ביום 4.2.18 החליטה הועדה המקומית להפקיד את התכנית בתנאים ובין היתר קבעה כי התכנית לא תערך לפי סעיף 23 לתמ"א 38 אלא תיכלול אך ורק הוראות בעיניין איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים, לפי סעיף 62א(א)(1) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") ושינוי קוי בנין לפי סעיף 62א(א)(4) לחוק, וזאת על אף שבבסיס התכנית היתה כוונה לממש זכויות לפי תמ"א 38, הרי שעל פי הבקשה שהוגשה לועדה המקומית, מבקשת העותרת לתכנן בניה של בנין מגורים אחד על שתי החלקות האמורות וזאת במקום שני בניינים נפרדים כפי שקיימים היום על החלקות.
כי החלטת הועדה המקומית לדחות את התכנית בשל השפעה מיקרו אקלימית על בנין המתנגדים, דינה להדחות על הסף בשל חריגה מסמכות ובפרט בהיעדר כל חוות דעת מומחה המבססת את טענת המתנגדים באותם היבטים של הצללה וחסימת אוויר.
ד י ו ן
לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, אין חולק כי החלטת ועדת הערר מושא העתירה היא החלטה המצויה בלב לבו של שיקול הדעת התיכנוני של מוסד התיכנון, כאשר בנסיבות העניין מבקשת העותרת לקדם תכנית שעניינה איחוד מגרשים והקטנת קוי הבניין, כאשר הכוונה העתידית, עליה גם לא חלקה העותרת, היא להקים מבנה אחד במרכזו של המיגרש, בן 9 קומות, בתכסית גדולה יותר מזו הקיימת היום, תחת שני הבניינים הקיימים היום והמרוחקים אחד מן השני.
...
עניינה של עתירה זו נוגעת להחלטת ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב, מיום 11.9.19, במסגרת ערר שמספרו רג/1028/0319 ולפיו, נדחה הערר שהגישה העותרת כנגד החלטת הוועדה המקומית שלא לאשר תכנית מפורטת שמספרה 506-0536961 מטעמים תכנוניים.
נמצא, אפוא, כי מדובר בסוגיה תכנונית המצויה בתחום מומחיותה של הוועדה המקומית ויועציה ואינה מצריכה כל חוות דעת חיצונית ועל כן גם אין בידי לקבוע כי החלטת הוועדה המקומית כמו גם החלטת הוועדה המחוזית, המאשרת החלטת הוועדה המקומית בנדון, התקבלו בחוסר סמכות.
וכדברי בית המשפט שם :
"טענה נוספת בפי העותר היא, כי אין בידי המשיבות לכרוך לדיון בבקשה, שכל כולה נוגעת לאיחוד חלקות, גם את תכניתו של המבנה שיבנה על החלקה החדשה, וכי אין בידן להתנות את האיחוד בקיום דרישות הנוגעות לתכנית הבינוי. שעתו של הדיון בתכנית הבנין היא, לטענת העותר, בעת שיגיש תכנית כזאת למשיבה 2, לקבלת היתר בניה, ועליה בלבד יהא להחליט בדבר. גם טענה זו אין בידי לקבל. אכן, אין על המשיבות להחליט בשלב זה אלא בבקשה לאיחוד החלקות, אולם אין לראות את ההחלטה בבקשה זו כעומדת בפני עצמה וכמנותקת מהשלב הבא, שבו יבקש העותר לבנות בנין למלון על החלקה המאוחדת. שהרי לא באה בקשת העותר לאיחוד אלא להכשיר את הקרקע (תרתי משמע) לבניית בנין אחד על שתי החלקות – דבר הנמנע ממנו עתה. יש לראות, על כן, את ההחלטה בבקשת האיחוד כחלק מתהליך שלם, ואין כל פסול כך ששיקול דעתן של המשיבות צופה, כבר בשלב זה את פני העתיד".
אך מובן כי בשלב אישור תכנית לאישור וחלוקה לא נדרשת הוועדה לבחון תכנון פרטני של המבנה אלא אך לבחון את האופי הארכיטקטוני של המבנה שיבנה והשתלבותו בסביבה, בדיוק כפי שפעלה הוועדה המקומית וועדת הערר בנסיבות העניין.
לאור כל האמור לעיל דין העתירה להידחות.
