ערר על דחיית זכאות לקצבת ניצולי שואה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ו"ע 32419-12-12 טוגנדהפט נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר וועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בפני כב' השופטת בדימוס רחל גרינברג- יו"ר פרופ' יוסף זהבי- חבר - עו"ד אראלה עפרון חברה העורר דוד טוגנדהפט המשיבה הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר פסק דין

זהו ערר על החלטת המשיבה לדחות תביעתו של מר דוד טוגנדהפט (להלן העורר) להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות).

הוראות החוק הרלוואנטיות: סעיף 1 לחוק הרדיפות מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדריו של חוק הפיצויים הגרמני, וזו לשון החוק: "נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אלולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה; סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני משנת 1956, אשר תוקן ב-1965, קובע תנאי זכאות לפיצויים לנרדפי הנאצים: "(1) זכאות לפצוי מתקיימת אם הנרדף

וכך פסקה הועדה בעיניינו: "משאין מחלוקת כי העורר ישב בגרמניה ישיבת קבע בזמן השואה ומשעלה שלא נדחה בגרמניה בטענת סף לפיה החוק הגרמני לא חל עליו אלא נדחה בגלל היתנהלות שלו ושיקולים או אירועים הקשורים ברשויות הגרמניות או בעניינים דיוניים בגרמניה הרי לא ניתן לסטות מן הכלל." לסיום, נייחד מספר מילים לטענת העורר כי אין זה צודק להותירו ללא כל פיצוי בגין נזקיו הבריאותיים בשל הקורות אותו בתקופת השואה, וזאת, מטעמים הנעוצים בפרשנות משפטית.

...

טענה נוספת מצד העורר מצאנו בפנייה ששלחה באת כוחו למשיבה ביום 7.2.12; העורר והוריו לא ישבו ישיבת קבע בגרמניה וחיו שם בסטאטוס של פליטים פולניים.

מלשון סעיף 1 לחוק הרדיפות (הגדרת "נכה") וההלכה הפסוקה, לרבות פסיקה של בית המשפט העליון, אין מנוס מדחיית הערר ולא נוכל לאבחן מקרהו של העורר ממקרים דומים אחרים מהטעמים שנפרט בהמשך.

באותו עניין הגיש העורר תביעה לגרמניה במסגרת סעיף 4 הנ"ל ונדחה, אך סיבת הדחייה לא הובאה בדיון בפני וועדת העררים למרות שהמשיבה התחייבה לעשות כן. הוועדה סברה כי לסיבת הדחייה משמעות מכרעת כי "...אם נדחה העורר בגרמניה משום שלא נרדף או משום שאין לו עילה או משום שלא הוכיח את תביעתו...מאידך, אם נדחתה תביעת העורר...משום שלא היתה לו עילת תביעה ישירה או בשל שאלת נתינות וכיוצ"ב קרי לא היתה לו זכות לתבוע את גרמניה, אזי לא מתקיימים התנאים שבסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני ולכן רשאי העורר להגיש תביעה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים...". הוועדה סברה כי מאחר והמשיבה לא עמדה בהתחייבותה להמצאת חומר מתורגם מגרמניה יש בכך לחזק "המסקנה כי אין בהחלטת הדחייה (של התביעה בגרמניה- ר.ג) משהו שפועל כנגד העורר." בשונה מהנסיבות בצלרמאיר, בענייננו אין חולק, כעולה מטיעוני הצדדים בפנינו, כי לעורר היתה זכות תביעה לפי החוק הגרמני ותביעתו נדחתה לגופה מטעמים כאלה או אחרים, אך לא בשל היעדר עילת תביעה שהיא הנקודה המכרעת בשאלת זכאותו לתבוע לפי חוק הרדיפות.

הערר נדחה, מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר לקבלת תגמולים חודשיים לפי חוק ההטבות לניצולי שואה (יצוין שבשנת 2014 קיבל העורר הודעה שהוכר כזכאי לקבלת מענק שנתי וכיום גם כזכאי לפטור מתשלום בעבור תרופות מירשם-זכאות השונה מזו הנתבעת כאן ולטענתו לאחרונה קיבל מענק רטרואקטיבי מיום ההכרה בזכאות לכך).

אלא שכאמור העורר איננו יכול להכנס לגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לבדוק את זכאותו לקיצבה חודשית לפי חוק הטבות לניצולי שואה.

...

הקרן "לפיוס, שלום ושיתוף פעולה" היא המקבילה האוסטרית לקרן הגרמנית לעיל, ייעודה הוא פיצוי לעובדי כפייה או עבודות פרך וגם כאן המסקנה דומה.

--------------------------------- הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים והונחה על שולחן הכנסת ביום ב' בניסן התשע"ג – 13.3.13 המסקנה אם כך שחוק ההטבות על הרחבותיו (ליוצאי מחנות וגטאות, לעובדי פרך ולעובדי כפייה ואחר כך הורחבה הזכאות בהחלטות נוספות גם לילדים שהתלוו להוריהם לעבודות כפייה) איננו עוסק בסוגי נרדפות אחרים כמו חיי סתר ומשכך גם אם תתקבל גרסת העורר במלואה וגם אם היה נקבע שחי חיי סתר אצל אותה איכרה אוקראינית, החוק איננו מאפשר הכרה בזכאות לקבלת תגמול חודשי שכן לא במחנה או גטו עסקינן גם לא בעבודות כפייה או פרך או בהצטרפות להורה שעבד עבודות כאלו או שהה במחנה מהמחנות המזכים.

משכך נדחה הערר , זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

ועדת ערעור לפי חוק נכי המילחמה בנאצים, התשי"ד – 1954 בשבתה בהיכל המשפט בבאר שבע בית משפט השלום בבאר שבע 23.1.14 ו"ע 31290-09-11 סבאג בפני : כב' השופטת (בדימוס) דרורה בית אור– יו"ר הועדה חברי הוועדה: פרופ יאיר שפירא ומר צבי טרופ עוררים שמחה סבאג - בעצמה משיבים הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר ע"י עו"ד סמל פסק דין

הבקשה נדחתה ביום 3.7.11 מהטענה כי העוררת "עלתה ארצה בשנת 1955 ובכך לא מולאו תנאי סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז – 1957 המתייחס לאזרחי המדינה שעלו ארצה לפני 1.10.1953". ביום 30.8.11 הגישה העוררת ערר בו ציינה את נסיבות חייה וביקשה כי עניינה יידון מחדש.

בדיון שהתקיים בפני הועדה בראשות כב' השופט (בדימוס) פלפל חזרה העוררת על עמדתה.

כדי לענות על הצורך החברתי לפצות "ניצולי שואה" שאינם זכאים לקיצבה חודשית ממקור אחר, לרבות מי שאינו זכאי לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים מפני שעלה לארץ ישראל לאחר 1.10.1953 ואשר אינו זכאי גם לקיצבה חודשית ממקור אחר מפני שלא שהה פרק זמן משמעותי באחד המחנות או הגטאות המוכרים, נחקק חוק ההטבות לניצולי שואה, תשס"ז – 2007.

...

גם בקשתה לקבלת הערר "לפנים משורת הדין" ונימוקה כי סיבת עלייתה לאחר 1.10.1953 מצויה בנסיבות חייה הקשות – דינה להידחות.

לאחר שעיינתי בכתב הערר ונספחיו בפרוטוקולים של הדיונים ובטענות הצדדים מצאתי כי דין הערר להידחות.

התובע שילם לידי הנתבעת 16,400 ש"ח, בנוסף לסכום על סך של 16,400 ₪ ששילם לעו"ד שהנתבעת חיברה ביניהם כמי שעובד עימה לשם הגשת ערר על ההחלטה לדחות את תביעתו (להלן: "עו"ד ידיד").

בעיניין זה הדגיש, כי המבקשות אינן הגורם היעיל בגינו הוכר כניצול שואה וקיבל את זכאותו לקבלת קצבה.

...

יוצא אפוא, שגם לפי שיטתן של המבקשות, הן יכולות היו לגבות על פי ההסכם ביניהם סך של 5% לכך היותר המסתכמים בסך של 11,000 ₪ לערך.

סיכומו של דבר, מבלי להיכנס לשאלה האם חלה רטרואקטיביות לגבי הגבלת שכר הטרחה ועד כמה (למשל 7.5% סך כל שכר הטרחה לפי חוק התביעות של קורבנות השואה או בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים או לפי שיטת 5% לפי ההסכם) – שוכנעתי כי גם לפי שיטת המבקשת עליה להשיב לו סכום שגבתה ביתר שאינו שייך לה. המבקשת הפנתה לתביעה של עו"ד ידיד נגדה באותו עניין, שם עולה כי לטענתו הוא נתן הנחה משמעותית לתובע בסך של 16,400 ₪ עקב כך שהתובע שילם גם למבקשת, אולם אין חולק כי התובע שילם לעו"ד ידיד 16,400 זה מכבר ((נספח 6) ושילם למבקשות 16,400 ₪ (נספח 7).

העולה מהמקובץ, כי למבקשות טענות הגנה הראויות להתברר בכל הנוגע לסכום המקסימלי לגבייה ואשר לתחולה הרטרואקטיבית – אולם בכל דרך בה נצעד, נראה על פניו כי המבקשות גבו מהתובע סכום ביתר.

_________________ י. פלפל – יו"ר הועדה ד"ר סימון שמואלי: לאחר עיון במסמכי התיק, בפרוטוקולים מישיבות הועדה, בסיכומי העוררת והמשיבה ובפסק הדין של כב' השופט יהושוע פלפל, החלטתי להמליץ בפני חברי לדחות את הערר מהנימוקים הבאים: "חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים וסיוע לניצול שואה (תיקון חקיקה), התשס"ח- 2008" מיטיב עם ניצולי שואה שלא היו זכאים לקיצבה חודשית על פי החוקים הקודמים.

בעדותה מ- 22.5.12 (פרוטוקול, עמ' 5-6),הודתה העוררת כי נדחתה על ידי קרן אחת והתבשרה על ידי ב"כ המשיבה כי נדחתה גם על ידי השנייה ויודעה על כך. הטענה, שקלטתי כמרכזית של העוררת, כי התגוררה בבקאו שברומניה, וכיון ששם זה נימנה על המחנות המוכרים על ידי "קרן סעיף 2", פריט 65 בעמ' 6 "אין עוררין כי במקום בו שהתה העוררת הנו מחנה..." (סיכומי העוררת, סעיפים 14 ו- 17).

...

_________________ י. פלפל – יו"ר הוועדה ד"ר סימון שמואלי: לאחר עיון במסמכי התיק, בפרוטוקולים מישיבות הוועדה, בסיכומי העוררת והמשיבה ובפסק הדין של כב' השופט יהושוע פלפל, החלטתי להמליץ בפני חברי לדחות את הערר מהנימוקים הבאים: "חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים וסיוע לניצול שואה (תיקון חקיקה), התשס"ח- 2008" מיטיב עם ניצולי שואה שלא היו זכאים לקצבה חודשית על פי החוקים הקודמים.

אלא שיש גם יש עוררין כמענה המשיבה הנסמכת על פסקי דין (סיכומי המשיבה, סעיף 34): בעיר בקאו התגוררו יהודים רבים גם מחוץ למחנה, ובהכללה נראה לי כי העובדה ששם מוגדר מופיע ברשימת המחנות המוכרים על ידי "קרן סעיף 2", אין משמעו שכל הטריטוריה המשויכת לאותו שם יישוב כלולה באותו מחנה.

כתבה כב' השופטת בדימוס רחל גרינברג ב- 30.4.12: "אנו מקבלים את דברי ב"כ העוררת כי לא בכל מקרה ההכרה תלויה בשהייה בתנאי מעצר ושלילת חופש ויש מקרים שהם נכיר גם במי שאולץ להתייצב מידי יום לעבודה ולן בביתו" (ו"ע 44394-11-11, סלנר נ. הרשות לניצולי השואה; ראה גם: ו"ע 27976-07-11, קופלר נ. הרשות לזכויות ניצולי השואה).