ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים: זכאות לפיצויים

בית משפט השלום בחיפה ו"ע 62910-12-13 ו"ע 52428-01-14 תיק חצוני: ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יו"ר הוועדה כב' השופט אהרון שדה חברת הוועדה – דר' נעמי אפטר חברת הוועדה – עו"ד צפורת בלאושטיין העוררים 1. משה סספורטס 2. מימון אבו 3. ארמנד טולדנו 4. זהבה אלקיים ע"י ב"כ עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון ואח' חלק מהעוררים גם ע"י עוה"ד א. קידר המשיבות 1. הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר 2. משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים פסק דין

הדרישה הבסיסית הנה עמידה בהגדרת "נכה" ולכן השאלה הראשונה שיש לבחון הנה מיהו ה"נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים? סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים מגדיר "נכה": "אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אלולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה". (ההדגשות אינן במקור) כדי לקבוע אם אדם היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה יש לבדוק את סעיפי חוק הפיצויים הגרמני ואת הפרשנות שניתנה להם בדין הגרמני.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"ו 25268-02-19 דוד אבגיל ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר 28 אוגוסט 2019 בפני הרכב כבוד השופטים: י. גריל, שופט עמית [אב"ד] ב. טאובר, שופטת ס. ג'יוסי, שופט המערערים: דוד אבגיל ועוד 593 מערערים נוספים (המפורטים ברשימה המצורפת לכתב העירעור) המערערים מס' 1-434 ע"י ב"כ עוה"ד דוד ידיד ואח' המערערים מס' 435-595 ע"י ב"כ עוה"ד אילן קידר המשיבה: הרשות לזכויות ניצולי השואה ע"י ב"כ עוה"ד ש. הרץ ואח' הודעת ערעור מיום 11.2.19 על פסד דינה של ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שליד בית משפט השלום בחיפה (בראשות כב' השופט אהרון שדה), בתיק ו"ע 62910-12-13 ובתיק ו"ע 52428-01-04, מיום 16.12.18. פסק דין

הועדה הדגישה ברישא של פסק דינה, כי בחינת הזכאות לפצוי אינה נעשית מנקודת מבט משפטית ישראלית אלא מנקודת המבט המשפטית הגרמנית, דהיינו, עילות החוק הן אלו המוכרות בהתאם לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני ה-BEG, וכי ההכרה או אי-ההכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אין בה כדי להצביע על קיום או העדר רדיפה, אלא יש בה כדי לקבוע, שגרמניה (על פי דיניה) לקחה על עצמה לפצות את אותו אדם (או קבוצה) ומדינת ישראל נכנסת בנעליה.

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

על החלטות אלה הוגשו עררים, כאשר חלק מבעלי הדין הגישו ערר לועדת העררים לפי חוק נכי רדיפת הנאצים בחיפה (להלן: ועדת העררים בחיפה), והמבקשים שלפניי הגישו ערר לועדת העררים לפי חוק נכי רדיפת הנאצים בבאר שבע (להלן: ועדת העררים בבאר שבע; וביחד: ועדות העררים).

הועדה עמדה על כך שזכאות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נבחנת על פי התנאים הקבועים בחוק הפיצויים הגרמני הפדראלי (Bundesgesetz zur Entschädigung für Opfer der nationalsozialistischen Verfolgung; להלן: חוק הפיצויים הגרמני).

...

במקביל, דחתה ועדת העררים בחיפה את הערר של יתר בעלי הדין, וביום 28.8.2019 נדחה ערעורם של האחרונים לבית המשפט המחוזי.

לכל האמור לעיל יש להוסיף גם את רגישות המאטריה שבה עסקינן.

שקלולם של טעמים אלה מוליך למסקנה כי יש לאפשר למערערים לתקן את כתב הערעור ומובן כי איני קובע כל מסמרות לגופו של ערעור וסיכויי הערעור בעקבות התיקון.

הערעור מתקבל אפוא.

ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן - "החוק"), שליד בית משפט השלום בבאר-שבע, בתיק ו"ע 61481-01-15 מיום 10.6.19, שניתן על-ידי כבוד השופטת בדימוס, דרורה בית-אור וחברי הועדה ד"ר גדעון רוזנטל ועו"ס שלום שגב, בו נדחתה תביעת המערערים, יוצאי מרוקו להכיר בהם כזכאים לתגמול מכוח החוק.

ברם, לצד הדרישה לתחושה סובייקטיבית של פחד, דרשה הפסיקה גם הוכחת תשתית אובייקטיבית לסבירותו של פחד זה, והדגש הוא על המבחנים האובייקטיביים (סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני; ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 נ' שוהם, פ"ד מ(1) 789, 797-796 (1986); רע"א 8052/11 עטאר נ' מדינת ישראל - הרשות לזכויות ניצולי השואה [פורסם בנבו] (2.8.2012); רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ''ד סו(3) 263 (2013)).

...

השופט אלרון סבר שאמנם מבחינה מעשית דין הערעור להידחות, אך הוסיף   "יש קושי לא מבוטל בעמדתה המוצהרת של המדינה לפיה המחוקק הגרמני הוא שיכתיב את המדיניות הישראלית בסוגית מעגל הזכאים לפיצויים בשל היותו של אדם נרדף בתקופת המשטר הנאצי. זאת בפרט כאשר המחוקק הגרמני ראה בחוק הפיצויים הפדראלי "חוק פנים-גרמני", שנועד להעניק פיצוי לאזרחים ממוצא גרמני, ולא ל"זרים", ומתוך תפיסה זו עוצבה דרישת הזיקה הטריטוריאלית לגרמניה.

חרף קביעותיו של בית משפט זה בעבר בסוגיה זו, אני סבור כי קשה להלום שהמדינה תסתתר מאחורי חקיקה זרה אשר יש בה, הלכה למעשה, כדי להביא להפליה בין קורבנות המשטר הנאצי.

סוף דבר – פס"ד אבגיל מיצה הנושא ולא באו בפנינו עובדות חדשות שיש בהן לסטות מפס"ד אבגיל, כשמדובר באותו מסד נתונים.

דיון והכרעה בדומה להחלטתו של המשנה לנשיאה, השופט נ' הנדל, בעיניין אבגיל, אף אני אתייחס לבקשה דנן, בשל חשיבותה ורגישותה, שלא על פי המבחנים המצמצמים הנוהגים בבקשות למתן רשות ערעור ב-"גילגול שלישי", אלא בדומה לאופן בו הייתי מתייחס לבקשה לו עסקינן היה בבקשת רשות לערער ב-"גילגול שני". הוראת סעיף 17(ח) לחוק נכי רדיפות הנאצים קובעת כי (ההדגשה הוספה – י' כ'): "על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בתוך שישים ימים מיום מתן ההחלטה, ואם ניתנה בהיעדר המערער – מיום שנמסרה לו ההחלטה, אך אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד". כפי שצוין לעיל, שתיים הן הטענות שטענו המבקשים בפני בית המשפט קמא: הראשונה – כי יש מקום לקבוע כי משטר וישי במרוקו, היה, בתקופה הרלוואנטית (ולמצער – בחלקה), בגדר "גרורה" של גרמניה הנאצית; השנייה – כי יש מקום לערוך רביזיה בקביעה המגבילה את הזכות לפצוי על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, לעניין עילת "הגבלת חירות", לטריטוריה של הרייך השלישי בלבד.

...

לאור כל האמור לעיל, מתייתר הצורך להתייחס לשאלה נוספת העולה מפסק דינו של בית המשפט קמא והנוגעת לתוקפו המחייב של פסק הדין בעניין אבגיל לעניין ההליך דנן.

התשובה לכך, מהטעמים המפורטים לעיל, הינה, לצערי, שלילית.

מהטעמים המפורטים לעיל, הנני מציע לחבריי להורות על דחייתה של הבקשה ולהימנע מהטלת הוצאות בהליך זה על המבקשים.