ערר על החלטת אגף המכס לפסול ספרים ולקבוע כי הפנקסים אינם קבילים

המבקש הגיש ערר על החלטה זו לועדה לקבילות פנקסי חשבונות על פי סעיף 146 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ועל פי סעיף 127 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: הועדה).

בית המשפט עמד על כך שבמועד הוצאת השומות, כמו גם במועד שבו ניתנה ההחלטה בהשגות המבקש, ספרי המס שלו נפסלו ורק לאחר החלטות אלו (ולמעשה רק לאחר הגשת התשובה לערעור) התקבלה החלטת הועדה שלפיה הספרים קבילים.

בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בקביעת המשיב אשר למספר הקילומטרים השנתי שנסעה המונית בשנות המס; כי השמוש שערך המשיב בתדריך הכלכלי לגיטימי בנסיבות העניין, מכיוון שהמבקש לא המציא למשיב את ספריו לשנות המס במועד עריכת השומות; וממילא – גם אם התדריך הכלכלי אינו רלוואנטי לסוג פעילותו של המבקש – השמוש בו דוקא מקל עמו.

סטייה מכלל זה תתאפשר אך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סכויי העירעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני, כך שאם סעד זה לא יינתן והערעור יתקבל בסופו של יום – ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך (ע"א 7909/16 סיף מתכות בע"מ נ' הממונה האיזורי – אגף המכס ומע"מ באר שבע, פסקה 13 (21.11.2016); ע"א 7696/15 אלדין נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 4 (23.12.2015)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל באופן חלקי כמפורט להלן.

אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, סבורני כי בנסיבות העניין מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה במובן זה שהעיקול על חשבון הבנק יוסר עד להכרעה בערעור, תוך שעיקולם של כספים שנתפסו עד להחלטתי דנן יעמוד בעינו.

בשים לב לפרק זמן זה, כמו גם לתקופה שעשויה לחלוף עד שתתקבל הכרעה בערעור; לסכום הכסף הקטן שתפס המשיב על ידי עיקול חשבון הבנק (מההודעה עולה כי סכום זה נתפס לפני למעלה מחודשיים, ביום 28.7.2017); וכן לכך שבגין החוב למשיב הוטלו עיקולים על נכסים נוספים שבבעלות המבקש – אני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה באופן חלקי כאמור מעלה.

כפי שציינתי בפסק-הדין הראשון, מהחלטת הועדה עולה, כי חברי הועדה ביססו החלטתם על ליקוי הבונים ולא התייחסו כלל לנושא מפקד המצאי.

לדברי ב"כ המערער, הוראה זו פורשה על-ידי הפסיקה (הערה: מבלי שהפסיקה פורטה) כקובעת כי הפניה מפנקס חשבונות אחד לפנקס חשבונות אחר של נישום די בה כדי לענות על דרישות הפרוט בפנקס החשבונות בו נרשמת ההפניה.

ב"כ המערער הפנה, לע"ש 564/03 זריהן משה נ. אגף המכס והמע"מ, מסים (2006), בו דחה בית המשפט המחוזי את החלטת רשויות מע"מ לפסול ספרי נישום (חנות לתכשיטים ושעונים) בין השאר, בגין עילה של אי-הוצאת חשבוניות ואי-פירוט מספיק בחשבוניות, שכן הוצאו חשבוניות לרבות אי-ציון מספר הפעולה בקופה הרושמת.

דיון בנושא הפסילה משנפלה משורת הנימוקים שהמשיב נשען עליהם בעיניין פסילת הספרים טענת אי- שמירת הבונים, נותרו שני נימוקים, אשר וועדת הערר לקבילות פנקסים לא ראתה לנכון להתייחס אליהם, אף כי הועלו לפניה.

סעיף 155 לפקודה קובע, כי – "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים, ובערעור על פי סעיף 130(ח) כאשר פנקסי החשבונות בוקרו על ידי רואה חשבון וחוות דעתו על הדוחות הכספיים על פיהם הייתה ללא הסתייגות או בהסתייגות שלדעת בית המשפט אין לה נפקות לעניין קבילות הפנקסים, חייבים פקיד השומה או המנהל, לפי העניין להצדיק את החלטתם". עם זאת, חשוב להדגיש, כי נטל הראיה עדין מוטל על המערער.

...

נושאי הערעור שני ערעורים מאוחדים על שומות לפי מיטב השפיטה לשנים 1997-2001 (להלן:- "שנות השומה"), שהוצאו למערער לאחר שהמשיב הגיע למסקנה, כי הדוחות אשר המערער הגיש מגלים תוצאה עסקית בלתי סבירה בהשוואה לענף המסעדות המזרחיות.

לכן, אני סבורה ששיקול זה יש בו כדי להצדיק התקרבות מסוימת לטענות המערער, על דרך האומדן.

לאחר שבחנתי את כלל הקשיים הגעתי למסקנה, כי העמדת עלות החומר על 48% (במקום 38%) יש בה כדי להניח את הדעת שהחישוב לא יקפח את המערער.

לאור האמור, אני מורה שהשומה שהוצאה תתוקן באופן שתחושב לפי אחוז חומר של 48%, ובהתאם הערעור יתקבל באופן חלקי.

אשר לחובת הראיה: סעיף 83(ד) לחוק, שעניינו חובת הראיה בערעור על החלטת מנהל אגף המכס והבלו בהשגה על שומה, קובע לאמור: "חובת הראיה היא על המערער, אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". על-אף הוראה מפורשת זו טוען המערער, כי נטל הראיה באשר למהות הפעולות נושא ההפקדות בחשבון הבנק לא הועבר לכתפיו.

ובהמשך, בעמ' 560: "כאשר ספריו של נישום נפסלים, מוטל על כתפיו נטל הראיה. בית-משפט זה התייחס בעבר לשאלת היקפה ומהותה של חובת הראיה, המוטלת על נישום שספריו נפסלו, וקבע, כי נישום שספריו נפסלו אינו יכול עוד להיבנות מכך שבית המשפט יאמין לכל הצהרותיו, ועליו להביא הוכחות אובייקטיביות (להבדיל מעדותו שלו) לביסוס טענותיו. בית המשפט נתן דעתו לכך, שקל מאד להפריח טענות בדבר שרירות והגזמה, ועל-כן הדגיש, כי אין די בטענות בעלמא, אלא עליהן להיתמך בראיות אובייקטיביות של ממש (עמ"ה 444/69, בעמ' 104).

העמידה על כך שהמערער יוכיח בראיות חותכות, כי הערכתו של פקיד השומה הייתה שרירותית או מופרכת מעיקרה, היא פועל יוצא של האשם הרובץ לפתחו של הנישום, אשר באי-ניהול ספרים קבילים מנע מפקיד השומה את האפשרות לברר את הכנסתו לאשורה (ע"א 42/84 הנ"ל, בעמ' 59; ע"א 394/64, בעמ' 32)".

אין בתוכנם של מסמכים אלה, אף לו התקבלו כראיה, כדי לעורר ספק כלשהוא בהגיונה של השומה כפי שטוען המערער, שכן חישוביו של המערער המסתמכים על מסמכים אלה מבוססים על ערכים נומינאליים, ובתקופה בה מגיעה האינפלציה לכדי מאות אחוזים בשנה, כבתקופה הרלוונטית, אין כל ערך לחישובים אלה.

...

השקפה זו של המערער בטעות יסודה, ואין היא מקובלת עלי.

נטל זה עבר לכתפיו בשל העובדה כי לא ניהל ספרים כדין, ואין לו להלין אלא על עצמו אם נקלע למצבו זה. דינו של ערעור זה איפוא להידחות מכול וכול.

אשר-על-כן, משנדחה לחלוטין הערעור, אנו מחייבים את המערער לשאת בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. השופט ג' בך: אני מסכים.

(ד) הגשת ערעור או ערר לפי סעיף זה אינה באה במקום הגשת השגה על פי סעיף 82; נדחו העירעור או הערר, יראו את פנקסי החשבונות כבלתי קבילים לענין העירעור על השומה.

עוד יש להדגיש כי בעוד שלפי סעיף 91 לחוק הגשת השגה וערעור מעכבים את הליכי גביית החוב על-פי השומה, לרבות כל תוספת (קנס) הפיגורים (ראה בג"צ 9909/01 שגיא נ' מנהל אגף המכס ומע"מ, פ"ד נז(6) 193 (2003), הרי שסעיף 95(ג) לחוק מס ערך מוסף קובע כי הגשת ערעור בפני בית המשפט או הגשת ערר בפני הוועדה לקבילות פנקסים על ההחלטה לפסילת הספרים, אינן מעכבות את גביית הקנס.

...

סבורני כי בדרך כלל ראוי לשקול באהדה בקשה לעיכוב הליכי גביית קנס מינהלי מקום שהעוסק הגיש ערעור או ערר על פסילת הספרים והטלת הקנס.

סוף דבר 23.

על כן הנני מורה כי הצו הארעי לעיכוב הליכי הגביה יעמוד בתוקפו עד הכרעה בתיק העיקרי ובתנאי שבמקום הפקדת ערבות של 50,000 ₪ תפקיד המבקשת ערבות על סך של 100,000 ₪.