ערר על דחיית בקשות לגילוי חומר חקירה בפרשת אונס קבוצתי

בראשי פרקים, ניתן לסווגם לארבע קבוצות עיקריות: א) טענות המתייחסות לפגמים שנפלו בהליכים הקודמים ומנעו מהמבקשים להוכיח את חפותם.

בבקשה הנוכחית, יש שהמבקשים טענו כי היתנהלות החוקרים בפרשה לא הייתה נאותה; במקומות אחרים הם ניסו להראות כי חומר החקירה מעיד על חפותם יותר מאשר על אשמתם; כך גם ביקשו להראות כי בשל קשיים שונים – חומר שהוסתר מהם, כשלים בהגנתם, תעוד חלקי של החקירה ועוד – התקשו להגן על עצמם.

טענת המבקשים היא כי "לא יכולה להיות מחלוקת, כי תוצאות של בדיקות פוליגראף, שבהן נחקרים נישאלו שאלות ישירות על מעורבותם ברצח של דפנה כרמון, הן חומר חקירה שהיה חובה לגלותו להגנה" (עמ' 48 לבקשה).

ניהול המשפט על-ידי בא-כוח המבקשים גם נושא ייצוגם של המבקשים או הכשלים בו, עמד בלב הדיון בבקשה הקודמת למשפט חוזר, וכאמור, הטענות לעניין זה נדחו על-ידי הנשיא ברק, בין היתר, בנימוק שלהלן: "מוכן אני להניח, כי לא כל עורכי-הדין נכחו בכל ישיבה. אולם טיבו של ייצוג משפטי אינו נמדד על-ידי רשימת נוכחות המוצבת באולם המשפט. לא הובאו בפניי ראיות של ממש לכך שעורכי-דין נעדרו (בין כשיטה ובין בדיונים קריטיים) מדיונים שנגעו, בראש ובראשונה, למרשיהם, וכי עקב כך נימנעה האפשרות לעורר נושאים וסוגיות החיוניים להגנת המבקשים או מי מהם" (החלטתו של הנשיא ברק, בע' 670).

בבואו לבחון ב"מבט העל" את עניינם של המבקשים, מנה הנשיא ברק את הקשיים הרבים שעומדים בלב המקרה: "אכן, כאמור בראשית הדברים, הנסיבות במקרה זה הן חריגות: ראשית, העיכוב במציאת גופתה של המנוחה, כמו גם המבוי הסתום שאליו נקלעה החקירה בתחילה, היקשו על מציאת ראיות חפציות. הרשעת המבקשים נסמכת, בראש ובראשונה, על דבריהם הם, ומטעם זה אין היא קובעת מימצאים מבוררים באשר לחלקו של אחד מהם בחטיפה, באונס וברצח. דבר זה מחייב זהירות ראויה בבחינת הודאותיהם של הנאשמים. שנית, שניים מן המבקשים שבפניי הורשעו גם ברצח דני כץ ז"ל בעקבות חקירה ומשפט שהתקיימו בסמיכות זמנים לחקירתם ולמשפטם של המבקשים כאן. בעיניין רצח דני כץ ז"ל בוטלה הרשעתם של הנדונים שם, ועניינם מתברר כעת מתחילתו. שלישית, גם פרשת הודאת השוא של אנדריאה (הן עצם קיומה והן הדמיון בין פרטיה לפרטי הודאתם של המבקשים) מקרינה באופן כלשהוא על הבקשה שבפניי" (עמ' 672 להחלטה, ההדגשות במקור).

...

לעניין טענותיהם של המבקשים בדבר אלימות שהופעלה כדי לחלץ הודיות מפיהם, נקבע: "גם בפנינו לא הובאה כל ראיה היכולה לתמוך בגירסתם כי הוכו וכי הודאותיהם הוצאו מהם בכוח. אדרבא, נוכחנו כי המשטרה נקטה באמצעים בלתי אלימים, כגון צירוף החוקר חוג'ראת, אשר מוצאו העדתי משותף לזה של המערערים, בתקווה כי ירכוש את אמונם וידובב אותם. בדקנו היטב את החלטת בית-המשפט קמא במשפט הזוטא, ככל שהיא נוגעת לכאמל ומוחמד (עמ' 76 ואילך), ומצאנו כי היא מבוססת היטב בחומר הראיות ומפריכה אחת לאחת את טענות המערערים בדבר אמצעי האלימות שהופעלו" (ע"פ 157/87 סביחי לעיל).

סוף דבר פרטתי בהרחבה רבה את הטענות החדשות שבבקשה זו, ואת הנתונים שצירופם מתווה את התמונה הכוללת בפרשה.

הצורך להביט ב"מבט על" על ההליך המשפטי שבמרכזו עמדו המבקשים, לא הוביל למסקנה כי מדובר במי שהורשעו בעבירות אותן לא ביצעו.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון בש"פ 7146/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה העוררים: 1. זיאד עיבדייה 2. מחמד עיבדייה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.6.08 בב"ש 4694/08 שניתנה על-ידי כבוד השופט משה סובל בשם העוררים: עו"ד קאזם כיואן בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו ][]החלטה

בקשת העוררים היא כי יוחלט על שחרורם בתנאים מגבילים, או, לחלופין, על עריכת תסקיר מעצר בעיניינם לבחינת חלופת מעצר אפשרית.

אז יצא אליו האב, והטיח בו בצעקות: "הבן שלך אנס את בתי". בית המשפט קבע, כי הטחת טענה זו מצד הנאשם 5 בדבר חילול כבוד המשפחה על-ידי המתלונן, כשהיא נעשית זמן קצר לאחר הארוע, קושרת באופן בולט את הנאשם ואת בני משפחתו לארוע תקיפת המתלונן.

לכל אלה הצטרפו פרכות שנתגלו בגירסאות האליבי שמסרו מרבית הנאשמים.

העורר 1, אשר טען, כאמור, כי בליל הארוע שהה עם אביו, אחיו וגיסו בבית אביו, לא זכר בחקירתו פרטים רבים.

צורף חומר רפואי בעיניינו של העורר 1.

שקלתי את טענות העוררים בערר, ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחותן.

לא מצאתי ממש גם בטענת ב"כ העוררים לפיה יש מקום לאבחן בין העוררים לבין הנאשמים האחרים מבחינת חלקם בפרשה מאחר שהם לא תקפו במישרין את המתלונן.

על-פי עקרונות הבצוע בצוותא בפלילים אין הכרח לצורך קיום אחריות לעבירה כי כל אחד מהנאשמים יהיה מעורב באופן ישיר בכל אחד מפרטי היסוד העובדתי של העבירה, מקום שמן הראיות לכאורה עולה כי נתקיים קשר פלילי קודם בין חברי הקבוצה אשר היתממש הלכה למעשה, כאשר כל אחד מהשותפים לקח חלק במימוש הקשר, גם אם חלק שונה מזה של חברו.

...

מכאן, כך קבע, נובעת מסקנה בדבר קיומה של עילת מעצר סטטוטורית נגד הנאשמים, המקימה חזקת מסוכנות ביחס לעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996).

שקלתי את טענות העוררים בערר, ובאתי לכלל מסקנה כי יש לדחותן.

תשתית זו היא רחבת היקף, ויש בה ראיות זיהוי וחיזוקים שונים המאששים את המסקנה כי מתקיים בהליך זה התנאי בדבר קיום ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעוררים.

הערר נדחה.

כתב האישום וההליכים עד כה כתב אישום מתוקן בשנית שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב מגולל פרשה מחרידה של אינוס קבוצתי מתמשך, מעשי סדום ומעשים מגונים שביצעו ארבעה-עשר קטינים – וביניהם המשיבים בבקשה שלפניי – בקטינה אחרת, על-פני תקופה ארוכה.

טענת באי-כוח המשיבים והנאשמים האחרים כי הסכמה כזו אכן ניתנה נדחתה מכל וכל, הן על יסוד בחינת נסיבות המקרה, הן על יסוד דברים שמסרה המתלוננת בהודעותיה, סערת הרגשות בה היתה נתונה בעת חקירתה, וההערכות פסיכיאטריות שהוגשו בעיניינה.

בצד האמור, להשקפתה, בית המשפט המחוזי שגה כאשר היתייחס למשיבים שלפנינו כפי שהתייחס למעורבים אחרים, שחלקם בפרשה היה מצומצם יותר, ושבתשתית הראייתית לגביהם נתגלו חולשות; וכן בכך שלא נתן משקל משמעותי למצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות המעשים שנעשו בה. המדינה ממשיכה וטוענת כי הפער בין החלטותיו של בית המשפט המחוזי – החלטת הביניים מיום 25.3.10 וההחלטה נושא הערר מיום 21.4.10 – נבע רק מחלוף הזמן ואין לו הצדקה עניינית.

משיב 1 טוען כי חומר הראיות מעלה כי המתלוננת הסכימה לקיים עמו יחסי מין ולפיכך אין ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו. לא מצאתי ממש בטענה זו. עצם העובדה שמשיב 1 קיים יחסי מין עם המתלוננת, מספר פעמים, במסגרת ה"מפגשים" שתוארו לעיל, אינה שנויה במחלוקת, והמתלוננת עמדה על כך בהודעתה (עמ' 8 להודעת המתלוננת מיום 5.2.2010).

סיכומם של דברים: משהוחלט על דחיית כל העררים ישוחררו המשיבים לחלופות המעצר שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.4.2010, ובהתאם לתנאים המגבילים שנקבעו בהחלטה זו. ניתנה היום, י"ב באייר תש"ע (26.4.2010).

...

על אף טענות המדינה, אין בידי לקבוע כי הבדיקה שערך שירות המבחן לא היתה מקיפה די הצורך, ונראה כי אכן היה מקום ליתן לה את המשקל המתאים בבחינה הכוללת של הנתונים שלפנינו.

בחינתם של שיקולים אלה כמכלול מובילה, להשקפתי, למסקנה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי – לפיה שחרורם של משיבים 1 ו-3 לחלופות המעצר שהוצעו ונמצאו מתאימות על ידי שירות המבחן מנטרלת במידה רבה את המסוכנות הנשקפת מהם – אינה מגלה עילה להתערבותי.

החלטתי היא, אפוא, לדחות גם את ערר המדינה בבש"פ 3094/10.

תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשע"ד (16.07.14) בשם העורר: עו"ד אמיר ברק בשם המשיבה 1: עו"ד הילה גורני ][]החלטה ] ערר על החלטתו מיום 27.6.2014 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה), בבע"ח 49647-12-13, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיין במסמכים שמהווים, לטענתו, חומר חקירה בעיניינו.

נגד העורר הוגש ביום 25.6.2013 כתב אישום (תפ"ח 51973-06-13) המייחס לו מעשי סדום, אינוס ומעשים מגונים שבוצעו במתלוננת, ילידת 1996, בין השנים 2011-2002.

בגדרה של בקשה זו היתייחס העורר לשתי קבוצות של מסמכים טפוליים: הקבוצה האחת, היא "חומרי הגלם" ששמשו את הפסיכיאטר ד"ר אהרן פלשמן שהכין חוות דעת בעיניינה של המתלוננת (להלן: מיסמכי פלשמן).

כשעסקינן בבקשה לקבלת חומר הנוגע לטפול נפשי שניתן למתלוננת: "הפורום המתאים לזיהוי המניע שבבסיס הבקשה לגילוי החומר, הוא בית המשפט היושב לדין ואשר נחשף כבר לעדויות, להבדיל מהשופט שדן בחומרי החקירה במסגרת סעיף 74 באופן 'סטרילי' ועל פי חומר הראיות הגולמי" (שם, פסקה 25).

לענין מיסמכי ענב"ל: על בסיס ההלכה הפסוקה, כפי שזו הובאה בפרשת שיינר, ובהיות מסמכים אלה תעוד של טפול נפשי שניתן למתלוננת לאחר האירועים לגביהם הוגשה תלונתה, אין להגדירם כחומר חקירה לגביו קיימת לעורר זכות עיון בלתי מסויגת, שהרי אינם מצויים "בליבת המחלוקת", גם אם בכוחם לסייע להגנה.

...

נטען, שאין לאפשר עיון במסמכים שנערכו לצורך טיפול נפשי (במיוחד טיפול שניתן לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לעורר) במסגרת זכות העיון בחומר חקירה, אלא, אם בכלל, על פי החלטת המותב הדן בתיק העיקרי, המודע למכלול הנתונים ולצורך האמיתי בעיון (במובחן מ"מסע דייג" או מרצון לפגוע במתלוננת), שיבחן את הבקשה במסגרת הוראת סעיף 108 לחסד"פ. בתוך כך עמדת המשיבה היא, שאין מקום שבית משפט זה יעיין במסמכי ענב"ל (אף כי בית המשפט המחוזי עיין בהם), כדי להפחית ככל הניתן את היקף הפגיעה במתלוננת וכיוון שכלל לא מדובר בחומר חקירה: המסמכים אינם מצויים בידי רשויות החקירה והתביעה והם אינם קשורים לליבת האישום.

התוצאה היא שיש לדחות את הערר בכל הנוגע למסמכי ענב"ל, תוך שמירת זכותו של העורר לשוב ולהגיש לגביהם בקשה במסגרת סעיף 108 לחסד"פ במועד בו ניתן יהיה להגיש בקשה זו בהתחשב בשלב הדיוני אליו יגיע ההליך העיקרי.

סיכום בעניין היומנים הישנים, מסמכי פלשמן ומסמכי ענב"ל – הערר נדחה, בכפוף להערות המפורטות בגוף ההחלטה דנא.

אסיר נוסף, אבראהים גנימאת (להלן: אבראהים) שפוט למאסר עולם ועוד 16 שנות מאסר במצטבר, וזאת, בין היתר, בגין ביצוע עבירות של אינוס ורצח, ואף הוא ריצה את עונשו באגף הביטחוני בכלא "שקמה". מחמד עמור (להלן: מחמד) הוא אסיר השפוט לעשר שנות מאסר, על רקע ביצוע עבירות כנגד ביטחון המדינה, והוא ריצה את מאסרו באגף הביטחוני בכלא "שקמה". בכתב האישום נטען, כי במהלך חודש ינואר 2012, נפגשו השלושה בכלא וקבלו על כך שהם לא שוחררו במסגרת "עסקת שליט", ובעקבות כך, הם קשרו קשר להביא לחטיפת חייל ישראלי נוסף, כדי שהדבר יוביל לשיחרור אסירים ביטחוניים נוספים, במסגרת עסקת חליפין.

ברכה הבהיר כי מדובר בנסיעה שתתקיים ביום 15.5.2012 ביחד עם נוספים, העולים לרגל למכה, במועד זה. רמזי הסכים וברכה הדריך אותו להירשם לנסיעה, ביחד עם קבוצת העולים לרגל, ולדאוג כי יהיו ברשותו תעודת זהות ודרכון בתוקף.

החסיון חל על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודה זו, לרבות כל פרט מזהה לגביהם ו/או אשר יש בו כדי להעיד על מהותו, הקפו וכמותו של החומר החסוי ולמעט העובדה כי מדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי.

באמצעות החומר החסוי, כך נטען, מבקש העותר לעורר ספק סביר במיוחס לו, ולהוכיח כי "לא נשקפה לרגע אחד כל סכנה קלה או כבדה לביטחון", שכן מהרגע הראשון כל המהלכים המתוארים בכתב האישום, היו "חשופים וגלויים בפני רשויות הביטחון". בדיון שהתקיים בנושא, אישרה עו"ד צמל כי נימסרו לה 3 פרפרזות מהחומר החסוי.

העתירה נדחתה, לאחר שהמשיבה הצהירה כי רמזי לא ידע "מהו זיהויו האירגוני או הרקע הביטחוני האסור של ברכה", וכן הסכימה, כי לא נימסר לרמזי במפורש "מה היתה מטרת היציאה לסעודיה". אשר לשיחות שהתקיימו בין המעורבים בפרשה, הרי שהתשתית הראייתית מבוססת על הודעות גלויות שנמסרו על-ידם, וכמובן שניתן לעשות שימוש בראיות אלה.

עתירה לגילוי ראיה חסויה – הבסיס הנורמאטיבי בהחלטה שניתנה על-ידי בעיניין דומה (בש"פ 5965/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2012)), עמדתי בהרחבה על העקרונות שנקבעו על-ידי בית משפט זה, ככל שהדבר נוגע לעתירות לגילוי ראיה חסויה, המוגשות בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות, שעניינו "חסיון לטובת המדינה". העיקרון הבסיסי שנקבע בהלכה הפסוקה, הוא כי במקום שבו מדובר בראיה החיונית להגנתו של הנאשם, ובעיקר כאשר יש בה פוטנציאל ראייתי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו, כי אז יש להעדיף, ככלל, את גילויה של הראיה, על פני חסיונה.

...

כמקובל בעתירות מעין אלה, ובהסכמת באת כוח העותר, קיבלתי לעיוני את מלוא החומר החסוי ושמעתי הסברים אודותיו, מאת באת כוח המשיבה ונציגי השב"כ. כפי שיובהר בהמשך, לא מצאתי כי ניתן לחשוף פרטים כלשהם המצויים בחומר החסוי, מעבר לפראפרזות שנמסרו, לאחר שהגעתי למסקנה כי חשיפת המידע, כולו או חלקו, עלולה לפגוע בבטחון המדינה.

דיון והכרעה בעתירה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החסוי, הגעתי, כאמור, לידי מסקנה כי מדובר בחומר שגילויו עלול לפגוע בבטחון המדינה, ומנגד לא מצאתי כי יש בחומר זה כדי לתרום להגנתו של העותר.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.