בפסק הדין, היתקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין, מיום 11.9.2022, בבד"א 15/22 (עורכי הדין מ' קורדובה, נ' הורוביץ ו-א' בירגר) (להלן: בית הדין הארצי), שבגדרו היתקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין, מיום 22.6.2021 ומיום 31.5.2022, בבד"מ 32/19 (עורכי הדין א' וייסברג, נ' בוג'ו ו-א' ברטל) (להלן: בית הדין המחוזי).
...
נקבע, תחילה, כי אין מקום להתערבות בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי; לצד זאת, בהתייחס לגזר הדין, נפסק כי "לאור העובדה ש[המבקש] שילם ל[לקוח] את הכספים נשוא הקובלנה, גם אם רק לאחר מתן פסק הדין בבית הדין קמא, ולאור חלוף הזמן הרב, בין ביצוע המעשים להתחלת ההליך המשמעתי כמו גם קביעתו של בית הדין קמא בגזר דינו כי 'אין מדובר בעבירה שבוצעה בתחכום, ואף לא מתוך כוונת מרמה' [...] מצאנו לנכון להקל בעונשו של [המבקש]. אנו קובעים כי [המבקש] יושעה מפעילותו כעורך דין, למשך 3 שנים [...] שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם".
ביום 19.10.2022, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין של בית הדין הארצי, לבית המשפט המחוזי בירושלים.
נקבע, כי אמנם "צודקת המשיבה בטענתה בדבר מידת הריסון הרבה בה נוהג בית משפט זה בהתערבותו במידת אמצעי המשמעת בהליכים משמעתיים בכלל, ובהליכים משמעתיים 'בגלגול שלישי' בעניין עורכי דין בפרט", אלא ש"המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש להתערב ולהפחית את משך תקופת השעיית [המבקש] בפועל מעיסוק בעריכת דין"; כך, "נוכח השגגה שנפלה בנימוק הערכאות דלמטה", אשר היתה "אחד האדנים עליהם נסמכה הקביעה בדבר מידת אמצעי המשמעת". בהינתן האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי המקרים שאליהם מתאים לדמות את מעשיו של המבקש, לגבי העמידה על "סטנדרט אמצעי המשמעת הנוהג במקרים דומים", הם מקרים של "התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, מחמת עיכוב כספי לקוח – להבדיל ממקרים של שליחת יד בכספי לקוח". בעשותו כן, מצא בית המשפט המחוזי, כי "מתחם אמצעי המשמעת" הרלבנטי, "נע בין השעיה על תנאי לבין השעיה בפועל למשך שנה וחצי" – מתחם שהוא קל בהרבה מזה "הנוהג במקרים של שליחת יד בכספי לקוח, המגיע אף כדי הוצאה מלשכת עורכי הדין".
בהתחשב בכלל המתואר, ובשים לב גם לשיקולים נוספים – בהם עברו הנקי של המבקש, כמו גם משך הזמן הניכר שחלף ממועד הגשת התלונה ועד להגשת הקובלנה – פסק בית המשפט המחוזי, כי "יש להפחית את משך תקופת השעיית [המבקש] בפועל באופן משמעותי, ולהעמידה על שנה אחת בלבד", כשלצד זאת, אין מקום "לשנות מיתר אמצעי המשמעת שהושתו על [המבקש] בידי בתי הדין דלמטה".
מכאן הבקשה שלפנַי.
אין בידי לקבל טענות אלה.
עוד תואר, גם הקשר הענייני ההדוק שמתקיים בין שני סוגי עיכוב הכספים הנ"ל, שכן, בסופו של דבר, עסקינן בעורך דין שמשהה אצלו כספים ששייכים ללקוחו (ראו: שם, פסקה י(1)).
בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.