ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בדבר תנאי שחרורו של עורר בעבירות מין

בפני ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 26.10.2016 (תפ"ח 40527-04-15, השופטת י' רז-לוי).

כך, ביום 28.3.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בקשה נוספת של העורר לעיון חוזר, והתיר לו לצאת ל"חלונות היתאווררות" מדי יום, בתנאים מגבילים.

בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילה להמשך מעצרו של העורר לאחר שהורשע בבצוע עבירות חמורות.

הטענה המרכזית שמעלה העורר היא שיש לשחררו ממעצרו הנוכחי בפקוח אלקטרוני שעליו החליט בית המשפט המחוזי מאחר שמדובר בהארכתו של מעצר בלתי חוקי אשר לא הוארך בעבר כנדרש בדין.

בהמשך הדברים אדרש לשאלה של חוקיות המעצר בפקוח אלקטרוני שבו היה נתון העורר עובר להחלטתו של בית המשפט המחוזי ולנסיבות המיוחדות הנוגעות לתקופות "משולבות" של מעצר מאחורי סורג ובריח ושל מעצר בפקוח אלקטרוני.

שלישית, יש לתת את הדעת לכך שהעורר כבר הורשע בעבירות חמורות, לרבות עבירת מין, עובדה שיש בה כדי להצביע על המסוכנות הנשקפת ממנו ועל כך שחזקת החפות שוב אינה עומדת לו. ורביעית, אין חולק על כך שהייתה קיימת אי-בהירות ביחס לדין המחייב במקרים של שילוב בין תקופת מעצר מאחורי סורג ובריח לבין מעצר בפקוח אלקטרוני (ועל כך, כאמור, בהמשך הדברים).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין הערר להידחות.

בחינה של מכלול נסיבותיו של העורר מובילה למסקנה הברורה כי אין מקום לשחרורו של העורר מהמעצר בפיקוח אלקטרוני שבו הוא נתון כעת עד למתן גזר הדין בעניינו.

סוף דבר: הערר נדחה.

מונח בפניי ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על הציבור), על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (צ"א 4384-04-17, כבוד הנשיאה ר' יפה-כ"ץ) להעתר לבקשת המדינה להטיל צו פקוח ומעקב ביחס לעורר.

טרם שיחרור העורר ממאסר, הוגשה בקשה מטעם המדינה לפי סעיף 12 לחוק הגנה על הציבור להטלת צו פקוח ומעקב ביחס לעורר לתקופה של ארבע שנים.

בא כוחו של העורר אף טען כי תנאי זה יקשה על העורר לנהל את חייו, לנוכח מרכזיותם של רכבי ההסעות והטרמפים באיזור מגוריו של העורר, הפזורה הבדואית.

הקשר הרציונלי – סעיף 13(ב) קובע כי בית המשפט רשאי לקבוע את התנאים המגבילים "אם סבר שקיים קשר בין המיגבלה הקבועה בתנאים לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת". נטען על ידי העורר כי במקרנו לא מיתקיים הקשר הרציונלי ההכרחי בין המיגבלות שהוטלו על העורר לבין הסיכון הנשקף ממנו.

נעבור לבחון את הקשר הרציונלי בין המיגבלה בדבר איסור היהתחברות לקטינות לבין מסוכנותו העדכנית של העורר.

...

מונח בפניי ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על הציבור), על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (צ"א 4384-04-17, כבוד הנשיאה ר' יפה-כ"ץ) להיעתר לבקשת המדינה להטיל צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר.

סבורני כי את מטרת התנאי לא ניתן להשיג בדרך אחרת.

נסיבות ביצוע העבירה ומסוכנותו של העורר מובילות למסקנה כי יש להרחיקו מקרבתן של קטינות שגילן מעל 12 שנים.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

בבית המשפט העליון בש"פ 8953/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ העורר: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) במ"ת 68563-06-21 מיום 22.12.2021 תאריך הישיבה: ג' בשבט התשפ"ב (5.1.2022) בשם העורר: עו"ד ניל סיימון בשם המשיבה: עו"ד מיכל קליין ][]החלטה

הרקע לערר וטענות הצדדים ביום 30.6.2021 הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו עבירות סחיטה באיומים והטרדה מינית כלפי שתי מתלוננות שונות.

בית המשפט סבר כי העורר לא עונה על התנאים שנקבעו בהילכת סוויסה בדבר אפשרות הפנייתו לאפיק טפולי בשלב המעצר (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד סד(3) 101 (2011) (להלן: עניין סוויסה)), לפיהם הוא החל בגמילה עוד לפני ביצוע העבירות; פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; ויש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו.

גם מהחלטת בית משפט זה בבש"פ 6908/21 ניתן להסיק כי היה מקום לבחון את אפשרות שיחרורו לחלופת מעצר ולא היה מקום לשלול זאת על הסף אך בשל העבירות המיוחסות לו. בית המשפט המחוזי גם שגה משקבע כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר מאחר שאינו עומד בתנאים שנקבעו בעיניין סוויסה.

אמנם, כאמור לעיל, בית משפט זה מצא לנכון לאפשר את השלמת ריאיון ההתאמה של העורר, אולם זאת בשים לב לעלות המשאבים הנמוכה הנלווית לקיומו, תוך שעל רקע כלל נסיבות העניין הוטל ספק בתועלתו, ואף הודגש כי "כלל וכלל אין זה מובן מאליו שמלכתחילה נכון היה לבקש תסקיר, וגם תוכנו של התסקיר שהוגש, בחלקו, אינו מבשר טובות". הערר נדחה.

...

בחינה קונקרטית של החלופה המוצעת אל מול נסיבותיו של העורר, נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו ועוצמת המסוכנות הגבוהה, מביאה למסקנה כי אין מקום להורות על שחרורו לחלופה העומדת על הפרק.

דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערר ושמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך לפנַי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אמנם, כאמור לעיל, בית משפט זה מצא לנכון לאפשר את השלמת ריאיון ההתאמה של העורר, אולם זאת בשים לב לעלות המשאבים הנמוכה הנלווית לקיומו, תוך שעל רקע כלל נסיבות העניין הוטל ספק בתועלתו, ואף הודגש כי "כלל וכלל אין זה מובן מאליו שמלכתחילה נכון היה לבקש תסקיר, וגם תוכנו של התסקיר שהוגש, בחלקו, אינו מבשר טובות". הערר נדחה.

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) ב-מ"ת 8056-03-23 מיום 13.6.2023, לפיה המשיב ישוחרר למסגרת הטיפולית "הוסטל מעגלים". נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות של מעשים מגונים במשפחה בשלושת ילדיה הקטינים (להלן יחד: הקטינים) של רעייתו א' (להלן: רעיית המשיב).

לטענת העוררת, יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נוכח קיומן של ראיות לכאורה, מסוכנתו המינית והחשש לשיבוש הליכי משפט.

כן הוגשה פסיקה התומכת, לשיטת בא-כוח העורר, בטענה זו. עוד נטען, כי האמור בתסקירי שירות המבחן מלמד כי ההוסטל מהוה חלופת מעצר הולמת ולא צפוי קושי באכיפת התנאים שקבע בית המשפט המחוזי.

בפרט, משמדובר במסגרת שאינה נעולה ושהצוות הטיפולי בה אינו עורב לתנאי השיחרור של מטופלים (עניין פלוני, בפיסקה 11).

סוף דבר, הערר מתקבל, במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי לשיחרור המשיב לחלופת מעצר ב"הוסטל מעגלים" מבוטלת ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בנימוקי הערר בכתב ומששמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

כמו כן, אני סבור כי אמירות רעיית המשיב אכן מעוררות חשש ממשי ששחרורו לחלופת מעצר יוביל לשיבוש הליכי משפט.

סוף דבר, הערר מתקבל, במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי לשחרור המשיב לחלופת מעצר ב"הוסטל מעגלים" מבוטלת ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

בבית המשפט העליון בש"פ 2282/24 לפני: כבוד השופט י' כשר העוררים: 1. אקרם אלשאפעי 2. ווליד אבו סיאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' אבו טהה), מיום 13.3.2024, ב-מ"ת 49832-11-23 תאריך הישיבה: ט"ז באדר ב השתפ"ד (26.3.2024) בשם העוררים: עו"ד אסף טל; עו"ד אולג ויינר בשם המשיבה: עו"ד תום קובצ'י ][]החלטה

לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי עסקינן במעשים חמורים המעידים על מסוכנות גבוהה; וכן כי: "מאחר וטיב הסיכסוך בין המשפחות לא ברור וכלי הנשק לא אותרו, הרי שאם ישוחררו [העוררים], קיים סיכון שיחזרו ויבצעו עבירות דומות ויסכנו את הציבור בכלל ואת המתלוננים ובני משפחותיהם בפרט, וביתר שאת, משעולה מחומר החקירה כי מזה עשור קיים סיכסוך דמים בין שתי המשפחות". על יסוד האמור, החליט בית המשפט כי לא יהא בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנות העוררים, וזאת אף מבלי להדרש לתסקיר מטעם שירות המבחן.

על החלטה זו הגישו העוררים ערר לבית משפט זה, הן לעניין הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והן לעניין ההחלטה שלא להפנותם לקבלת תסקיר שירות מבחן.

אולם, מכיוון שבהחלטה קודמת בעיניינו של הנאשם הורה חברי, השופט ע' גרוסקופף, על קבלת תסקיר מבחן, אשר המליץ על שיחרור למסגרת טיפולית סגורה – סברתי כי שגה בית המשפט המחוזי ביישום התנאים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סוויסה (21.3.2011), על נסיבות המקרה שלפניו.

עיון בהלכה הפסוקה מעלה כי הסכם הודנה (וכן הסכם סולחה) יכול להיות בעל משקל מסויים בבואו של בית המשפט לבחון את מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם; אולם דומה כי פעמים רבות נקבע כי אין בכך כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהנאשם (ראו, מיני רבים: בש"פ 6891/21 מדינת ישראל נ' אבו כף, פסקה 11 (15.10.2021); בש"פ 6911/22 סאלמה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 והאסמכתאות שם (27.10.2022); בש"פ 7007/20 מדינת ישראל נ' אבו עסב, פסקה 17 (15.10.2020); בש"פ 9589/17 מדינת ישראל נ' אברהים, פסקה 17 (11.12.2017)).

בעניינינו, בהחלטת בית המשפט קמא מיום 28.12.2023, וכן בהחלטת השופט כבוב, אמנם נזכר הסיכסוך בין המשפחות כאחת מההנמקות לכך שחלופת מעצר בעיניינם של העוררים לא תיסכון; אולם לא היה זה הטעם העקרי להחלטה: בית המשפט קמא הזכיר בהחלטתו את חומרת המעשים המיוחסים לעוררים ואת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהם, לכלל הציבור; וכן הדגיש את העובדה שיכלי הנשק שבהם השתמשו העוררים לבצוע העבירה לא אותרו.

...

עם זאת, אף אם אניח לטובת העוררים כי אכן הסכם סולחה בין המשפחות מצוי בהישג יד, אינני סבור כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא שלא להיעתר לבקשה לעיון חוזר.

אוסיף ואציין כי אף אני סבור כי לנוכח חומרת המעשים ואופיים, ועל אף הסכם ההודנה, לא השתנתה נקודת האיזון באופן המצדיק, לעת הזאת, את שליחת העוררים לקבלת תסקיר שירות מבחן.

על יסוד הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה.