ערר על החזר ארנונה שנגבתה ביתר

דרך המלך בתקיפת החלטות בעינייני ארנונה הניתנות על ידי הרשות המקומית המחוקק קבע מסלול השגה מינהלי שיוחד לתחום הארנונה, בגדרי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).

מצד אחד מגן הסדר מאוזן זה, נשוא סעיף 2 לחוק, על האזרח מפני שרירות וגחמנות אפשרית מצד גובי המס שמטעם רשויות המדינה, ומצד אחר מונע הוא כאוס אפשרי וחוסר יציבות בהתנהלות הפיסקלית של המדינה בכך שכל אזרח החפץ להישתמט או לדחות הקץ, לעת חיובו בתשלום מס, יטען, כטוב בעיניו, לקיום החזרים וזכויות המגיעים לו מהרשות וברי-קזוז הם, בלא שיש לו אסמכתא מוצקה וברורה לכך.

בעניינינו אין מחלוקת כי המשיבה גבתה ביתר מהמשיב שעה שגבתה ארנונה לפי שטח של 121 מ"ר במקום 93 מ"ר, תקנה את החיובים בהתאם לקביעתו של כב' בית המשפט המחוזי, נוכח העירעור על החלטת ועדת הערר ובצעה זכוי בספרים לטובת המבקש בשנים 2003-2011.

...

משאלו הם פני הדברים, ואין מחלוקת באשר לחישוב הסכומים מטעם העירייה בקשר לפירוט שצורף לתצהירו של מר דורי, אני קובעת כי למבקש קנויה זכות הקיזוז של החוב בהתאם לסעיף 57 לעיל, דהיינו, מיום 26.4.99 ועד שנת 2003 בהתאם לחישוב המוסכם שבצע מר אופיר דורי מטעם הנתבעת.

סבורני כי שעה שפסק הדין הסתמך על פסק דינה של כב' השופטת רונן ושל בית המשפט העליון שהגיש המבקש, אשר למעשה לא דנו לגופו של עניין בטענת המבקש לזכות הקיזוז בשל גביית היתר של הרשות הנוגעת לשיעור השומות בשנים שקדמו לשנת 2003 כלל -ומשלא היו מושא הערעור שהובא בפניהם, לא ניתן לקבוע כי הפלוגתא הוכרעה לגופה, ו/או שקיים מעשה בית דין בקשר לזכות הקיזוז הנטענת במסגרת תובענה זו. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא ניתן לראות בהכרעות קודמות בערכאות השונות בקשר לחיוב הארנונה בנכס מעשה בית דין, וזאת ביחס לשנים קודמות לשנת 2003.

סוף דבר ניתן פסק דין המצהיר, כי עומדת למבקש זכות לקזז חובותיו בספרי המשיבה בגין חובות ארנונה מיום 26.4.99 ועד לשנת 2003 בלבד, וזאת בהתאם לקביעת השטח לחיוב בארנונה לפי 93 מ"ר. המשיבה תישא בהוצאות המבקש, בגין ניהול ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

הלכה היא כי אדם הדורש החזר של כספי ארנונה שנגבו שלא כדין אינו מוגבל בהכרח להליכי השגה וערר הקבועים בדיני הרשויות המקומיות, ובנסיבות מתאימות רשאי הוא להגיש תביעה אזרחית בגין התרשלותה של הרשות המקומית (ראו בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (16.10.1991); רע"א 1809/07 עירית הרצליה נ' לוי (3.6.2008)).

בהקשר זה נפסק כי הזכות שרירה וקיימת אף אם התובע לא מיצה את ההליכים לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), ואף אם פעלה הרשות המקומית בתום-לב. זאת ועוד, בתי המשפט עמדו על כך שראוי כי הרשות המקומית תשיב את הסכומים ששולמו ביתר ללא היתדיינות (ראו למשל ע"א 3353/07 (מח' ת"א) עירית גבעתיים נ' עו"ד יהב (17.3.2009)).

...

סבורני כי הנסיבות בענייננו שונות.

בהיעדר טענה לשינוי נסיבות כלשהו, ולמקרא כלל החומר שבתיק, המסקנה היא כי ההודאה של הנתבעת בגביית ארנונה ביתר מתייחסת לכלל השנים הרלוונטיות.

התובע לא הניח לפניי תשתית עובדתית ומשפטית למתן סעד בבית משפט זה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע סך של 28,000 ₪.

בתאריך 6.8.2012, נעתר בית המשפט (על ידי מותב אחר), לבקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף בקובעו כי אין בידי בית המשפט סמכות עניינית להדרש לתובענה שכן ככל והתובעת מבקשת להשיג על שטח דירת המגורים העומד בבסיס חיוב הארנונה עליה לעתור בפני הנתבעת במסגרת הליך מתאים על פי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, (להלן: "חוק הארנונה").

מנגד, עיקר טענת הנתבעת הנה, כי פסק הדין אשר ניתן בשנת 1998, ניתן בהיעדר הגנה מטעם הנתבעת עת בבסיס התובענה הכספית שם, תביעה לתשלום שכר טירחת עורך דין בן חיים כנגד הנתבעת וכן תביעה להחזר כספי בגין גביית יתר בארנונה עת נטען על ידי עורך דין בן חיים בפני בית המשפט כי שטח דירת המגורים הנו 154 מ"ר ולא יותר מכך, מבלי שנערך דיון בסוגיית שטח הדירה ומשלא נקבע ממצא פוזיטיבי, אין האמור כדי ליצור השתק פלוגתא.

...

בתאריך 6.8.2012, נעתר בית המשפט (על ידי מותב אחר), לבקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף בקובעו כי אין בידי בית המשפט סמכות עניינית להידרש לתובענה שכן ככל והתובעת מבקשת להשיג על שטח דירת המגורים העומד בבסיס חיוב הארנונה עליה לעתור בפני הנתבעת במסגרת הליך מתאים על פי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, (להלן: "חוק הארנונה").

התוצאה היא, איפוא, כי התובענה נדחית.

לפני תובענה כספית להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר מהתובע ע"י הנתבעת במשך 23 שנים.

הנתבעת תיקנה את שומות הארנונה ששלחה לתובע עבור שנת 2016 (נספח א2 לתצהיר התובע), אך פניות התובע לקבלת החזר עבור התשלומים ששילם ביתר מאז שנת 1993 – סורבו, ומכאן התביעה.

4.2 ביום 27.9.16 הוגש כתב ההגנה מטעמה של הנתבעת במסגרתו טענה להתיישנות הסכומים מעבר לשבע שנים ממועד הגשת התביעה, להעדר סמכות עניינית של בית המשפט נוכח הוראות סע' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן – "חוק הערר"), כי בוצעו שינויים בנכסים ע"י התובע במהלך השנים והנטל מוטל עליו שלא עשה כן, אף עליו להוכיח כי הוא המחזיק בנכסים במשך כל השנים שחלפו והוא המשלם את תשלומי הארנונה השנתיים.

...

8.3.7 אני סבורה, כי התובע בחר שלא לבצע בדיקה של שטח הנכסים אותם הוא מחזיק, ועליו לשאת בתוצאות הטבעיות הנובעות מבחירתו זו. התובע לא היה מנוע מלבצע בדיקה עצמאית.

8.3.8 אני סבורה על כן כי לא מתקיימים כאן תנאיו של סע' 8 לחוק ההתיישנות.

9.2 כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע (אגרה יחסית) בסך של 1,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד התובע בסך של 10,500 ש"ח. 9.3 אני מורה כי כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו ע"י הנתבעת לתובע עד ליום 30.11.17, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה (1.8.16) ועד התשלום המלא בפועל.

לפי חישוב התובעות, הארנונה שנגבתה ביתר מפוקס ממועד תחילת החזקתה בנכס ועד 31.12.2014 עומדת על סך של 39,990.98 ש"ח. פוקס פנתה אל הנתבעת ביום 13.4.2015, ודרשה לפצל את שטח נכס פוקס כך ששטח של 57 מ"ר יסווג כ"מחסן", החל מיום החזקה.

התובעות לא הגישו השגה - חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ("חוק הערר"), בסעיף 3(א) קובע מסלול ייחודי לתקיפת חיובי הארנונה, שלפיו יש לפנות למנהל הארנונה בהשגה בתוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום.

בנגוד לטענת "איני מחזיק בנכס", שלגביה ניתנה רשות מפורשת בסעיף 3(ג) לחוק הערר להעלותה גם אם לא הגיש השגה במועד, לא נקבעה הוראה דומה לגבי טענות הנוגעות לסיווג הנכס, גודלו או השמוש בו. סופית השומה - יש להחיל בעניינינו את עיקרון סופיות השומה, שלפיו ביחס לתשלומים מכוח דין קמה מניעות כלפי תובע שהשתהה פרק זמן ניכר בתביעת החזר התשלומים.

...

משעה שמצאתי כי העירייה התרשלה בקביעת הסיווג של נכסי שאג וכי שאג הוכיחה, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שאכן השימוש בנכסים לא השתנה ממועד ההחזקה, המסקנה היא כי קמה לשאג עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר, בגין הכספים שגבתה העירייה ביתר (ראו והשוו: דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015); ר' גם ע"א 4708/14 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.8.2015)).

ממילא, סבורני כי ביחס לחלק מהחודשים בשנת 2012 חלה התיישנות (ר' סעיף 64 להלן).

סוף דבר לסיכום, ראיתי לדחות את תביעת פוקס, במלואה; ולקבל את תביעת שאג, בחלקה, ביחס לשנת 2013, תוך הפחתת מרכיב הריבית.