ערר על החלטות בעניין עיון בחומר חקירה בבנייה ללא היתר

אמנם בין הצדדים התנהלו התכתבויות ומגעים רבים על פני מספר שנים והטיפול בעיניין הופסק בתקופה שבה ניפתחה חקירה של מבקר המדינה כמתואר בסעיף 16 לעיל, אולם אין זה מעלה או מוריד לעניין המסקנה שלפיה ההסכם להעברת זכויות בין חברת המלח לבין מישפחת דנקנר לא השתכלל לכדי הסכם בעל תוקף חוקי ומחייב מחמת אי אישורו על ידי המינהל, והנתבעים אינם יכולים להסתמך עליו לביסוס הגנתם מפני תביעת פינוי/סילוק יד המופנית כלפיהם.

מעיון בחומר הראיות עולה כי בשנת 2003 הגישו בני הזוג דנקנר בקשה נוספת "לקבלת אישור לגאליזציה לתוספת מגורים ושטחי עזר בבית מגורים קיים בתחום של חב' המלח" לגבי שטח בנייה כולל של כ-600 מ"ר (מתוכם 488 מ"ר שטח עקרי והיתר שטחי שירות) על מיגרש בגודל כ-3 דונם.

בהליך דנן חזרו בני הזוג דנקנר על טענותיהם בדבר קיומו של היתר בניה משנת 2003 תוך הסתמכות על חוות דעתו של מר ויטנר כמתואר לעיל, אולם לאחר שעיינתי בחוות הדעת ושמעתי את חקירתו של מר ויטנר, לא שוכנעתי כי האמור בחוות הדעת ובעיקר התבססותו של מר ויטנר על תשלום האגרות כהוכחה לקיומו של ההיתר, יש בהם כדי להוכיח במידה הדרושה בהליך זה, את קיומו של ההיתר, ואין לי אלא להפנות בעיניין זה לנימוקים שפורטו היטב בהחלטת וועדת הערר המחוזית בהקשר זה והמקובלים עלי.

וכך נכתב בהחלטה: "36. לאחר שניתנה למשיבים האפשרות להגיש חומר עובדתי בעיניין, התברר כי אכן המדובר באיזור אשר שימש למגורים עובדי חברת המלח, וככל הנראה גם כמגורים אחר. דומה כי אילו היו המשיבים מבקשים לחדש היתרים במקום, או לבצע בנייה התואמת את המצב שאושר בעבר, ניתן היה להוציא להם היתרים שכאלה. כל עוד הבעלות בקרקע נותרה של החברה, אין מניעה כי הבתים הללו ימשיכו לשמש למגורים.

אלא שמכאן ועד ליצירת מיגרשי ענק למגורים, המשתרעים על פני כשלושה דונם, ובניית מבנים בשטח של למעלה מ-600 מ"ר ליחידת דיור בודדת, המרחק רב. המדובר בבנייה באופן החורג משמעותית מהשימושים שהיו במקום במועד אישור התכנית, אשר נועדו לאפשר, כאמור, מגורי עובדים, ודומה כי מתן היתרי בנייה במקום, על בסיס זה, מהוה חריגה משמעותית מהכוונה אשר עמדה בבסיס הסעיף הנ"ל" על ההחלטה הנ"ל הגישו בני הזוג דנקנר עתירה מינהלית לבית משפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ (חי') 19627-06-09), וביום 17.6.2012 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת בר-זיו) את העתירה.

...

התביעה כנגד חברת המלח נדחית בזאת.

בהתאמה הנני דוחה את ההודעה שנשלחה על ידי חברת המלח לצדדים השלישיים.

לאור העובדה שהתנהלות כל הצדדים לא היתה נקיה מביקורת, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לאחר שבית המשפט עיין בחומר החקירה לרבות בדוחות המודיעיניים ושמע את חקירת נציג המישטרה ואת טיעוני הצדדים, הוא הורה על הארכת מעצרם של התובע ואנטולי עד ליום 7.9.14 בשעה 14:00 (מ"י 15517-09-14) בהחלטה נכתב בין היתר כדלקמן: ".... הסניגורים המלומדים הצביעו על עברם הנקי של שני החשודים, על שתוף הפעולה עם המישטרה וטענו כי ניתן להסתפק בחלופות מעצר או מעצר בית.

" באותו היום הגישו התובע ואנטולי ערר על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי בחיפה, אולם במהלך הדיון הם ביקשו למחוק את הערר לאור המלצת בית המשפט (עמ"י 15809-09-14).

עוד נפסק כי "את פעולות הרשויות יש לבחון בזמן אמת, בהתאם לאמצעי החקירה והנתונים שהיו בפניהן בעת ביצוע הפעולות, ובעת קבלת ההחלטות, ולא בדיעבד, בראיה שלאחר מעשה" (עניין עיזבון המנוח חגי יוסף ז"ל, ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה תל אביב-יפו (7.9.11)).

סבירות ההחלטה של המישטרה על מעצרו של התובע בנסיבות המקרה שבפנינו קיבלה גושפנקא חוקית עם החלטתו של בית משפט השלום אשר הורה על הארכת מעצרו של התובע, לאחר שתיק החקירה לרבות החומר המודיעיני שנכלל בו, עברו תחת שבט ביקורתו ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים בעיניין.

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שלא שוכנעתי כי הנתבעת חרגה מסטאנדארט הזהירות והמיומנות המצופה מרשות חוקרת סבירה בנסיבות המקרה שבפנינו, הן בהחלטתה על המעצר והן בהחלטה על הארכת המעצר, והן בפעולות החקירה שננקטו על ידה, ולפיכך דין טענת הרשלנות המיוחסת לה להדחות.

...

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שלא שוכנעתי כי הנתבעת חרגה מסטנדרט הזהירות והמיומנות המצופה מרשות חוקרת סבירה בנסיבות המקרה שבפנינו, הן בהחלטתה על המעצר והן בהחלטה על הארכת המעצר, והן בפעולות החקירה שננקטו על ידה, ולפיכך דין טענת הרשלנות המיוחסת לה להידחות.

נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, נדחות גם יתר עילות התביעה שמתבססות על עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, ועל פיצוי מכח סעיף 38(א) לחוק המעצרים.

לפני סיום ראיתי לנכון לצטט את דברי בית המשפט העליון בע"א 8209/19 ד"ר רוברט דויטש נ' מדינת ישראל-רשות העתיקות (פורסם ביום 01.07.2021) שלפיהם אמר: "ליבנו עם המערער שחש כי נעשה לו עוול. ברי כי נגרמו למערער נזקים בעקבות ההליך הפלילי הארוך והמסועף, אולם כפי שנאמר לא אחת, ענייננו בתביעת רשלנות ולא לכל נזק יש הורים ושם במשפט" סוף דבר דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בנסיבות העניין, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בפסק דינו מיום 08.11.17, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד, לקבל את העירעור וזיכה את התובע מהעברות שיוחסו לו בכתב האישום, תוך שהוא קובע כי נשללה מהנתבע זכותו לעיין בחומר החקירה, וכי המדובר בחומר שנתון בלב לבה של המחלוקת בין הצדדים.

הערייה לא הצליחה להוכיח שהתובע הוא שביצע את הזיופים/שינויים, אולם הצליחה בהחלט לעורר חשדות לא מבוטלים נגד התובע בעיניין זה. גם טענות התובע נגד הערייה כאילו זויפו תשריטים על ידי הערייה, לא הוכחו על ידי התובע כלל וכלל.

וראה גם חקירתו הנגדית בהליך האזרחי הקודם: "ת. אוקי, בסדר גמור. אני ברגע שבאתי לפתוח את התיק וצילמתי תוכניות מאותו רגע סיימתי עם הגרמושקה עם היתר הבנייה, החזרתי אותו לארכיב העירוני אוקי? לארכיב של כל תיקי הבנייה והתחלתי את העבודות שלי. עכשיו, היה ומישהו אחריי משך את התיק, עיין בו, קשקש בו, צלום אותו, נגע בו. אין לי שום ידיעה על הדבר הזה, המפקח לא מקבל עידכון כל רגע נתון מי נוגע בתיק. אי לכך, ברגע שאני צילמתי, לא היו מדרגות האלה, היום הם נימצאות גם על הצלום שצירפנו אותו שכרגע שמיר קיפל אותו אוקי? ושמה הם מופיעות, אבל כשאני צילמתי שום מדרגה לא הייתה" (פרו' עמ' 142 שורות 20- 25).

וראו נימוק זכוי נוסף של בית המשפט המחוזי בפסק דינו נתן משקל רב לכך שהעיריה לא הציגה את התשריט המקורי של דירה 34/13, וראו קביעתו: "..הרי לא הושלמה לטעמי מלאכת הבדיקה, אם יש בראיות כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. לגבי דירה 13 כלל לא הוגשה, ואין בנמצא עד היום בידי המשיבה, תכנית שמהוה חלק בלתי נפרד מהיתר הבנייה...על מנת להוכיח כי ההיתר אינו כולל את הבניה הנדונה, היה על המאשימה להציג את ההיתר כולו ולא רק את דף ההיתר, כדי שניתן יהיה לדעת מה כולל ההיתר המלא. משלא עשתה כן, הרי לא עלה בידה להוכיח כי הבניה אינה כלולה בהיתר והיה מקום להורות על זיכויו של המערער" (פרו' עמ' 6 שורות 19-27).

לכך אוסיף שהתובע, כאשר נחקר על ידי הפקח מר ציון כהן, ת/22 (אותו גליון עדות לגביו לא טען טענה כי חתימתו זויפה), לא ציין אז, בהזדמנות הראשונה, שיש לו היתר ומה שנירשם מפיו הנו: "...האדריכל אמר לי שנושא הפיתוח הסופי יוגש בסוף מאחר ותמיד יש שינויים (האדריכל משה לוי) זה הבית השלישי שאני בונה, ומעולם לא ביקשו ממני להציג בסרטוט פיתוח סופי מאחר ותמיד יש שינויים בשטח". לגליון זה גם צורף מכתב של התובע בו הוא מציין כי הגיש בקשה נוספת כפי שביקשה הערייה, לאישור בניית גדר הכניסה לשתי הדירות בהתאם לגובה הנידרש בחוק, ולהגבהת החומר הקדמית כדי לאפשר בטיחות מרבית.

...

לסיכום דין התביעה נגד הנתבע להידחות הן מחמת חסינות והן לגופה.

בסיפת פסק הדין בבית הדין לעבודה, בתיק 12806-09-18, אליו הפנה התובע בסיכומיו נקבע כדלקמן: "התובע ישלם את הוצאות הנתבעים בסך 25,000 ₪.... בעת פסיקת ההוצאות, הבאנו בחשבון, בין היתר, את התנהלות התובע אשר מגיש באופן חוזר ונשנה הליכים רבים בעניינים שכבר הוכרעו והסתיימו זה מכבר, תוך שהתובע מודע לכך שמדובר בעניינים אשר הוכרעו (ראו פרוטוקול מיום 27.5.19, עמ' 11, ש' 16-18 וכן ש' 24), מנצל לרעה את ההליכים ומשחית משאבי ציבור יקרים באופן שזמן שיפוטי רב מוקצה להליכים שכבר נדונו והוכרעו. עוד הבאנו בחשבון, את התבטאויותיו שלוחות הרסן של התובע כלפי שופטי בית הדין ואת הבקשות הרבות שהוגשו בתיק". גם בתיק דנן התבטא התובע באופן בלתי ראוי כלפי כבוד השופט פורר (ראה החלטתי מיום 24.11.16).

מנגד יש לקחת בחשבון לטובת התובע, את הסכמתו להסתמך על העדויות שנשמעו בהליך האזרחי הקודם והמסמכים שהוגשו שם. בשל כל האמור לעיל אני מחייבת את התובע בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך של 10,000 ₪.

לפניי בקשה אשר סווגה על ידי המבקש כ"בקשת רשות ערעור" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (השופט א' הימן) בע"ח 49320-12-20, מיום 18.2.2021, בגדריו נדחה ערר המבקש על החלטות בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב–יפו בח"נ 59051-12-18, מיום 24.11.2020 (השופט ד' סעדון); בח"נ 60864-02-19, מיום 1.12.2020 (השופטת א' הרנוף); וכן בח"נ 42054-06-19 מיום 11.10.2020 (השופטת ע' יעקובוביץ).

בית המשפט המחוזי קבע בין היתר כי המבקש לא עמד בנטל להראות כי המסמכים שלא ניתנה לו רשות לעיין בהם נחוצים להגנתו; וכי אין בערר "ולא כלום" וכי "מוטב היה למערער [המבקש – י' א'] אילמלא הטריח את בתי המשפט בהליכים אלה הגובלים בהליכי סרק" – וחייב את המבקש בהוצאות משפט על סך 2,500 ש"ח לטובת אוצר המדינה, לאחר שניתנה לו היזדמנות לטעון בעיניין.

זאת, מאחר שההחלטה מושא ההליך דנן היא בבקשה לעיין בחומרי חקירה, עליה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ואין זכות להגיש בעיניינו ערר נוסף (סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982; בש"פ 453/20 צפרוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (26.1.2020)).

כידוע, בהעדר הוראת חוק מפורשת המורה אחרת, החלטה בהליך פלילי שהיא אינה בגדר "פסק דין", אלא "החלטת ביניים", ניתנת לערעור רק בגדר העירעור על פסק הדין כולו (רע"פ 3553/21 יעקב נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רמת גן (26.5.2021); רע"פ 6394/18 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2018); בש"פ 5105/20 שמעון נ' מדינת ישראל, פסקות 38 לחוות דעתי (25.5.2021) (להלן: עניין שמעון)).

...

בתגובתה ובהודעתה המשלימה, טוענת המשיבה, בין היתר, כי יש לדחות את הבקשה על הסף.

אולם, לאחר ששבתי ועיינתי בתיק, ביקשתי כאמור כי המשיבה תגיש הודעה משלימה בהתייחס לחלק מהסוגיות שהתעוררו בבקשה; ולאחר שעיינתי בהודעה המשלימה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף, בלי לקיים בה דיון.

השאלה אם בית המשפט המחוזי היה מוסמך להורות על חיוב בהוצאות כפי שעשה, תיבחן אפוא בסוף ההליך – אם המבקש יבחר לערער על כך. אשר על כן, הבקשה נדחית.

הנאשמים הגישו מספר בקשות לקבלת חומרי חקירה נוספים שנדחו ואף ערר שהגישו על החלטות אלה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שבית המשפט המחוזי קבע את הדיון לפניו בערר באופן שימנע דחיה של ישיבת ההוכחות.

מכתב ההתראה במהלך הדיון לא עלתה כל טענה כנגד מכתב ההתראה עצמו אולם בהשלמת הטיעון בכתב טענו הסנגורים כי מכתב ההתראה מזהיר את הנאשמים ביחס לבצוע שתי עבירות בלבד – בנייה ושימוש ללא היתר, בעוד שבכתב האישום המתוקן יוחסה לנאשמים עבירת שימוש אסור במקרקעין מבלי שניתנה להם היזדמנות להשמיע טיעוניהם ביחס לעבירה זו בפני גורמי החקירה ובפני התובע.

עוד טענו הסנגורים כי לא הוכח שהמכתב נימסר לנאשמים וממילא לא הוכח כי ניתנה להם היזדמנות כלשהיא להשמיע טיעוניהם וגירסתם במסגרת החקירה ודי בכך כדי לזכותם מן המיוחס להם כבר בשלב זה. טרם שאתייחס לגוף הטענה אעיר כי בהשלמת הטיעון מטעמם בכתב טרחו הסנגורים לבקש שלא אתיר לתביעה הגשת תשובה לטיעונם זה, שכן מדובר יהיה במקצה שיפורים הפוגע בזכויות ההגנה, אולם נראה כי מדובר במקרה קלסי של – "הפוסל במומו פוסל" שעה שניתנה להם האפשרות להשלמת טיעון בהקשר הספציפי של החלטות בתיקים אחרים ביחס לקבילות תצלום האויר שלא היה בידיהם סיפק לעיין בהם כדבעי על אתר אך הם הרחיבו את היריעה במידה ניכרת ולא רק טענו טיעונים נוספים ביחס למסמכים שכבר העלו לגביהם טענות אלא אף הגדילו והתנגדו למכתב ההתראה שבמהלך הדיון כלל לא היתנגדו להגשתו.

השאלה האם ניתנה לנאשמים היזדמנות למסור גרסה היא שאלה עובדתית הטעונה בירור כדבעי טרם שתוכרע, אולם מאחר שעדות המפקח נקטעה בעודה באיבה טרם הושלמה – אפילו בחקירה ראשית – התמונה הראייתית הרלוואנטית הנדרשת לשם הכרעה בשאלה זו. יתרה מכך, יש לזכור כי אפילו במידה שייקבע כי אכן נימנעה מן הנאשמים ההזדמנות למסור גרסה טרם הגשת כתב האישום התוצאה של ביטולו – קל וחומר של זכוי – אינה אוטומאטית ותוכרע על בסיס התמונה המלאה (ראו בעיניין זה: עפת"ב (מחוזי ב"ש) 653-09-18  ועדה מקומית לתיכנון ובניה ערד נ' משה ברנד (27.5.2020) פסקות 264-262; רע"פ 1030/05 ריקו ברקו נ' מדינת ישראל (3.2.2005); ודברים שכתבתי בתו"ב (נתניה) 5117-10-19 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה נתניה נ' אבנר שמילה (21.10.2021) פסקות 26-10).

...

לסיכום נושא זה טענו הסנגורים כי התנהלות זו של המאשימה היא נדבך נוסף על פגיעתה בזכויות הנאשמים דכאן הסותרת את חזקת תקינות המעשה המנהלי החלה לגבי פעילותה.

סיכום ביניים לאור האמור אני דוחה את ההתנגדות ביחס לכלל המסמכים שבאסופת המסמכים ת/2 ומורה על קבלתם כראיה לפחות לעניין המישור הראשון של הקבילות, היינו – המישור החפצי של קיומם בידי המפקח במועדי הפקתם או עריכתם, בהתאמה.

אינני מקבל טענה זו שכן תעודת עובד ציבור היא חלופה לעדות, מדובר בתע"צ שכל עניינה הוא אימות תדפיס ארנונה שהונפק טרם הגשת כתב האישום ומצוי בידי ההגנה כחלק מחומרי החקירה זה מכבר – כפי שטענו בעצמם – כאשר אף עצם הגשת התע"צ צויינה בכתב האישום, וכאמור לעיל אף אין זה מן הנמנע שכלל אין צורך בה לשם הגשת התדפיס, ובכל מקרה תוזמן עורכת התע"צ לחקירה.