ערר נגד תנאי להתיר למרות שלא שונה דבר

בהתאם לכך הודע לתובע על דחיית הערר נגד זכייתו כאשר מובהר שזכייתו מותנית בהשגת אישורים תוך 6 חודשים.

במקביל, למרות שלא פעל להוציא היתר, הכין תוכניות שהוא מבקש שהנתבע ישלם את עלותן.

הנתבע טען שלא התרשל בניהול המיכרז בכך שלא ציין בתנאי הסף את הדרישה להיתר לשימוש משרדי ודרישה זו נולדה בעקבות ערר של מציע אחר.

אי הגשת עתירה, כך שזוכה אחר יבצע את המיכרז והתובע שהיה צריך לזכות יקבל פיצויים, אינה הליך ראוי במקרה זה. המקרה שלפנינו שונה.

וועדת המכרזים, בגיבוי יועץ משפטי ומקצועי, שידעה שיש צורך בתוכנית בנין עיר הכוללת שימוש משרדים, קיבלה את פרשנותו השגויה של התובע ששימוש מסחרי כולל משרדים, למרות שהיה עליה לדעת שלא כך הדבר, ואישרה שהתובע עמד בתנאי הסף.

...

(1991) אני דוחה את התביעה לתשלום אובדן היתרון הכלכלי בהסכם השכירות בשל ההפרש בין הסכום שהנתבע היה מוכן לשלם לפי הסכם השכירות לבין דמי השכירות של 37 ₪ למ"ר, שכן האובדן לא הוכח כראוי.

אני דוחה את טענת הנתבע בדבר נזקים שכביכול נגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי התובע.

הנתבע לא הגיש תביעה לפיצויים ולא הגיש תביעה שכנגד ולא טען לקיזוז ועל כן אין צורך לדון בנזקים שנגרמו לו. סיכום על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע 16,853 ₪.

לפי החלק הכללי בכתב האישום, שימש העורר בין השנים 2018-1991 כאימאם של מסגד אל עומרי (המסגד הגדול) בעיר לוד (להלן: המסגד), וגם לאחר מכן הוכר כאימאם למרות שלא נשא בתפקיד רישמי.

בהקשר זה נקבע כי העורר יוכל להעביר את מסריו, ככל שאין בהם מסרים מסיתים או אלימים, באופנים שונים שלא באמצעות האנטרנט.

ביום 25.10.2021 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לבטל כליל את התנאי שקבע, אך התיר לעורר לפרסם באנטרנט תכנים הנוגעים באופן מובהק ללימודיו.

טענתה כי ניתן אישור לפתוח נגד העורר בחקירה פלילית בגין העלאת סירטון שתיעד דרשה שנשא במסגד אינה יכולה להשפיע על מסקנה זו. העורר לא נחקר עדיין בחשד לבצוע עבירה כלשהיא בקשר לכך, לא הוצגה לי התשתית לפתיחה בחקירה ובכל מקרה – המדינה אינה רשאית, על פי הנחיותיה שלה עצמה, להציג לבית המשפט הדן בהליכי מעצר ושיחרור ראיות הנוגעות לעילות המעצר לפני הגשת כתב אישום [הנחיית פרקליט המדינה מס' 13.5 – הצגת פרטי "רישום משטרתי פנימי" (תיקי מב"ד), ראיות המצויות בתיקי חקירה פתוחים, וכתבי אישום בתיקים אחרים – לצורך הוכחת עילת מעצר או ראיות לכאורה בהליכי מעצר עד תום ההליכים, עידכון אחרון מיום 10.6.2019].

בעיניינו של העורר נבחר אמצעי שמצד אחד פוגע בחופש הביטוי הפוליטי ומצד שני מאפשר הפצה של ביטויים אסורים של העורר במגוון דרכים אחרות, לרבות בדרך שככל הנראה עומדת ביסוד האישור שניתן לאחרונה לחקור את העורר: העלאת סירטון של העורר נושא דרשה במסגד לחשבון פייסבוק שאינו שייך לו. כאשר אלה הם פני הדברים מתבקשת השאלה מה הועילו חכמים בתקנתם, ומדוע נדרשה ההגבלה מלכתחילה.

...

זוהי מסקנה שמתחייבת ממשקלו הסגולי של חופש הביטוי, בוודאי חופש הביטוי הפוליטי.

על כל האמור לעיל יש להוסיף כי בבוא בית המשפט לקבוע תנאי שחרור בערובה בעניינו של חשוד או נאשם, עליו לבחון את התאמת האמצעי למטרה.

נוכח כל האמור לעיל מתקבל הערר ומבוטל התנאי האוסר על המשיב לפרסם ברשתות חברתיות.

בקשת אישור זו היא חלק מסדרת בקשות שהוגשו על ידי המבקשת (סה"כ 5 בקשות אישור), כפי שפורט בפתיח לבקשת האישור, שכולן באותו עניין וכנגד רשויות שונות: ת"צ 10926-03-21 עמותה לצדק חברתי ומשפטי נ' עריית רמת גן; ת"צ 43192-12-20 עמותה לצדק חברתי ומשפטי נ' עריית רמת השרון; ת"צ 43157-12-20 עמותה לצדק חברתי ומשפטי נ' עריית הרצליה; ת"צ 41633-12-20 עמותה לצדק חברתי ומשפטי נ' עריית בית שמש.

ביום 11.3.2021 הודיעה המשיבה למבקשת כי בכוונתה "להביא בפני הועדה המקומית בקשה לאישור הודעת חדילה על אי ההשבה אקטיבית של הפקדונות שישולמו במסגרת בקשות להיתר העומדות בתנאים להחזר על פי דין" (נספח ו' לבקשת האישור).

זאת התום המועד להגשת ערר כנגד החלטת הסרוב.

חרף הודעת החדילה, וחרף ההודעה בדבר ההסדר שנקטה המשיבה להשבת הפקדונות, המבקשת הגישה את בקשת האישור כנגד המשיבה וכן בקשות אישור נוספות כנגד 4 רשויות מקומיות נוספות).

...

בפסק הדין שניתן בדיון הוריתי כדלקמן: "לאור התצהיר שצורף לתשובה לבקשה והודעת החדילה של המשיבה, החדילה בוצעה בתוך 90 ימים מהמועד שבו הוגשה בקשת האישור לבית המשפט לשיטת המבקשת (אף שהמשיבה טוענת כי החדילה בוצעה קודם לכן) ועל כן בהתאם להוראת סעיף 9(ב), לא יאשר בית המשפט את התובענה בתביעת השבה וכך אני מורה.

התביעה נדחית.

בדיון נוסף יונס הצטרפה הנשיאה חיות (שלדעתה הצטרפו חבריה להרכב בעניין זה) לעמדת השופט הנדל בעע"מ יונס: "מקובלת עלי עמדת חברי השופט נ' הנדל כי בהיעדר הוראה מתאימה בחוק לא ניתן לקיים הליך המתמצה בסוגיית תשלום הגמול ושכר הטרחה המגיעים לתובע ייצוגי פוטנציאלי ולבא כוחו בשל פנייה מוקדמת שעלתה יפה וייתרה את ההליך הייצוגי. ואולם, הגישה לפיה יש לחייב פנייה מוקדמת כזו בלא הסדר סטטוטורי המאפשר את ביצוע התשלומים הללו, אינה מתיישבת לטעמי עם הרציונאלים שעמדו בבסיס התמריצים הכלכליים שקבע המחוקק על מנת להניע יוזמות לנקיטה בהליכים ייצוגיים, ועליהם עמדנו לעיל. מצב הדברים הוא, אפוא, כי מחד גיסא אין בחוק הוראות המסדירות תשלום גמול ושכר טרחה כאשר ההליך הייצוגי מתייתר, ובהיעדרן לא ניתן לנקוט הליך המתמצה בדרישה לתשלומים אלה. מאידך גיסא, יש קושי רב בהטלת חובת פנייה מוקדמת אל הרשות בלא שיש בצידה הסדר סטטוטורי לתשלום גמול ושכר טרחה כאשר ההליך הייצוגי מתייתר בגינה. על הקושי הטמון בכך עמד בית המשפט בהקשר אחר בע"א 1834/07 קרן נ' פקיד שומה גוש דן, [פורסם בנבו] פסקה 24 (12.8.2012) בציינו כי "אין לצפות מאדם לפעול לשם קידום טובת הכלל מטעמים אלטרואיסטים לחלוטין [...] לשם כך נדרש גמול כספי". (פסקה 44 לפסה"ד, ההדגשות אינן במקור מ' נ') השופט הנדל, אשר סבר כאמור כי יש לחייב בפנייה מוקדמת לרשות טרם הגשת תובענה ייצוגית, הוסיף בנוגע לשאלת הגמול ושכר הטרחה כדלקמן: "נמצא כי ההשקעה בגיבוש תובענה ייצוגית אינה מבטיחה למבקש ובא כוחו דבר מלבד סיכוי לקבלת תמורה הולמת, אם יעלה בידם לצלוח את המכשולים השונים ולהביא את התובענה לסיום מוצלח (לרבות בדרך של הודעת חדילה או הסדר פשרה). אמת, יש היגיון מסוים בטענה כי חובת הפנייה המוקדמת תכרסם בכדאיות הטיפול בתובענות שהמייצגים מעריכים כי הפנייה המוקדמת בעניינן תעלה יפה. ברם, לא זו בלבד שהטענה אינה נשענת על תשתית אמפירית כלשהי, אלא שברור שאין בה כדי לשלול לחלוטין את התמריץ הכלכלי לקידום ההליכים. כאמור לעיל (פסקה 14), מן הנתונים עולה כי מרבית התובענות הייצוגיות נגד רשות אינן מסתיימות בהודעות חדילה, מה שמעיד כי בחלק ניכר מן המקרים – ולאו דווקא באלה שסיכוייהם נמוכים (פרספקטיבה אמפירית, ה"ש 96) – המדינה בוחרת להגן על עמדתה, ולמצות את ההליך הייצוגי." (פסקה 15 לעמדתו).

על כן בקשת המבקשת ובא כוחה לפסיקת גמול ושכר טרחה, נדחית.

ערר שהוגש כנגד החלטת הפסילה נדחה על ידי ועדת הערר של רמ"י בהחלטה מיום 29/08/22.

בסמוך לאחר תום הדיון, ביום 17/11/22 התקבלה לתיק בית המשפט הודעה ובקשה מטעם המשיבה, במסגרתה הודיעה המשיבה כי לאחר בחינת עניינם של העותרים בבחינה חוזרת, לאור הערות והמלצות בית משפט, הוחלט לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר ישמש כתקדים לדבר מה בעתיד, כדלקמן: להכשיר חד פעמית את הצעת העותרים 1-11 שסומנה כאמור במיכרז כהצעה 246 ואת הצעת העותרים 16-23 שסומנה במיכרז כהצעה 136, חרף אי צירוף טופס אישור הצעה חתום כנדרש בחוברת המיכרז, וזאת לאור צרופו של תדפיס דף האנטרנט המצולם של המערכת המקוונת שעליו חתמו העותרים ואשרו בכך את פרטי הצעתם.

בהקשר זה הוסיפה המשיבה כי לגבי קבוצת עותרים זו לא ניתן לייחס שום חזקה מיטיבה שכן מגיש ההצעות בשמם ובשם רבים אחרים פעל במיכרז באופן נרחב וסדרתי למרות היותו משפטן מקצועי ושחקן מיכרזי מיומן, ולכן העתרות לדרישת העותרים 24-31 בנסיבות אלה תוביל לסטיית רוחב מהותית מתנאי המיכרז עמה לא ניתן להסכין נוכח הפגיעה בעקרון השויון.

הכשרתו של פגם זה אכן פוגעת בעקרון השויון, שכן מהתשתית העובדתית שהונחה, עולה כי עו"ד חלאג' הגיש כאמור 15 הצעות של מציעים שונים שכל אחת בטלה את קודמותיה ושהאחרונה ביניהן סומנה כהצעה 52.

...

בשים לב להוראות המכרז המחייבות כל מציע להזדהות במערכת "ממשל זמין" ורק לאחר מכן להגיש את הצעתו, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי התנהלותו של עו"ד חלאג', שחזקה עליו לאור תחום עיסוקו כי ידע את הוראות המכרז ותנאיו, אינה מהווה פגם טכני, כי אם פגם מהותי היורד לשורשו של עניין.

לאור האמור, סבורני כי אין מנוס מלדחות את העתירה ביחס לעותרים 24-31.

סוף דבר סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, עתירת העותרים 1-23 מתקבלת, ואילו עתירת העותרים 24-31 נדחית.

וכאן החל פרק נוסף בכרוניקת ההתנהלות של הצדדים, שהיה כרוך בהתדיינות בבית המשפט ובועדת הערר התכנונית הרלוואנטית: א) התובעים הגישו בחודש יולי 2016 עתירה מנהלית נגד הועדה (עת"מ 16580-07-16), בה עתרו להכשרת 11 החניות ה"פגומות", לאור שימושיותן הנטענת.

מר סימון נטל על עצמו לנהל פרויקט להקמת בית מגורים בן 7 קומות מעל קומת מסחר ושני מרתפי חניה, למרות שאין לו מומחיות נידרשת בתחום, והוא לא מצא לנכון להיות מלווה בייעוץ מקצועי או משפטי לאורך רוב הדרך.

זה הודיע ביום 12.11.14 למנהלת מחלקת הכבישים בערייה כי הוא אינו ממליץ לאשר את תכנית החניה לפרויקט, שכן רק 12 חניות עומדות בהנחיות ברמת שירות 3, והיתר אינן עומדות בהנחיות בכל הקשור לגובה הרמפות, רדיוסי הסיבוב ורוחב תנאי החניה.

אלא שהתובעים לא הציגו ראיות לביסוס טענה זו, ומעבר לכך יש בדברים משום הודאה כי העיכוב בשלב הזה, בחודש מרץ 2015, לא היה בשל סרוב הוועדה לאשר את 24 החניות הקיימות, אלא בשל דרישה אחרת – לצקת תיקרת בטון בגובה 6 מטר, שבגינה לא נתבע דבר בכתב התביעה.

דרישת הטמנת הכבל גרמה לעיכוב שהנתבעות אחראיות לו קו טיעון אחר של התובעים בעיניין הכבל הוא שדרישת הטמנתו גרמה לעיכוב באיכלוס הדירות, ושהנתבעות אחראיות לעיכוב זה. כך, בסיכומי התשובה טענו התובעים כי רק במהלך טופס הטיולים (חתימות הגורמים השונים לצורך טופס 4) משנת 2015, נודע להם לראשונה על הדרישה להטמנת הכבל, והם טיפלו בכך מיד, ולכן האיחור באישור האיכלוס לקומות 7-5 אינו באשמתם.

ומעבר לכך בהחלטת ועדת הערר מיום 2.11.17 (נספח כ' לתביעה), לא נפסקו הוצאות הערר לטובת התובעים, למרות שזכו בו. בסיכומי התשובה שלהם טענו התובעים כי ועדת הערר ציינה במהלך הדיון, מחוץ לפרוטוקול, כי היא התרשמה שלתובעים נגרמו נזקים, אך כמוסד תיכנון עליון היא אינה יכולה לפסוק להם פיצוי בגינם, ולכן היא ממליצה לתובעים להגיש תביעה נזיקית.

...

על רקע זה אני דוחה את טענות התובעים בראש זה, ושעה שנדחתה טענת התובעים ביחס להפליה אין מקום לפצותם בכל הנוגע בעלות ההטמנה.

זאת משום שנחה דעתי כי עמדת הנתבעות, שלא היו מוכנות להקל בעניין החניות, הייתה אפשרית בנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים הכלליים של מצוקת החניה באזור מרכז הרצליה.

התוצאה התביעה נדחית במלואה.