ערר על אישור פתיחת דלת לחנות קיימת

בישיבת וועדת הערר מיום 20.5.13 עמדה אדריכלית איילת שחר מטעם הועדה המקומית בין היתר על כך ש"שטח מוצע הוא 91 מ"ר", אך "בפועל הדירות הקימות מורחבות במסגרת תמ"א 38 בשטח קטן יותר והן אינן מגיעות לשטח של 91 מ"ר" [עמ' 3 לפרוטוקול אותה ישיבה, שורות 27-28, נספח 10 לתצהירו של רונן] בישיבת וועדת הערר מיום 9.9.13 מסרה אינג' פרנצ'סקה לביא, יועצת התנועה של הועדה המקומית [להלן: פרנצ'סקה"] כך: "איני מוכנה לחתום ולאשר בפני ועדת הערר את הפתרון המוצע בבקשה להיתר". פרנצ'סקה הודתה כי כלל לא ראתה את הבקשה להיתר אלא רק "סקיצה של פתרון", והסבירה כי נתנה הסכמה עקרונית, אך אין לה אחריות לתוכנית שנכללה בהיתר הבנייה [עמ' 1-4 לפרוטוקול אותו דיון, נספח 13 לתצהיר רונן] ביום 28.10.13 נשלח לועדת הערר מכתבה של בעלת דירה נוספת בבניין שהתנגדה להיתר הגב' אורית אלחדיף, ובו הלינה על כך ש "מישיבותיי בישיבות הועדה [המקומית – י.ח.] נתקבל הרושם שהועדה להוטה לאשר את התוכנית למרות מה שנראה כ"טעויות" היזם [המרכאות במקור], וכן על כך ש: "למן הישיבה הראשונה יש תחושה שמגובה בעובדות שהיו"ר [של וועדת הערר – י.ח.] רוצה בכל מחיר לאשר את הפרוייקט למרות שנתגלו כל כך הרבה הטעיות וטעויות מצד היזם", ואף תארה כי : "למן הישיבה הראשונה הסתבר ליושב הראש כי הוא מזהה את אחד הנוכחים מר אליעזר אשר. אני ושכני לא ידענו במי המדובר. עוד לפני שהבנו את המתרחש ביקש היו"ר לרשום בפרוטוקול שהוא מזהה את אחד הנוכחים אך "אינו מכיר אותו אישית", ברם בתחילת הישיבה ה-9.9.2013 בעודם ממתינים לתחילת הדיון ניפתחה דלת המעלית והיו"ר ומר אשר "שאינו מוכר לו אישית לכאורה" יצאו את המעלית בשיחה ידידותית שרוחה מדברת בעד עצמה.

ההליך השני: לאחר שבקשת הועדה המקומית המפורטת לעיל לא נענתה, וועדת הערר החליטה לדחות את הערר הראשון, הגיש רונן עתירה מנהלית [עת"מ 30494-03-15] ובה הצביע בין היתר על העדר פתרון חניה ראוי לדיירים הקיימים של הבניין, על אישור הקלה ש"לא ניתן לאשר", על הודאת הועדה המקומית כי היזם "הטעיה אותה", ואף על על כך שבהתאם לפס"ד שניתן ע"י כב' השופט יפרח בעת"מ 37426-11-13 שפיר נ' ועדת ערר מחוזית (2014),הרי שבהיעדרה של חוות דעת קונסטרוקטיבית לא ניתן לידון בבקשה להיתר לפי תמ"א 38, ועל כן, אליבא דרונן, ומשלא הוגשה כאן חוות דעת כאמור, אישור הבקשה עשוי לסכן חיי אדם [להלן: "העתירה ראשונה", נספח 13 לתצהירו של רונן].

...

שיחה ידידותית זו הופסקה רק כאשר הבחין בנו כבוד היו"ר. בנסיבות אלה אין מנוס אלא לבקש את כבודו לפסול את עצמו מלהמשיך לדון באישור התוכנית בתיק הנ"ל. יש חובה שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה".

בהודעת ועדת הערר שניתנה באמצעות פרקליטות מחוז ת"א – אזרחי במסגרת העתירה הראשונה נכתב כי "בנסיבות אלה, וככל שאכן לא הוגשה חוות דעת קונסטרוקטיבית על ידי המשיבה 3 [היזם – י.ח.], לגישת וועדת הערר בהתאם לדין הקיים ובכלל זאת, בהתאם להוראות תמ"א 38, אין מנוס מהחזרת הדיון לוועדה המקומית שתתן החלטה חדשה בעניין." [נספח 15 לתצהירו של רונן].

מתוך תובנה זו שיסודה בהתרשמות בלתי אמצעית מהעד, אף אינני מקבל את טענת ב"כ היזם בסיכומיו כי רונן חזר בו בחקירתו מהאמור בפרסומים, ומכאן שלא האמין בהם וקמה החזקה ההופכית לפי סעיף 16 (ב) (1) לחוק איסור לשון הרע כי הוא אינו בר לבב.

זה סופו של הליך: מהשיקולים הנשזרים לעיל כחרוזים במחרוזת ולפיהם ביחס לפרסומים עומדות לרונן הגנות של פרסום תוך כדי דיון, אמירת אמת ויציב בעניין בעל היבט ציבורי, ולמצער הגנה על עניינו האישי הכשר והבעת דעה על בעל דין בתום לב, ומשנמצאו בתביעה עקבות רעלנים של שימוש לרעה בהליכי משפט, נדחית התביעה במלואה.

לעניין הוצאות המשפט – בהתחשב במפורט לעיל, ובמשאבים הרבים שהושקעו בניהול הגנת רונן, ישלמו התובעים לנתבע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 100,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

העותרים מונים שורה של טעמים אשר בעטיים ראוי לסווג את העידר התכנית המפורטת כפגם מינורי ביותר: עצם ההיתלבטות בשאלת סיווג העבודה כמזערית או כמשמעותית (היתלבטות הבאה לידי ביטוי בהחלטה הראשונה של ועדת הערר לפיה לכאורה ההיתר ניתן בהליך ראוי); מדובר בשינוי בלתי-בולט של המבנה; הועדה המקומית נוהגת מזה שנים רבות ליתן היתרי בניה לעבודות כאלו; העותרים החלו לקדם תכנית מפורטת (מס' 8822) לשם פתיחת הדלת, אך הגורמים המקצועיים בועדה המקומית החליטו לגנוז תכנית זו בנימוק שהעבודה ניתנת לאישור במסגרת היתר בניה על פי המצב התיכנוני הקיים; אילו היו העותרים ממשיכים בהליך התיכנוני, קרוב לוודאי שהתכנית המפורטת הייתה מאושרת; הועדה המקומית ציינה בהחלטתה כי מחלקת השימור אישרה את הבקשה בהתאם לתכנית שימור ושקום שהוצגה לה; מתן ההיתר הותנה בנוסף בהצגת פירוט לגבי התאמת עיצוב הפתח לצרכי השקום והשימור.

מנגד, הפגיעה במשיב 4 מהותרת ההיתר על כנו היא קשה ביותר, שכן פתיחת הדלת מונעת ממנו להציב את סחורתו במקום המשמש אותו לכך עשרות שנים.

משמעות הדבר היא שגם מבחינת האנטרס הפרטי של העותרים, הנזק היחיד שהסב להם ביטול ההיתר הוא חוסר יכולתם לפתוח את הדלת הצדדית באופן המאלץ אותם להסתפק בדלת הכניסה הראשית לחנותם הפונה לרחוב הראשי.

...

אין לאפשר לעותרים את קיצור הדרך ועקיפת המסלול התכנוני המתחייב מכך ש"מתן היתר בניה לפי תכנית הנעדרת פירוט מספיק חוטא לתכליות העומדות בבסיס ההליכים הסטטוטוריים המהווים תנאי לאישורה, ובהן שקיפותם של הליכי התכנון ושיתוף הציבור בהם" (עע"מ 7171/11 הנ"ל, פסקה 25).

לאור כל האמור, העתירה נדחית.

מאחר שהעותרים פעלו בהגשת הבקשה להיתר בניה בהתאם להנחיות שקיבלו מהוועדה המקומית, החלטתי להימנע מחיובם בהוצאות.

ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט טנוס), מיום 18.2.2015 במ"ת 25729-02-15 אשר במסגרתה הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

מקדמית יוער, כי ככל הנראה אין מחלוקת אמיתית באשר לכך שהרכב של המתלוננת אכן חנה בחניון ביום הרלבנטי, החל משעה 15:00 לערך וכי מאן דהוא שבר את שמשת החלון בצד של הנהג בסביבות השעה 16:15.

כאשר הוא נישאל אם הוא ראה שהחלון מנופץ לפני שראה את העורר פותח את הדלת, ענה שהוא לא שם לב כי הוא היתמקד במה שהעורר עשה (עמ' שורה 30), ובהמשך נישאל עוד כמה פעמים אם הוא ראה את העורר מנפץ את השמשה ואישר שהוא לא ראה את הניפוץ של החלון ורק ראה את העורר פותח את הדלת וניכנס לרכב.

אני סבורה כי קיימת אפשרות שהחיפוש התבסס על יסוד חשד סביר, שהרי חיחי יצא לביתו של העורר אחרי שחאסקיה היתקשר ואמר לו שהוא ראה את העורר ניכנס לביתו, והמדובר היה בפקר זמן קצר מאוד לאחר שהתעורר החשד שהעורר ביצע עבירה.

...

אני סבורה כי קיימת אפשרות שהחיפוש התבסס על יסוד חשד סביר, שהרי חיחי יצא לביתו של העורר אחרי שחאסקיה התקשר ואמר לו שהוא ראה את העורר נכנס לביתו, והמדובר היה בפקר זמן קצר מאוד לאחר שהתעורר החשד שהעורר ביצע עבירה.

עם זאת, ואף אם יקבע בתיק העיקרי שבשל הקושי המתואר מעלה, התפוסים אינם קבילים כראיה (והכוונה למגבת הוורודה ולכפות השחורות) – הרי שאין בכך כדי לגרוע מהמסקנה המתחייבת מכך ששני עדי הראיה ראו בבירור מגבת ורודה והעורר אישר שהיתה בשימושו באותו היום מגבת ורודה (אף אם המגבת עצמה אינה ראיה).

אלא שכפי שציינה כב' השופטת לא הוצגה כל חלופה וביהמ"ש אף לא התבקש לתת דעתו לנושא זה. אשר על כן, דין הערר להידחות וכמובן שניתן יהא להגיש בקשה לעיון חוזר לו תוצג חלופה.

בהחלטה קיבלה ועדת הערר את הערר, וביטלה את החלטת הוועדה המקומית לתיכנון ובניה תל- אביב (להלן: "הוועדה המקומית") מיום 9.9.2020 ביחס לבניין הבנוי במקרקעין שבגוש 6914 חלקה 70, המצוי ברחוב גאולה 27, הכובשים 10, תל-אביב (להלן: "הבניין"), לאשר את בקשת העותרים למתן היתר לשימוש חורג מהיתר לשטח שכונה בבקשה "מרתף כלוא", בשטח כ-113 מ"ר, כולל פתיחת דלת מהמבואה המשותפת בקומת המרתף, למשרד למקצוע חופשי, מכוח תכנית מתאר מקומית מס' ע'1 – מרתפים (להלן: "תכנית ע'1" וגם "תכנית המרתפים").

לקבל את ההיתנגדות בחלקה לנושא החניה, שכן החניות מוצמדות לתת החלקה אשרו עבור שימושים קיימים ולא עתידיים.

כאמור, בקשה לפתיחת דלת כמוה כבקשה להקמת מרתף חדש ואין מקום לראות בחלל הקיים – מרתף אנו סבורים כי אין בעובדה שבעבר היתה קיימת דלת גישה לחלל הכלוא אשר בהיתר קיים קודם לאישור תכנית ע'1.

הוועדה המקומית דחתה את הבקשה בקבעה: "לא לאשר מטעמים תיכנוניים, שכן המשרד המבוקש נמצא בשטח שלא אושר כחלק מהמרתף." למסקנה זהה הגיעה וועדת הערר על יסוד כלל הנימוקים שפורטו בהחלטתה, אלה ונוספים.

...

בנסיבות אלו אין מקום להתיר את המבוקש בשל שאלת ההיתכנות הקניינית, וגם בשל סיבה זו דין הבקשה להידחות.

כך, נקבע על-ידי וועדת הערר, בין היתר : "..אין מקום לראות בדלת הגישה בוודאי לאחר שנאטמה דלת אשר הופכת את החלל אשר אין חולק כי הינו חלל אטום כיום, למרתף. כאמור, בקשה לפתיחת דלת כמוה כבקשה להקמת מרתף חדש ... נבהיר כי טענה הוועדה המקומית לפיה אישור פתיחת הדלת תואם להיתר המקורי שיצא בשנת 1975 ולמעשה מדובר בהשבת המצב לקדמותו, אינה מקובלת עלינו. נראה כי הדלת שהותרה בהיתר משנת 1975 לא שימשה כניסה לחלל האטום כולו אלא לחדר הסקה שנותק מהחלל האטום וכאמור בשנת 1977 נסגרה בהתאם להיתר משנת 1977 – לביטול חדר הסקה והכללתו בשטח הקירות הכלואים." נמצא על-ידי וועדת הערר כי החלל השיורי שנאטם הוא שטח שצריך להכשירו ולהסדירו פיזית וגם תכנונית, ולא נתן לאפיינו כמרתף על-פי תכונותיו.

."בכל הנוגע לקיר בו מבוקש לפתוח פתח לצורך כניסה לחלל האטום שבבעלות מבקש ההיתר, קיימת מחלוקת בדבר היותו קיר משותף. בנסיבות אלו אין מקום להתיר את המבוקש בשל שאלת ההיתכנות הקניינית, וגם בשל סיבה זו דין הבקשה להידחות". אף להבנתי לא ברור מדוע אצה הדרך לוועדה המקומית למתן ההיתר לשימוש חורג עוד בטרם הוכרעה המחלוקת הקניינית בין הצדדים.

התוצאה העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בש"פ 4206/23 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקש: יבגני חרלנוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ס' דבור) בעמ"ת 72156-05-23 מיום 30.5.2023 בשם המבקש: עו"ד רג'א ח'טיב ][]החלטה

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 13.5.2023, עת החנה המתלונן את רכבו, הגיח לפתע המבקש, פתח את דלת הרכב בו ישב המתלונן והיכהו במכת אגרוף, תוך שגרם למתלונן חתך בשפתו.

במהלך הדיון בבית משפט השלום, הסכים המבקש כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר של מסוכנות בעיניינו.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה סומך המבקש את ידו על החלטת בית משפט השלום, וטוען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מאסרים קודמים של המבקש לא הרתיעו אותו; כי בית משפט השלום בחן היטב את חלופת המעצר שקבע ועל כן מתייתר הצורך בקבלת תסקיר מעצר; וכי בית משפט השלום איזן כראוי בין מסוכנות המבקש לבין זכותו לחירות.

...

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.