ערר על בקשה להקמת בריכת שחייה בחצר

מונחת לפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בעירעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.6.2017, בעת"מ 28691-07-15 (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) – במסגרתו נדחתה עתירת המבקשים, ונקבע כי לא נפל פגם בהיתר שניתן למשיבה 2 להקמת בריכת שחייה בחצר ביתה (להלן, בהתאמה: העירעור ופסק הדין).

ביום 29.11.2015, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט קמא "כי התיק יועבר לדיון בועדת ערר, שהשאלה בה תידון וועדת הערר היא, האם בניית הבריכה כפי שמתבקשת בהיתר בניה תהווה מיטרד למי מהמתנגדים" – והוחלט כי "לאחר קבלת החלטת וועדת הערר יודיעו הצדדים האם יש צורך בהמשך הדיון בעתירה". בהתאם להחלטה, ועדת הערר בחנה את בקשת ההיתר וקבעה כי הקמת הבריכה במיקום המבוקש לא תיצור מיטרד גדול יותר מאשר הקמתה בתוך קוי הבניין – ואפשר שאף תפחית את המיטרד הכרוך בשימושים חלופיים בחצר.

...

מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, סבורני כי הערעור מעורר שאלות משפטיות ודיוניות שונות – דוגמת הפרשנות הראויה של תוכנית הבריכות; היקף ומהות הסמכות שהוקנתה לוועדת הערר בהחלטת בית המשפט קמא מיום 29.11.2015; והשלכות דחיית הבקשות לתיקון העתירה – הראויות להתברר.

עם זאת, סבורני כי הקמת הבריכה אכן פוגעת במידה מסוימת באפקטיביות של הערעור.

בדיון לגבי הצוו הארעי הייתי סבורה, כי בין אם נפלו פגמים פרוצדוראליים בהחלטות קודמות ובין אם לאו, ראוי כי הוועדה העליונה בסדר התיכנוני לענייננו, היא זו שתיבחן מקצועית-תכנונית האם הקמת בריכת שחייה במקום המוצע תיגרום למיטרד, מה גם שלו העתירה הייתה מתקבלת בשעתה, והיה נקבע כי ההחלטה החרונה של וועדת המשנה, היא ההחלטה התקפה, ממילא רשאית הייתה גב' גוהר לערור על החלטת וועדה זו לפני וועדת הערר.

עם זאת משאלות וועדת הערר, מהעובדה שהתייחסו לשימושי חצר אחרים העלולים לגרום לרעש זהה, עולה כי הנחתם הייתה כי לא מיתקיים מיטרד ממש בהקמת בריכת שחיה כפי שהתבקש.לאור האמור יש לבחון את טענתם הבאה של העותרים, האם החלטת הועדה סותרת את הוראות התכנית.

...

העותרים טוענים שהחלטת ועדת הערר, בה השוותה וועדת הערר בין בריכת שחייה בתוך קווי הבניין, לבריכת שחייה מחוץ לקווי הבניין, מאיינת את הוראות התכנית לעניין אבחנה זו. אני סבורה כי הדין עם וועדת הערר לעניין זה. על פי סעיף 9.1 לתכנית הועדה רשאית לאשר בריכת שחיה בתוך קווי הבניין, כשלא נאמר דבר לעניין מטרד או רעש.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל העתירה הנדחית וצו המניעה מבוטל.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש לחייב את העותרים בהוצאות משמעותיות לאור העובדה שלאחר שהסכימו להעברת הדיון לוועדת הערר, ועל אף הדיון המקצועי שהתנהל בוועדת הערר, עמדו על כל טענותיהם, לרבות אלו שנגעו לדיון החוזר בוועדה המקומית.

בהחלטת ועדת המשנה לתיכנון ובניה מיום 30.5.12, אשר התקבלה פה אחד, נקבע: "לקבל את ההתנגדויות בחלקן, בעיניין בריכת השחייה ולא לאשר את בריכת השחייה שכן הוועדה התרשמה שבריכת השחייה תהווה הפרעה ופגיעה במתנגדים". אושר פתח הכניסה לחניה בגדר 5.4 מ' בהתאם לאישור אגף התנועה ואושרה הבקשה כהקלה ל: הגבהת גדרות מעל קיר תומך בגובה העולה על סה"כ 3 מ' ללא נסיגה; הגבהת גדר צדדית-צפונית עד ל-1.80 מ' ומעל גובה 1.5 מ' (למעט הקמת גדר קדמית כ- 2.5 מ'); מדרגות חיצוניות לגישה למרתף ; חצרות מונמכות במרווחים צדדיים ואחורי.

כן נקבעו תנאים להיתר, בין היתר, בסעיף 8 : "סימון עצים לנטיעה לפי חישוב של עץ אחד לכל 50 מ"ר משטח החצר. הצגת פיתרונות למיגון העצים הקיימים באישור אגרונום אגף שפ"ע". ב) ביום 19.7.12 הגישה גוהר לועדת הערר, ערר על החלטת ועדת המשנה לתיכנון ולבניה ת"א לדחות את בקשתה למתן הקלה להקמת בריכה מחוץ לקווי הבניין.

...

יתכן ואנשי רשות הרישוי לא הבינו באמת ובתמים, מה עמד בבסיס החלטת הועדה המקומית לקבל התנגדות העותרים ולהגיע למסקנה ולפיה הבריכה כן מהווה הפרעה לעותרים, אך הם אינם יכולים לקבל החלטה הסותרת את החלטת הועדה המקומית, בלי לדעת, מה כן עמד מאחורי החלטת הועדה המקומית, אם אכן הם סבורים שהחלטת הועדה המקומית אינה מנומקת.

ג) ב"כ המשיבות טענו, כי גם אם בית משפט מגיע למסקנה ולפיה יש לבטל את החלטת רשות הרישוי, אזי יש להפעיל בעניינינו את דוקטרינת הבטלות היחסית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל ברובה.

לאחר מכן דנה ועדת הערר בהקלות שהתבקשו על ידי היזם תוך יישום אמות המידה האמורות.

בנוסף נקבע כי לא הובא בפני ועדת הערר נימוק שיצדיק חריגה כה משמעותית ממרווחי הבנייה לצורך הקמת בריכת שחיה הצמודה לאחת הדירות בלבד, בבניין המתוכנן על מיגרש ריק ללא הגבלות תיכנון של ממש, ובנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי היזם הצביע על הצדקה תכנונית לבקשת ההקלה.

בהודעת העירעור המפורטת שהוגשה נטען כי שימוש בבריכות שחייה הנו חלק אינטגראלי מצרכי "מגורים", ולכן על פי התקנות, הקלה מקוי ביניין בהקמת בריכה אינה נחשבת לסטייה ניכרת, המדובר בצורך לגיטימי וסביר שאינו עולה בגדר מיטרד ובודאי שאינו "מטריד יותר" מאשר שימושים אחרים המתבצעים בחצרות, הגם שמדובר בבנייה רוויה.

...

משמע, שקיומה של דעת המיעוט ותוכנה במקרה הספציפי, אינם מביאים למסקנה כי נפל פגם בהחלטה, וודאי שלא פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

סיכום - לאור כל האמור מעלה, העתירה נדחית.

העותרת תשלם לוועדת הערר הוצאות בסך 7,500 ₪.

לטענת העותרים, נפל פגם בהחלטת ועדת הערר בפרשנות הוראות חפ/1840, אשר התנה הקמת בריכות שחייה בבתים משותפים "באישור מיוחד של הועדה המקומית לאחר בדיקת השטח הפנוי בחצר הבית...". לטענתם אישור בניית בריכת שחייה בבית משותף היא ארוע חריג הדורש טעם מיוחד הבא לידי ביטוי באישור מיוחד.

הכלל הקבוע בתוכנית הבריכות הוא שבריכת שחייה בחצר פרטית בתוך קוי ביניין מותרת ותאושר, וכך נקבע גם במקרה זה. אשר להיעדר תשתית עובדתית מהותית ורלוונטית, אכן קבעה ועדת הערר שהיה על מבקשי ההיתר לסמן באופן מדויק את המרחק בין קיר הבניין לקיר הבריכה, וכי נתון זה יתוקן בבקשה להיתר, אך אין עליה להקפיד עם המשיבים 3,4 שתיוותר להם חצר אפקטיבית לשימושם הפרטי, לאחר שניצלו כ-12% לבניית בריכה.

...

אני דוחה את טענת העותרים שלא עמדה בפני הוועדה המקומית ובפני ועדת הערר התשתית העובדתית הדרושה להכרעה בהתנגדות ובערר של העותרים, שכן לא צוין המרחק מדירת העותרים.

נאמר בתקנות שבמקרים אלה ניתן לאשר הקלה כאשר קיימת "חריגה מקווי בניין". לא נאמר שניתן לאשר הקלה כאשר הבנייה נעשית "מחוץ לקווי בניין". אני דוחה את פרשנות המשיבים כאילו מכיוון שהתקנות קבעו שניתן לאשר בריכת שחייה לא מקורה בחריגה מקווי בניין, מתקין התקנות התכוון לראות כהקלה גם בריכת שחייה לא מקורה מחוץ לקווי בניין.

אני דוחה את טענת המשיבים, כאילו טענת העותרים שלא ניתן לאשר כהקלה בניית בריכת שחייה מחוץ לקווי הבניין, כך שניתן לאשר רק בריכת שחייה צמודה יותר לבנין, סותרת את טענתם שבניית בריכת שחייה קרוב אליהם תגרום להם מטרד.