ערעורים על פסק דין בעניין תביעת רופאה נגד המדינה והר"י

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה חיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור מר יצחק גבאי ומר מאיר ליבר; סע"ש 12481-10-15 - להלן: פסק הדין), שבו התקבלה תביעתה של ד"ר הדס כנעני-לוינץ (להלן: ד"ר כנעני) כנגד מעסיקיה - מדינת ישראל (להלן: המדינה), תאגיד הבריאות רמב"ם (להלן: התאגיד) וכנגד ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: הר"י), הוא ארגון העובדים בו חברה ד"ר כנעני.

במסגרתו של מיסמך המענקים הוסדר אופן חלוקת המענקים המותנים, ונקבעו כללים מנחים לצורך קבלת המענק, ששיעורו 300,000 ש"ח. נסיבות חתימתו של מיסמך המענקים ושאר העובדות הצריכות לעניין שביסוד ההליכים שלפנינו תוארו בהרחבה הן בפסק דינו של בית הדין האיזורי והן בפסק הדין בעיניין מענקי המומחים (ראו: עס"ק 31504-01-18 מדינת ישראל – ההסתדרות הרפואית בישראל (16.6.2019) - להלן: פסק דין המומחים).

בבית הדין האיזורי הודה בית החולים שהייתה בקרב הגורמים הרלבאנטיים מודעות לזכאותה של ד"ר כנעני לקבלת המענק אך לא נעשה דבר בעיניין זה. לעניין זה מציינת ד"ר כנעני כי בחודש יולי 2013 שלח בית החולים למשרד האוצר "בקשה לאישור תכנית למתן מענקים לרופאים מתמחים במקצועות במצוקה לשנת 2013", והוכח כי המשיבה נכללה ברשימה, תחת הכותרת "מיקצוע רפואה דחופה". ד"ר כנעני מוסיפה וטוענת, לעניין חובת היידוע המוטלת על המדינה והתאגיד, כי פסק דין המומחים אינו רלבאנטי לעניין חובת היידוע המוטלת על המדינה (בכובעה כמעסיק), בין היתר משום שהוכח שהמדינה (בכובעה כריבון) "דרשה ברחל בתך הקטנה מבתי החולים שיבדקו מי מהמתמחים זכאי לקבלת המענק ואף דרשה מהם להודיע להם פרטנית על זכאותם". נוסף על כך, לא מדובר בחובה מוגברת שהוטלה על המדינה, כפי שנטען, אלא "חובת יידוע כללית וספציפית וזאת בהתאם לפסיקה ובהתאם להנחיות שהתוותה המדינה לבתי החולים בעצמה והועברו לביה"ח במכתביו של מר כהן". לעניין זה מצביעה ד"ר כנעני על כך שלא מדובר בנטל כבד כפי שנטען, שכן ממסמך שהוכן על ידי בית החולים רמב"ם והוצג בהליך, בשנת 2013 הועסקו בבית החולים 26 מתמחים במקצועות במצוקה (מוצג 12 למוצגי ד"ר כנעני; ת/8).

...

לטענת המדינה מסקנה זו מתחייבת מדבריו של עו"ד כנעני, בן זוגה של ד"ר כנעני ומתצהירו של ד"ר חורי בבית הדין האזורי.

לאחר ששקלנו את הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי במקרה שלפנינו יש להפחית את הפיצוי שנפסק לזכותה של ד"ר כנעני בסך של 30,000 ש"ח. שיעור זה משקף הן את פערי הכוחות והמידע בין הצדדים ואת מגמתו של בית הדין לגשר בפסיקה על פערים אלו, והן את היותה של ד"ר כנעני עובדת המוחזקת בעינינו כמי שיכולה הייתה לבדוק ולברר זכויותיה בתוך פרק הזמן שעמד לרשותה.

שאר נסיבות המקרה מתיישבות גם הן לטעמנו עם שיעור זה. על יסוד כל האמור לעיל, נחה דעתנו כי על המדינה לפצות את ד"ר כנעני בגין הנזק שנגרם לה בניכוי שיעור האשם התורם שנקבע כי יש לייחס לד"ר כנעני, ובסך הכול ישלמו המדינה והתאגיד לד"ר כנעני פיצוי בשיעור 270,000 ש"ח, וזאת במקום הפיצוי שנפסק בבית הדין האזורי.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: הערעור שהוגש על ידי הר"י (ע"ע 36129-04-20) - מתקבל, ובהתאם מבוטל החיוב שהוטל על הר"י בפסק דינו של בית הדין האזורי.

טענות הצדדים בערעורים הרופאים הגישו ערעור על פסק הדין בתביעת אורטנברג, והמדינה הגישה ערעור על פסק הדין בתביעת צ'רנוקוזינסקי.

זאת, באשר כל שלוש התוספות ניתנו לאורך השנים לרופאי בריאות הציבור כמעין "פיצוי" על כך שהם אינם מבצעים תורנויות בבתי חולים (וגם לא במקום עבודתם העקרי), ולא הייתה הצדקה לקבוע אחרת כאשר הר"י לא הביאה כל עד מטעמה כנגד עדותו של מר בר בקשר לכך.

במועד זה הגישה המדינה בקשה להפרדת הדיון בשני הערעורים שלפנינו, ולאיחוד הדיון בתיק אורטנברג עם ערעור אחר (ע"ע (ארצי) 67539-12-14 שירותי בריאות כללית - ד"ר אוסאמה אבו אחמד, אשר ממתין כעת לכתיבת פסק דין, והמחלוקת העיקרית בו נוגעת לתחולת ההסכמים הקבוציים של הרופאים על המשיב כתורן חוץ; להלן: עניין אבו אחמד).

המדינה ציינה בבקשה זו כי "עקב תקלה אשר טרם הוברר מקורה" נטען בסיכומי המדינה בבית הדין האיזורי בתביעת אורטנברג כי המדינה אינה חולקת על כך שההסכמים הקבוציים של הרופאים חלים גם על תורני חוץ, הגם שזו אינה עמדתה של המדינה (לרבות בעירעור בעיניינו של אבו אחמד); גם בסיכומי המדינה בבית הדין האיזורי בעיניין משיח נכתבו דברים דומים בשל תקלה; עקב תקלה נוספת לא הוגשו סיכומים נפרדים מטעם המדינה בתיק צ'רנוקוזינסקי, תוך הפניית בית הדין לסיכומים שהוגשו בתיק אורטנברג, מתוך הנחה שגויה כי מדובר בסוגיות זהות; ובפועל אין זהות בין עניינם של הרופאים (בתביעת אורטנברג) לעניינן של הרופאות (בתביעת צ'רנוקוזינסקי), שכן העסקתן של הרופאות בשני עיסוקיהם נעשתה על ידי המדינה בלבד וממילא אינן בגדר "תורניות חוץ". הר"י והרופאים היתנגדו מכל וכל לבקשה, וכן להרחבת החזית אשר נטען כי טמונה בה. בהחלטת רשמת בית הדין, השופטת אפרת קוקה, מיום 7.2.17, נדחתה הבקשה.

...

גם בטענותיהם של הרופאים לגבי הסכם 2000 בהקשר זה לא מצאנו ממש, ולא בכדי חזרו בהם הרופאים הלכה למעשה מטענותיהם בקשר לשתי תוספות אלו במהלך הטיעונים בעל-פה. סיכום נוכח כל האמור לעיל: אנו מאשרים את פסק הדין שניתן בתביעת צ'רנוקוזינסקי, מטעמיו של בית הדין האזורי.

כיוון שביצועו של פסק הדין עוכב בהתאם להחלטה מיום 22.5.16 - אנו מורים בזאת על יישומו תוך 30 יום מהיום.

אנו מקבלים את הערעור על פסק הדין שניתן בתביעת אורטנברג, בחלקו המתייחס לתוספת בריאות הציבור.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 21708-11-19 ניתן ביום 19 אוגוסט 2020 ד"ר מורן זרחין המערערת 1. מדינת ישראל 2. שירותי בריאות כללית המשיבות ההסתדרות הרפואית בישראל מגישת עמדה לפני השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן ב"כ המערערת - עו"ד אשר חלד, עו"ד רוני ויסבלט, עו"ד סזי כהן פבון ב"כ המדינה - עו"ד יוסף מנסור ב"כ כללית - עו"ד אבי עדאקי, עו"ד סשה בוגטירוב ב"כ הר"י - עו"ד איריס רונן-פילוס פסק דין

בית הדין האיזורי דחה את התובענה בהתבסס על פסק הדין בענין הר"י שם נאמר כי "מיסמך המענקים אינו בגדר הסכם קבוצי ואינו חלק מההסכם הקבוצי שנחתם בשנת 2011" וכי "מיסמך המענקים אך התוה מדיניות של משרד הבריאות ומשרד האוצר, לפיה רצונה של המדינה הוא להעניק תמריצים לרופאים שיבחרו לעסוק במקצועות במצוקה או להיות מועסקים בבתי חולים בפריפריה". בית הדין ציין כי לאור הנפסק בענין הר"י החלטות הועדה המשותפת, לא התקבלו תמיד בהסכמת הר"י ולא בכדי לא היתה להר"י זכות וטו על החלטות הועדה.

הטענות בעירעור כנגד פסק דינו של בית הדין קמא הוגש העירעור שבפנינו.

...

לאור מתווה משפטי זה קבע בית הדין האזורי כי הועדה היתה מוסמכת לקבוע כי המעבר ממקצוע מצוקה אחד למשנהו שולל זכאות למענק אף אם הקריטריון לא צוין במפורש במסמך המענקים (סעיף 10): "...הוועדה המשותפת רשאית לקבוע קריטריונים שונים שיהוו תנאי לזכאות המענקים, גם אם אלה לא צוינו במפורש במסמך המענקים".             אשר על כן, קבע בית הדין האזורי כי את ההחלטה לפיה "'מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות', אשר התקבלה בישיבה הראשונה של הוועדה המשותפת, יש לקרוא כיישום של הסמכות הנתונה בידי הוועדה המשותפת. גם אם מדובר בקריטריון שאינו נזכר במסמך המענקים". עוד קבע בית הדין האזורי כי מקובלת עליו טענת המדינה לפיה "מערכת הבריאות משקיעה זמן וכסף רב בהכשרת המתמחה במקצוע ההתמחות שבחר, והמעבר בין התמחויות לא רק שמוריד לטמיון את הזמן והכסף שהושקע במתמחה במסגרת ההתמחות הראשונה, אלא שהוא מחייב השקעתם מחדש פעם נוספת בהתמחות חדשה אותה מתחיל הרופא. כך גם בעניינה של התובעת, שתקופת התמחותה הראשונה בכירורגיה לא הוכרה לצורך התמחותה ברפואה פנימית" (סעיף 11).

לא מצאנו כל חובה המוטלת על הוועדה המשותפת להביא את דבר החלטותיה לידיעת הרופאים, בעצמה.

כך עולה מפורשות ממכתבה של עו"ד אוהבי מיום 9.12.2011 (מוצג מ/7 שהוגש בבית הדין האזורי), ומדבריה של עו"ד אוהבי בישיבת הוועדה המשותפת מיום 14.6.2012 (נספח 6 לתשובת המדינה בבית הדין האזורי): "גם מבחינת הר"י אי אפשר להחליט שכל מי שמגיש מקבל. צריך להחליט על קריטריונים". לטעמנו, מדברים אלו לא ניתן להסיק אחרת.

סוף דבר – דין הערעור להידחות.

השופט אילן סופר לפניי שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור יצחק גבאי ומאיר ליבר; סע"ש 12481-10-15) (להלן – פסק הדין), במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן – העובדת) לתשלום מענק בסך 300,000 ש"ח שניתן לרופאים מתמחים ב"מקצועות במצוקה".

על פסק הדין הוגשו ערעורים מטעם המדינה, המעסיקה והר"י. המדינה והר"י הגישו בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין.

המדינה מציינת כי המסמך המפרט את מתן המענקים (להלן – מיסמך המענקים) מעיד על כך שאין מדובר בזכות קנויה של העובדת כנגד מעסיקה; כי אין מדובר בהטבת שכר כחלק מתנאי העבודה הרגילים שנקבעו בהסכם עבודה או בהסכם קבוצי; וכי למעשה מדובר במענק שנועד לקידום מדיניות המדינה.

הר"י טוענת עוד כי פסק הדין לא היתייחס לכך שהמעסיקה הטעיתה את העובדת תקופה ארוכה בנוגע לכך שתחום התמחותה נחשב כמקצוע מצוקה; כי בית הדין לא נתן משקל ראוי למדיניות שהונהגה בהר"י בתקופה הרלוואנטית בנוגע למסירת מידע לרופאים; כי בית הדין קמא חרג מסמכותו כאשר הטיל חובת פיצוי על הר"י בשל מתן ייעוץ משפטי שגוי שהיא עילה מתחום הנזיקין אשר איננו בסמכותו של בית הדין; וכי נפלה שגגה בפסק הדין משלא הוטל על העובדת כל אשם תורם בכך שבחרה לא להגיש את הבקשה למענק.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להתקבל.

בנוגע למאזן הנוחות – לנוכח המסקנה בעניין סיכויי הערעור קיימת חשיבות פחותה ליכולותיה הכלכליות של העובדת ובן זוגה להשיב את הסכום.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת, ביצוע פסק הדין מעוכב עד למתן פסק הדין בערעור.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 105/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ש' שוחט המערערת: ההסתדרות הרפואית בישראל נ ג ד המשיבות: 1. עריית חיפה 2. אם. ג'י. אס. שירותי רפואה מתקדמים ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.11.2021 בת"א 1491-10-17 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' אטיאס; ובקשה לעיכוב ביצוע

בשם המערערת: עו"ד עברי ישעיהו בשם המשיבה 1: עו"ד גיא פייביש בשם המשיבה 2: עו"ד אילן וינדר ][]פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 9.11.2021, בת"א 1491-10-17 (השופטת ע' אטיאס), שבו התקבלה בחלקה תביעת המשיבה 1 נגד המבקשת.

במסגרת הסכם החכירה הוסכם, בין השאר, כי הר"י תבנה על המקרקעין את 'בית הרופא הקשיש', אשר ישמש כבית אבות; כי הר"י תשלם לעירייה דמי חכירה שנתיים בשיעור של 2% מערך המקרקעין, זאת "בהיתחשב במטרה הציבורית שלמענה הוחכר השטח"; כי בכל 7 שנים רשאית הערייה לבצע הערכה מחודשת לגבי שוויים של המקרקעין; כי "החוכר מתחייב להשתמש בשטח למטרה, ולהקים עליו [את] בית הרופא הקשיש ולא למטרה אחרת", וכי "החוכר מתחייב לא להחכיר את השטח או חלק ממנו, לא למשכנו, לא לשעבדו ולא למסרו לאחר, ולא לשתף אף איש בזכויות עליו, אלא בהסכמת המחכיר מראש ובכתב". בשנת 2003, היתקשרה הר"י עם המשיבה 2, חברת 'אמ. ג'י. אס שירותי רפואה מתקדמים' (להלן: החברה), בהסכם, שבמסגרתו הועבר נהולו של בית האבות לידי החברה, והוא מכונה כיום 'מעון הרופא'.

סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע, כי "פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון". בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט נקבע, כי "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בעירעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך". כידוע, המפתח להבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, נעוץ במהות ההחלטה; לא בכותרתה.

דא עקא, המחלוקת לגבי סעדים אלו הוכרעה לטובת הר"י, כך שלא קמה לה זכות לערער על קביעות אלו (ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242 (1957); רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' שפירא, פסקה ז' (23.11.2010)).

...

רובן ככולן מבקשות להשיג על קביעתו העקרונית של בית המשפט המחוזי, שלפיה הר"י מחויבת בתשלום דמי שימוש ראויים, וכן על ההנחות העומדות בבסיס קביעה זו. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענותיה של הר"י, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להימחק על הסף.

אמנם, תקנה 149(4) לתקנות, קובעת כי "הוגש ערעור בזכות במקום שבו היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור", אך בנסיבות העניין, לא ראיתי הצדקה להורות על כך. אף אם ערעורה של הר"י היה מוגש כבקשת רשות ערעור – היה דינו להידחות על הסף.

משבאנו לכלל מסקנה, כי דינה של בקשת רשות ערעור להידחות אף היא, ולהר"י לא תצמח כל תועלת מדיון בערעורה כבקשת רשות ערעור, הרי שאין מקום לסרבל את הדיון ולעשות כן; התוצאה – אחת היא.