אשר על כן, עומדת כאן לנתבע הגנת האמת בפירסום, שכן התובע התיר הוצאת לשון הרע ללא סייג ומעשה מסוג זה, בין שהדברים הינם אמת ובין אם לאו, אם הדברים פורסמו בכוונה לפגוע, מהוה עבירה, אלא אם חלים החריגים הקבועים בחוק והרי כאמור, התובע לא סייג דבריו.
ברע"א 5022/15 [2013] דחה כב' השופט זילברטל בקשת רשות ערעור על פסק הדין האחרון, בציינו:
"...מעל לידרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפירסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפירסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פירסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נידרש, איפוא, קיומו של יסוד נוסף, של היתנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פירסום לשון הרע..."
אם לזקק, איפוא, מהמובאה הנ"ל את אמות המידה, הרי שאלה הן: "נראה לי כי אמת מידה זו היא, אם הפירסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" - כלשונו של השופט אגרנט.
...
מנגד, טוען הנתבע בכתב הגנתו כי דין התביעה להידחות.
לסיכום, מדובר במקרה מורכב יחסית, אשר כולל שיקולים לקולא ולחומרא גם יחד.
סוף דבר
אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע 50,000 ₪.
כמו כן, בנסיבות, ישלם הנתבע לתובע את מלוא אגרות המשפט וכן בנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.