ערר לשחרור ממעצר בהליך פלילי

בבית המשפט העליון בש"פ 3362/19 לפני: כבוד השופט א' שטיין העורר: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר לפי [סעיף 53(א)](http://www.nevo.co.il/law/98568/53.a) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי לנוער ירושלים במ"ת 69484-01-19 מיום 16.5.2019 שניתנה על-ידי השופטת מ' אילני בשם העורר: עו"ד אנדרה רוזנטל בשם המשיבה: עו"ד עודד ציון ][]החלטה

העורר שוחרר למעצר-בית מלא בבית אמו על ידי בית משפט השלום לנוער ירושלים עוד במסגרת הליך מעצר-הימים.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי להגבלות כאמור אין מקום וכי מן הדין להסירן, בכפוף להגברת ערבויות לקיום תנאי שחרורו של העורר למעצר-בית – זאת, עד לחצות של יום 6.6.2019.

הווה אומר: הנני מקבל את המלצת שירות המבחן במלואה.

בכפוף לכל האמור לעיל, הערר מתקבל.

בפסיקתנו נקבע כי המבחן המנחה במלאכת האיזון של השיקולים האמורים הוא קיומה של אפשרות סבירה או חשש סביר כי יציאת הנאשם לחוץ לארץ תסכל את מהלכו של ההליך הפלילי (סעיף 48(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; בש"פ 6606/02 צברי נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 625, 629 (2002) (להלן: עניין צברי); בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר פ"ד מח(3) 133, 143 (1994)).

לא נעלם מעיני כי משפחתו הקרובה של העורר מתגוררת בארץ, כי מרכז חייו אכן נמצא בישראל וכי במסגרת הליך המעצר הורה בית המשפט המחוזי – בהסכמת המשיבה – על הקלות משמעותיות בתנאי השיחרור שהוטלו על העורר.

...

שיקולים אלה מטים את הכף לטובת המסקנה כי אכן קיים חשש סביר כי יציאת העורר מן הארץ תביא לפגיעה בניהולו הסדיר של ההליך הפלילי (ראו והשוו עניין אוחנה, פסקה 24; בש"פ 3596/10 זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (12.5.2010); עניין צברי, בעמ' 629).

ברם, בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל וגם לאחר שעיינתי בהחלטות אחרות שהציג בא כוחו של העורר, לא מצאתי כי יש בשיקולים אלה כדי להצדיק את שינוי החלטת בית המשפט המחוזי בעת הזו.

הערר נדחה אפוא.

העורר שוחרר ממעצר ביום 25.5.20.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הופניתי, סבורני כי במקרה כאן, שעה שהגורם המשעבד לא צורף להליך (בשונה מעניין יגמור), והמשיבה לא ציינה לעת הזו כי יש בפיה טענה כלשהיא כלפיו או בעיניינו ביחס להלוואה או לזכותו להפרע תחילה מהרכב, והתמקדה בטענה הטכנית בלבד של נוהג הפסיקה ביחס לשיחרור כלי רכב לצורך שימור ערכם ואפשרות החילוט, בהיתחשב בשלב הראשוני של ההליך הפלילי ובאיזון בין השיקולים השונים, מועדפת עלי עמדת העורר והפסיקה אליה הפנה (עניין ה"ת 51320-12-18 דואק נ' מדינת ישראל, עמדת המדינה ב - 64178-11-19 פרץ נ' מדינת ישראל).

...

דיון והכרעה – לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי דין הערר להתקבל.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הופניתי, סבורני כי במקרה כאן, שעה שהגורם המשעבד לא צורף להליך (בשונה מעניין יגמור), והמשיבה לא ציינה לעת הזו כי יש בפיה טענה כלשהי כלפיו או בעניינו ביחס להלוואה או לזכותו להיפרע תחילה מהרכב, והתמקדה בטענה הטכנית בלבד של נוהג הפסיקה ביחס לשחרור כלי רכב לצורך שימור ערכם ואפשרות החילוט, בהתחשב בשלב הראשוני של ההליך הפלילי ובאיזון בין השיקולים השונים, מועדפת עלי עמדת העורר והפסיקה אליה הפנה (עניין ה"ת 51320-12-18 דואק נ' מדינת ישראל, עמדת המדינה ב - 64178-11-19 פרץ נ' מדינת ישראל).

זו טרם פעלה למימושו וחזקה עליה שתעשה כן, ככל שהעורר לא יעמוד בתנאי ההלוואה תוך שהיתרה שתיוותר לאחר המימוש (חלקו של העורר), ממילא מובטחת לטובת המשיבה בעיקול המוטל על הרכב מכוחו של הליך זה. בנסיבות העניין, בשים לב למכלול התנאים שנקבעו בהחלטה קמא המבטיחים כשלעצמם את החילוט, ובכפוף להמצאת מסמכי שעבוד קריאים (שיוגשו ישירות לתיק קמא), אני סבורה כי ניתן להסתפק בהפקדה כספית של 12,000 ₪ בלבד כתוספת לתנאים אלה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וביום 4.12.22 דחה בית המשפט העליון ערר שהוגש על ההחלטה בבש"פ 8037/22 הנ"ל. בית המשפט העליון דחה את טענת העותר כי בהסתמך על בש"פ 5857/17 מד"י נ' קורובקוב (15.8.17) (להלן: "עניין קורובקוב") שמאחר שהעותר מבקש לשחררו מהמעצר לאחר הניתוח, המסלול הנכון לידון בבקשתו הוא המסלול הפלילי בבקשה לעיון חוזר, וקבע שבטרם דיון במסלול הפלילי בבקשה לשחרר את העותר ממעצרו, יש לידון במסלול המנהלי בשאלת הטיפול הרפואי ששב"ס מעניק לעותר והאם הוא הולם את מצבו: "בקשתו של העורר מקדימה את זמנה. בשלב זה, כל עוד העורר לא נותח וצרכיו השיקומיים-סיעודיים אינם ברורים, וכל עוד שב"ס לא חווה דעתו במסגרת עתירת אסיר אם יש באפשרותו לספק צרכים אלה במסגרת שב"ס, אין מקום שבית המשפט ידון בסוגיות אלה במסלול הפלילי". ויודגש – בית המשפט לא שינה את ההלכה הקובעת שחופשה לעצור יש לבחון במסלול הפלילי ורק יציאה בלווי יש לבחון במסלול המנהלי (ר' רע"ב 3225/22 שב"ס נ' אליאב, 17.5.22) ובודאי שלא קבע שבית משפט זה מוסמך להורות על שיחרור העותר ממעצר עד תום ההליכים או להעביר אותו לחלופת מעצר, אלא קבע שבטרם דיון בבקשת העותר לשחרורו ממעצר (בהליך הפלילי), יש לבחון את הטיפול הרפואי המוענק לו (במסלול המנהלי).

...

לעניין מועד הגשת העתירה אני סבור שבשלב זה העתירה תיאורטית ולכן דינה להימחק על הסף.

אני סבור שב"כ העותר לא הבין נכונה את החלטת בית המשפט העליון – בית המשפט העליון לא קבע שהעותר יכול להגיש עתירה בטרם התקבלה החלטה מינהלית ובטרם מוצה ההליך המינהלי, אלא כי עליו להיערך מראש להגשת העתירה ושב"ס צריך להיערך מראש למתן תשובה לעתירה, כך שההליך המינהלי והכרעת בית המשפט יינתנו באופן מהיר לאחר הניתוח.

למרות האמור, אני סבור שראוי שבנוסף לאמור בהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 8037/22 הנ"ל, רצוי ששב"ס יערך למתן טיפול רפואי מתאים לעותר כבר בשלב זה, ככל האפשר.

לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט ש' מלמד) אשר ניתנה ביום 23.3.2023 במ"ת 53634-02-22, ואשר במסגרתה דחה בית משפט קמא את בקשת העורר להגיע לתל אביב – וזאת, כדי לחגוג את ליל הסדר בבית אביו יחד עם בני משפחתו.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (מ"ת 53634-02-22).

בתוך כך, ביקש העורר להשתחרר לחלופת מעצר – וזאת, לנוכח חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות מושא כתב האישום (כחמש שנים).

...

בית המשפט הטעים כי לנוכח הקרבה בין מגורי המתלוננת למגורי אביו של העורר – לא ניתן להיעתר לבקשה.

המדינה סבורה כי דין הערר להידחות, תוך שהיא סומכת את ידיה על החלטתו של בית משפט קמא ועל נימוקיה.

הערר נדחה אפוא.