות כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, כי רק אז הדעת נותנת שהתכוון לתוצאה הטבעית" ובהמשך הדברים:
"מה שטעון הוכחה אינו טבעיות או סבירות של התוצאה, כי אם הלך רוחו של הנאשם; ואף אם התוצאה טבעית היא וצפויה, זכאי הנאשם להנות מכל ספק סביר שמא לא התכוון אליה".
(לעניין זה ראה י' לוי, א' לדרמן, עקרם באחריות פלילית (רמות, תשמ"א) 477-478).
כל אדם בר-דעת היה רואה את הנולד מפגיעת טיל כתף כזה ברכב שבו מצויים אנשים, ויש להניח, כי גם המערער ראה נולד זה וחפץ בו, אלא אם כן מתיישבות הנסיבות גם עם מסקנה אחרת.
וגם אם לא מצאנו בה את הביטוי המפורש בדבר כוונתו "להרוג באמצעות הטיל, מוצאים אנו ביטוי אחר, כי החליט "לנקום את דמם של יהודים שנרצחו חינם".
הרעיון, כי התכוון לפגוע בטיל רק בגג האוטובוס כדי לעורר את דעת השלטונות, עלה לראשונה בעדותו של המערער והוא סותר הן את הגירסה שמסר במשטרה והן את דבריו בכרוז שהשאיר.
סיכומם של דברים, כי דין הערעור על ההרשעה להדחות, וממילא נשאר העונש של מאסר עולם שנגזר על המערער על כנו.
