המשיבות מדגישות כי עסקינן בעררים כנגד החלטות הנוגעות לתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, אשר המחוקק ראה לקצוב לגביה תקופת היתיישנות של 3 שנים, זאת על מנת שהועדה המקומית והרשויות האחרות ידעו לכלכל את הקופה התקציבית שלהם, לרבות ובעיקר להיבטים של שמירה על מקור תקציבי לתשלום כספים שיכול ויחויבו לשלמם.
כאן המקום להבהיר ולהדגיש, כי עררי המערערים נדחו על ידי ועדת הערר מהנימוקים שפורטו בהחלטות מ- 4/22 ו- 11/22, אף טרם שהמשיבות נדרשו לטעון כנגד תביעת המערערים לגופה.
...
ועדת הערר הדגישה בהחלטתה כי "קבלת בקשה זו כמוה כערעור על החלטת ועדת הערר מיום 10.4.22. אשר אינו בסמכותנו ולא נוכל להיעתר לבקשה ולו מטעם זה בלבד".
ועדת הערר דחתה את הבקשה גם לגופה בנימוק לפיו הבקשה אינה מגלה כל הצדקה לקיים דיון בעררים, בשל השיהוי הניכר שחל בהגשתה.
לאור המקובץ, אנו סבורים כי אין מקום לעיון חוזר בהחלטה מיום 10.4.22, כפי שנדרש למעשה בבקשה זו, וממילא אף בקשה זו אינה מגלה עילה לחידוש הדיון בעררים"
כמפורט, ועדת הערר יכולה הייתה בנסיבות ענייננו להסתפק בנימוק הסף לדחיית הבקשה, לפיו ועדת הערר איננה יושבת כערכאת ערעור על החלטותיה (ובענייננו ההחלטה מ- 4/22), זאת מבלי להתייחס לבקשה גופה ולמסמכים שצורפו לה.
ועדת הערר פעלה מעבר לנדרש עת נימקה את נימוקיה לדחיית הבקשה לגופה, נימוקים אותם כשלעצמם מצאתי כראויים ומוצדקים, גם הם;
כאמור, המערערים לא פירטו ולא נימקו על שום מה לא פנו לוועדת הערר משך לפחות למעלה מעשור שנים, בבקשה לחידוש הדיון בעררים.
מהמקובץ עולה כי גם אם הייתי נעתר לבקשה לצירוף פרוטוקול ישיבת הוועדה מ- 04/13 כראיה מאוחרת בערעור, לא היה בכך כדי לשנות מתוקף ההודעה לפיה בקופת הוועדה המקומית לא שמורים כספים כלשהם המיועדים לטובת תביעת המערערים, בניגוד לטענתם.
התוצאה
לאור מכלול המקובץ בפסק דין זה, אני מורה על דחיית הערעור תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיבות בסך של 7,500 ₪ לכל אחת מהמשיבות (הוועדה המקומית ונתיבי ישראל) ובסכום כולל של 15,000 ₪.
