ערר על הגבלת סמכות כניסה לבית עבריין מין

דומה שכדי לממש את תכלית החוק יש לפרש את הסעיף כמעניק סמכות לבית המשפט להטיל על עבריין המין את המיגבלות הדרושות כדי להגן על נפגע העבירה ולשם מניעת היתקלות בינו לבין עבריין המין, אף כאשר אין מדובר רק על הגבלת מקום העבודה, המגורים והלימודים באופן ספציפי.

כך למשל בערר על החלטת בית המשפט לאסור כניסה של העורר לכפר מגוריו למשך שנתיים, עמד השופט ע' פוגלמן על החשש מהיתקלות של הנפגע בעבריין המין וקבע כך: "לצורך זה מסמיך החוק את בית המשפט להוציא צו הרחקה המרחיק את הפוגע מסביבתו של הקורבן לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים, וזו ניתנת להארכה בתקופות נוספות שלא תעלנה על שלוש שנים כל אחת (סעיף 3(ד)(1) לחוק המיגבלות). צו הרחקה יינתן אם בית המשפט שוכנע כי ישנה וודאות קרובה שייגרם לקורבן העבירה נזק נפשי של ממש אילמלא יינתן צו ההרחקה" (בש"פ 6891/19 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (4.11.2019)).

...

במסגרת ההחלטה נעתר בית המשפט באופן חלקי לבקשה להארכת תוקפו של צו המגביל חזרת עבריין מין לסביבת נפגע העבירה לפי סעיף 3 לחוק המגבלות, תוך שקבע כי יינתן צו האוסר על המשיב 1 (להלן: המשיב) להתגורר, לעבוד או ללמוד בקיבוץ כברי או בבסיס תל השומר.

לאחר שעיינתי במסמכים הטיפוליים של העוררים אף אני סבורה כי עלול להיגרם להם נזק של ממש מהיתקלות עם המשיב, ואיני רואה מקום להתערב בכך.

במסגרת האיזון בין זכויות המשיב לבין הנזק הפוטנציאלי לעוררים אני מורה כי הצו יעמוד בתוקפו למשך 24 חודשים.

סוף דבר הערר מתקבל במובן זה שצו המגבלות יהיה בתוקף לתקופה של 24 חודשים מיום 15.8.2022, ובכך שנוסף על האיסור להתגורר, לעבוד או ללמוד בקיבוץ כברי או בתל השומר שקבע בית המשפט המחוזי, על המשיב ייאסר אף להיכנס לקיבוץ כברי.

בבית המשפט העליון בש"פ 9587/17 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 במח"ע 28467-03-17 שניתנה ביום 27.11.2017 על-ידי השופטת מ' סוקולוב בשם המבקשת: עו"ד אריה פטר; עו"ד רחלי זוארץ-לוי בשם המשיב: עו"ד יפעת כץ החלטה

ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק), על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה מ' סוקולוב) במח"ע 28467-03-17, שניתנה ביום 27.11.2017, בגדרה נקבע, בין היתר, כי סמכות כניסתו של קצין הפיקוח לביתו של המשיב, שהורשע בעבירות מין, תוגבל כך שתנתן למשיב הודעה מראש של כשעה לפני עריכת הביקור.

...

יישום כל האמור על ענייננו מוליך למסקנה כאמור כי יש לקבל את הערר.

לא שוכנעתי כי עניינו של המשיב ונסיבותיו מהווים חריג לכלל האמור ומצדיקים מתן התראה מראש טרם ביקור של קצין הפיקוח בביתו, וזאת חרף השינוי במצבו המשפחתי וחלוף הזמן.

סוף דבר: הערר מתקבל.

האם הייתה הצדקה לכלול בצו פקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור) סמכויות שיוענקו לקצין הפיקוח להכנס לבית שבו מתגורר עבריין מין משוחרר עם בני מישפחה נוספים, וכן סמכויות נוספות שעניינן חפוש ותפיסת חפצים? כמו כן, האם הייתה הצדקה להוציא צו זה לתקופה של ארבע שנים? שאלות אלה ושאלות הקשורות בהן עמדו במרכזם של העררים שבפני.

על מנת שהחוק אכן יגן על הציבור וכן ימנע מעבריין המין הספציפי מלהיחשף לגורמי סיכון, על המיגבלות בעיניינו להלום את נסיבותיו הספציפיות ולהיגזר מהן באופן אינדיבידואלי, וכן לעמוד במבחן המידתיות (בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 5-4 (6.1.2011) (להלן: בש"פ 9220/10); בש"פ 4223/13 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (4.8.2013)).

חוק זה מאפשר גמישות בהטלת המיגבלות ובהענקת הסמכויות לקצין הפיקוח, באופן המותאם לעבריין המין הספציפי, בנגוד לחקיקה האמריקאית המאמצת מתכונת אחידה של מיגבלות המוטלות לפי אמות מידה אובייקטיביות, כדוגמת העבירה שבה הורשע המפוקח (ראו: עניין חורב, בעמ' 655; בש"פ 9220/10, בפיסקה 4; חגית לרנאו ואיילת עוז "למה אסור להתאהב בחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין – מבט ביקורתי" הפרקליט נא 205, 207 (2011), וההפניות שם).

...

ככלל, דין טענותיו של המשיב בעניין זה להידחות.

בנוסף על כך, לנוכח ההשלכה של סמכויות התפיסה והחיפוש על בני משפחתו של המשיב ונוכח עמדת המדינה בעניין זה אני מורה כי סמכויות אלה ייכללו בצו הפיקוח למשך תקופה של שנתיים בלבד (ובכפוף לאפשרות לחזור ולבקש את הארכתן).

הסמכויות המוענקות בצו צריכות לאזן בין זכויותיו של עבריין המין לבין החשיבות הנודעת לכך שהמגבלות המוטלות עליו ייאכפו באופן המשרת את האינטרס הציבורי, ובסיכומו של דבר, גם את העבריין עצמו, מתוך שאיפה לסייע לו להשתלב מחדש בחיים נורמטיביים.

אשר על כן, הוטל צו פקוח לתקופה של 24 חודשים בתנאים המפורטים בסעיף 13(א) לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין (שעניינם חובת התייצבות, קיום מפגשים ושתוף פעולה עם קצין פקוח וקיום תנאים שבצו הפיקוח), בתוספת התנאים המפורטים בסעיפים 13(ב)(9) לחוק (מיגבלה על פגישה עם נפגע העבירה או המצאות בקירבת מקום מגוריו) ו-(10) (מיגבלה על עבודה במקומות מסוימים), וכי למפקח יהיו הסמכויות המנויות בסעיפים 18(א)(1) (דרישת התייצבות), (2) (דרישת מידע מן העבריין ובני משפחתו), (3) (דרישת מידע מכל אדם בכפוף לאי גילוי זהותו של העבריין המצוי בפקוח), (4) (כניסה למקום מגורי העבריין בנוכחותו), ו-(8) (מתן אישור לעבריין בענין העסקתו); אך הסמכות לפי סעיף 18(א)(2) תוחרג בכל הנוגע לילדיו הבגירים של העורר.

יצוין כי סעיף 13(ג) קובע, ברוח סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, כי "לא יורה בית המשפט על הכללתו של תנאי מסוים בצו הפיקוח, אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר, שפגיעתו בעבריין הנה פחותה". לא למותר לציין כי סעיף 18(ב) לחוק נשוא ענייננו קובע, כי "קצין פקוח יעשה שימוש בסמכויות הניתנות לו לפי חוק זה במידה הדרושה כדי למלא אחר תנאי הפיקוח והמעקב, תוך הגנה מירבית על פרטיותו של עבריין המין". עוסקים אנו, ראשית, בסמכות קצין הפיקוח לפי סעיף 18(א)(4), קרי, כניסה למקום מגוריו של העורר בנוכחותו; ושנית, בשקול הדעת של קצין הפיקוח לענין סעיף 13(ב)(10), קרי עבודה במקומות מסוימים, שיקול דעת הבא לידי ביטוי בסעיף 18(א)(8), בסמכות "ליתן אישור לעבריין המין בענין העסקתו, בין בתמורה ובין בהיתנדבות". במישור הנורמאטיבי, סעיף 13(א) לחוק כולל, כאמור, בין השאר (ס"ק (3)) "חובת שתוף פעולה עם קצין פקוח", וכן (ס"ק (4)) "חובת קיום תנאים הקבועים בצו הפיקוח". הללו הן הוראות כלליות, שפרטיהן – לפי שיקול דעת – באים בס"ק (ב) על ידי הטלת מיגבלות שונות לגבי גורמי סיכון לעבירות מין.

...

כמובן, אף כאן תיתכן לחלוף הזמן ולהתנהגות טובה משמעות, אם כי נראה לי שייטיב העורר לעשות אם ירחק ממקומות עבודה מסוג זה למקומות שבהם החשש של "קרבה לכרם" קטן יותר.

בנתון לאמור, איני נעתר איפוא לערר.

סמכותו של בית המשפט להטיל תנאי המגביל את העורר - עבריין מין מורשע - לנוע באמצעות תחבורה ציבורית אך ורק בלוויית מלווה בגיר, במסגרת צו פקוח ומעקב על פי סעיף 23(2) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור), היא השאלה הראשונה הניצבת לפניי בערר זה. לחלופין, היה ויקבע שקיימת סמכות כזו, האם נפלה טעות משפטית בקביעת המיגבלה במקרה דנא.

המילה "מקום" או הדיבור "מקומות מסוימים" מופיעים גם בתתי-סעיפים אחרים בסעיף 13(ב) לחוק ההגנה על הציבור בהקשרים שונים: כך, סעיף 13(ב)(9) מאפשר להטיל מיגבלה על "המצאות בקירבת מקום מגוריו" של נפגע העבירה, סעיף 13(ב)(10) קובע "מיגבלה על עבודה במקומות מסוימים" וְסעיף 13(ב)(11) "מיגבלה לענין מקום מגורים או עבודה". מכוחם של סעיפים אלו, ניתן להסיק שבית המשפט רשאי, במקרה המתאים, להגביל עבריין מין משהייה בתחבורה הציבורית הקרובה לבית מגוריו של נפגע העבירה, או מלעבוד בתחבורה ציבורית אם יש בכך כדי לסכן את הציבור.

מצב זה נגזר מהגבלה אחרת שהוטלה על העורר, לפיה אינו רשאי להכנס ליישוב בית אל, בו מתגוררים גם אישתו וילדיו, למעט הגעה ישירה לבית המשפחה.

...

סמכותו של בית המשפט להטיל תנאי המגביל את העורר - עבריין מין מורשע - לנוע באמצעות תחבורה ציבורית אך ורק בלוויית מלווה בגיר, במסגרת צו פיקוח ומעקב על פי סעיף 23(2) לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור), היא השאלה הראשונה הניצבת לפניי בערר זה. לחלופין, היה ויקבע שקיימת סמכות כזו, האם נפלה טעות משפטית בקביעת המגבלה במקרה דנא.

התוצאה היא כי תכלית החוק תומכת בפרשנות הלשונית של סעיף 13(ב)(5), לפיה תחבורה ציבורית היא בגדר "מקומות מסוימים" לגביהם קיים חשש מפני ביצוע חוזר של עבירות מין.

בשקלול כל הנתונים, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, פרט לעניין אחד.

הערר מתקבל באופן חלקי כאמור.