ערעורים על פיצויים בגין נתיחה שלאחר המוות וטיפול בגופה

עוד טוענת המערערת בסיכומיה כי המשיב התרשל בכך שלא סיפק למנוח טפול רפואי ראוי לאחר שלא טרח להציב בבסיס רופא כונן ולאחר שניידת טפול נמרץ (אט"ן) הגיעה למקום הארוע בשיהוי של כעשרים דקות ולכן יש לקבוע שהחילוץ המאוחר מהוה את אחת מהסיבות לפטירת המנוח.

באשר לנטל הראייתי המשיב סבור כי בנגוד לטענת המערערת הנטל הראייתי בכל הנוגע לקשר שבין פטירת המנוח לבין שרותו מוטל על המערערת, וכי גם במידה ותתקבל טענתה ולפיה יש להחיל במקרה דנן את הוראת סעיף 2ב' לחוק מישפחות חיילים שנספו במערכה הרי שמדובר בנטל שאינו מחמיר, ולכן אין מנוס מלקבוע כי המשיב עמד בנטל הראייתי המוטל עליו תוך דחיית העירעור.

תכלית ההסדר החקיקתי הנה להעניק פיצוי למשפחות ששכלו את יקיריהן בצבא ובמערכת הבטחון, ובנוסף לכך גם ההכרה בכך שקיים קושי לבני מישפחת המנוח להוכיח את נסיבות הפטירה מאחר ואין בידן מידע מדויק על אשר ארע לחייל בעת שרותו.

הסכמת בן מישפחה לנתיחה צריכה להנתן על גבי טופס מיוחד אשר נוסחו קבוע במסגרת הוראת תקנה 2 לתקנות האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ד-1954 ובכדי שתתקיים הסכמה נידרש, לכל הפחות, כי האדם המסכים יבין את מהות הפרוצידורה של הנתיחה שלאחר המוות, את המידה שבה היא פוגעת בשלמות גופו של הנפטר ואת ההליכים העקריים הכרוכים בה. בכלל זה, יש ליידע את בני המשפחה כי במהלך הנתיחה יש בכוונת המנתחים לאסוף דגימות מגופת הנפטר ולשמור אותן לצרכים משפטיים ואף נידרש כי ההסכמה תנתן מבלי שהופעל לחץ או אילוץ על האדם המסכים.

...

לפיכך, תביעה להכרת זכות מצריכה עמידה של מערך עובדתי התומך בקיומם של שני היסודות ולכן דינה של תביעה/בקשה להכרת זכות שאינה עולה בקנה אחד עם שני הקריטריונים האמורים כמקשה אחת להידחות [ראה : רע"א 1797/16 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 3.5.2016 ; רע"א 214/13 פלוני נ' קצין התגמולים מיום 23.10.2013 ; ע"ו (מחוזי ב"ש) 70637-05-18 קצין התגמולים נ' פלוני מיום 31.7.2018].

עם זאת, אנו סבורים כי הימנעותו של המשיב מהעדתו של רפ"ק תפילין בבית המשפט צריכה להיזקף לחובתו של המשיב ולא לחובת המערערת ולכן אנו סבורים כי יש לקבל את גרסתם העובדתית של עדי המערערת ולפיה המנוח חש כעוס על כך שלא התאפשר לו לקבל את הרכב במהלך סוף השבוע.

סוף דבר : הערעור נדחה ולכן גם אין מקום להתערבות הוועדה בהחלטת המשיב מיום 20.5.2012.

האם זכאיות התובעות לפצוי בשל העברת אביהן המנוח מקברו, זמן קצר לאחר שנקבר, לחלקת קבר אחרת, מבלי לעדכן את מישפחת המנוח ולקבל את עמדתה בעיניין העברתו ואף מבלי ליידע אותה לאחר מעשה? השאלה המרכזית היא שיעור הפצוי הראוי בנסיבות העניין, לאחר שהנתבעת הודתה באחריותה והסכימה כי התובעות זכאיות לפצוי.

פגיעה זו מקימה זכות תביעה ישירה לבני המשפחה: "מאחר שהזכות לכבוד אינה נעלמת עם מותו של אדם, מאחר שהיא פורשה בפסיקה ככוללת גם את זכותם של בני משפחתו ומאחר שבעת הווצרות הפגיעה בכבוד המת אין הנפטר כשיר עוד לשאת בזכויות ובחובות – מקנה הפגיעה באוטונומיה של בני המשפחה, כשהיא בקשר עם ביצוע נתיחה בגופו של המנוח ועם הפגיעה הנלווית בכבוד המת, זכות תביעה לבני המשפחה." (פסקה 34 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין).

בפיסקה 26 לפסק דינו מבהיר כב' השופט עמית את טיב הנזק של פגיעה באוטונומיה: "לטעמי, פגיעה באוטונומיה (שמשמעה פגיעה בחופש הבחירה בין חלופות) מגלמת בחובה סוגים שונים של פגיעה ברגשות, אשר כולם מסתופפים תחת הכותרת נזק לא ממוני, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי הן בגין פגיעה באוטונומיה והן בגין נזק לא ממוני. והיה כי נישאל את מי שהסכמתו החופשית נפגעה עקב העדר הסכמה מדעת, במה מתבטאת הפגיעה באוטונומיה שלו, הוא ישיב לנו כי הפגיעה באוטונומיה, בזכות הבחירה שלו, גרמה לו זעזוע, כעס, רוגז, גועל, דאגה, הלם "סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תיסכול, ערעור האמונה בזולת, ערעור תפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית" (ביטון, בעמ' 184) וניתן להוסיף עוד שורה ארוכה של מיגוון רגשות".

אשר לשעור הנזק עמדתו של כב' השופט עמית, פסקות 35 – 36, כי על בית המשפט לשמור "פרופיל נמוך" לגבי גובה הפיצויים במקרים העוסקים בכבוד המת והטיפול בנפטרים וכי ראוי שהפיצוי יהיה נמוך יותר מפיצוי בגין נזק לא ממוני למי שניפגע בגופו, ונימוקיו שם, תוך שהפנה לגישה המבכרת להמנע מלעסוק יתר על המידה בעינייני המוות: "ספק אם יש מדינה בעולם שעוסקת באופן כה אינטנסיבי בנושאים אלה בהם כרוכות שאלות של דת, אמונה ותפישות תרבותיות ורגשיות של מגזרי האוכלוסיה השונים בישראל. יש אף הסבורים כי העיסוק בכבוד המת דוחק את מקומם של נושאים אחרים שעל סדר היום הצבורי, וכי קדושת המת דוחקת את קדושת החי ואת צרכי החיים, בנגוד לציווי הבסיסי "וחי בהם" (ויקרא יח, ה).

בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, 12.03.18, נדונה השאלה האם יש מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה, בנוסף לפצוי על הנזק הממוני והלא ממוני שנפסק.

...

אני סבור כי הנזק במקרה הנדון קטן מהמקרים שפורטו לעיל ויש בתביעה זו רכיב לא מבוטל של האדרת הנזק.

סוף דבר אביהן של התובעות הוצא מקברו ללא ידיעתן ונטמן סמוך לאחר מכן בקבר סמוך.

לאחר שקלול כל הנסיבות והשיקולים המשפטיים, אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחת מהתובעות פיצוי בסך של 20,000 ₪, קרי, סכום כולל של 100,000 ₪.

עוד מציין כב' השופט זילברטל באותו מקום, כי נחיצות הנתיחה היא: "על מנת לאשש או להפריך קיום מחלות שעשויות היו להשפיע על הופעת המוות", וכי הנתיחה נידרשת גם במקרים "בהם ברור לכאורה כי המוות נגרם כתוצאה מפגיעה חיצונית הניכרת לעין, וזאת כדי לוודא כי המוות אכן נגרם כתוצאה מפגיעה זו, ולא כתוצאה מגורם אחר כלשהוא, שייתכן שאינו נראה לעין בלא נתיחה". מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי באותה פרשת בן צבי, אשר לא נסתרה בעירעור בביהמ"ש העליון, הנה כדלקמן: "מהאמור לעיל עולה, כי עריכת הנתיחה באופן שבו נערכה במקרה הנוכחי, שכלל נטילת דגימות מאברי גופו של המנוח ופיסת גולגולת מאיזור הפגיעה, בוצעה באופן שעולה בקנה אחד עם הסטאנדרטים המדעיים והמקצועיים הנהוגים בתחום הרפואה המשפטית, שנועדו להגביר ככל שניתן את הסיכוי לגלות את סיבת המוות בודאות גבוהה, ולשלול טענות לסיבות מוות חלופיות" (עמ' 46 סעיף 44).

אכן, ביהמ"ש באותה "פרשת בן צבי" בביהמ"ש העליון, קבע כי: "הדרישות כי הסכמה תנתן מתוך מודעות לאופי ההליך אליו מסכימים וללא אילוץ חצוני – הן דרישות היסוד המינימליות הצריכות להתקיים כתנאי להכרה "בהסכמה" כלשהיא – לטפול רפואי, לעריכת נתיחה שלאחר המוות ובכלל".

וכן: "גם לגופם של דברים, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי כדי שתתקיים הסכמה נידרש, לכל הפחות, כי האדם המסכים יבין את מהות הפרוצידורה של הנתיחה שלאחר המוות, את המידה שבה היא פוגעת בשלמות גופו של הנפטר ואת ההליכים העקריים הכרוכים בה. בכלל זה, יש ליידע את בני המשפחה כי במהלך הנתיחה יש בכוונת המנתחים לאסוף דגימות מגופת הנפטר ולשמור אותן לצרכים משפטיים. כמו כן, נידרש כי ההסכמה תנתן מבלי שהופעל לחץ או אילוץ על האדם המסכים". (סעיף 20 עמ' 15 לפסה"ד).

לסיכומה של נקודה זו, קבע כב' השופט עמית באותו עניין כדלקמן: "נראה כי המחוקק הישראלי הותיר לאקונה בשאלה איזה חוק ואיזה הסדר ראוי לחול במצב כמו במקרה דנן: כאשר נידרש ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת מוות מחשש לעבירה וכאשר הניתוח נעשה בהסכמה ושלא על פי צו שפוטי. סיטואציה שכיחה מעין זו "נופלת בין הכסאות", בין חוק הפתולוגיה מזה לחוק חקירת סיבות מוות מזה, ולטעמי היא נופלת קרוב יותר לכיסא של חוק חקירת סיבות מוות.

ב"פרשת בן צבי" לא חתמה התובעת על טופס הסכמה, נפסקו פיצויים לא רק בגין נתיחה בנגוד לחוק אלא מחמת היתנהלות קשה של הנתבעת לאחר החזרת הרקמות.

ברור לי כי כל פיצוי שייפסק לא ירפא את הזעזוע והכאב שסבלה התובעת עקב הנסיבות, וכפי שהיטיב לתאר זאת כב' השופט עמית ב"פרשת בן צבי": "אין בכוחו של בית המשפט לפסוק פיצוי שיפצה על ייסורי נפש ואין ביהמ"ש יכול להעריך בכסף או בשווה כסף את מיגוון הפגיעות המתכנסות תחת הכותרת "נזק לא ממוני", וכי מי יכול לאמוד כאב וסבל, צער ובושה, דאגה וזעזוע? אלו דברים שאין להם שעור".

...

שוכנעתי מטענות העד כי בכל מקרה של תאונת דרכים קטלנית, כאשר אין מצלמות המתעדות את המקרה, וכאשר יש צורך להגיש כתב אישום כנגד הנהג המעורב בתאונה, אין מנוס מלבצע נתיחת גופה ולוודא את המנגנון המדויק שגרם לסיבת המוות.

לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת והתרשמתי ממהימנותה באופן ישיר, אינני יכולה לקבל את גרסתה כי מדובר בהסכמה שלא מדעת, וזאת מכמה נימוקים: מדובר בשתי חתימות של התובעת אשר נחתמו על ידה בהפרשי זמן קצרים בפני שני אנשים שונים.

מתוך כל הנימוקים לעיל, שוכנעתי כי אין לקבל את גרסת התובעת.

כמו כן, קבעתי כי אינני מקבלת את גרסת התובעת כי חתימותיה ניתנו ללא הסכמה מדעת.

בע"א 2781/93 דעקה נגד בית החולים כרמל, תק-על 99 (3) 574 נקבעו כללים מנחים לאומד הפצוי בראש נזק זה: "במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, ולהתממשותם של סיכונים אשר כלל לא הובאו בפניו בטרם הסכים לבצוע הטיפול...בהערכת גובה הפצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. המנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהוא על הפרוצידורה אותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך כלל, מאי מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נימסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה. ברור, כי מדובר בהנחיות כלליות בלבד. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומינאנטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפצוי בכל מקרה, בדומה לפצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות הענין, ועל היתרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים". עיון בפסיקת בתי-המשפט מלמד, כי קיים מיתחם פיצוי נרחב בראש נזק זה הנע מאלפי ש"ח עד עשרות רבות של אלפי ₪ וניתן לראות מגמה מרחיבה הן ביחס להחלת העילה על תחומי המשפט והן ביחס לשעורי הפצוי הנפסקים בראש נזק זה. בית-המשפט העליון קבע בע"א 4576/08 בן צבי נגד פרופ' היס (7.7.11): "הטבת הנזק שבפגיעה באוטונומיה צריכה להעשות באמצעות פיצויים מתאימים, ולא "סמליים". בתיק זה פסק בית-המשפט בגין הפרת החובה לקבל הסכמה לנתיחה שלאחר המוות כי יש להוסיף פיצוי בסך 150,000 ₪ על הסכום שנפסק (סה"כ 300,000 ₪) וקבע: "הסכומים שנפסקו למערערות אמורים לשקף הן את הנזק הבלתי ממוני שניגרם להן עקב ביצוע הנתיחה ללא שנתנו לכך הסכמה מדעת והן את הגברתו של נזק זה עקב התנהלותם המאוחרת של המשיבים. הנזק שניגרם למערערות עקב ביצוע הנתיחה הוא הזעזוע ועוגמת הנפש שנגרמו להן עקב ביצוע הנתיחה, כמו גם הפגיעה באוטונומיה שלהם. גרימת נזק ממשי של עוגמת נפש וזעזוע אינה מאיינת את הנזק הנסוף שניגרם עקב פגיעה באוטונומיה..." (פסקה 44).עוד נקבע כי "יש מקום להגדיל את הפצוי שנפסק לאלמנה בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, שהוחמרה כאמור על-ידי היתנהלות המשיבים מאוחר יותר". אציג מספר דוגמאות נוספות, אך ברור לכל שנוכח העובדה כי ראש נזק זה מותנה בהערכת כלל הנסיבות ואין מדובר בראש נזק ממוני, אזי יש לבצע איבחנה, שכן כל מקרה לגופו: בע"א 754/05 לבנה לוי נגד מרכז רפואי שערי צדק (5.6.07): נקבע כי בית-החולים אחראי למותו של עובר ברחם אמו.

על הפצוי בגין פגיעה באוטונומיה, נכתב במאמר מאת אסף יעקב ויוני לבני "הקפיצה הגדולה - על גובה הפצוי בגין פגיעה באוטונומיה", אשר פורסם בכתב העת עיוני משפט בשנת 2015 (כרך לז, עמודים 437-497), והמציג את המגמה של העלאת סכום הפצוי, כדלקמן: "הפצוי בגין הפגיעה באוטונומיה ניתן פעמים רבות מבלי שהייתה התרשלות בטיפול הרפואי עצמו. טלו אדם שעבר טפול שלא היה רשלני אך הסב לו נזק במקרה הרגיל לא יזכה אדם כזה לכל פיצוי. הדבר עלול לעורר תיסכול אצל המטופל... ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה עשוי לספק מוצא לתחושת התסכול של הניזוק, אם הופרה כלפיו חובת הגילוי, הוא יזכה בפצוי חרף העדר התרשלות בטיפול" (עמ' 457).

...

על כן, אני קובע, כי אין בחוות דעתו או בעדותו שאיני מקבלן כל ראיה המוסיפה משקל ראייתי של ממש לזירת המחלוקת בתיק זה. על כן, אני דוחה את חוות דעתו ואת עדותו.

תוצאה: אני מקבל את התביעה בעילת הפגיעה באוטונומיה.

אני פוסק שהנתבעת תשלם לתובעים 350,000 ₪.

בנוסף, אני פוסק, שהנתבעת תשלם לתובעים את שכר טרחת עורך-הדין בשיעור של 20% + מע"מ. בנוסף, אני פוסק, שהנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות המשפט, כפי שהוצאו.

השופטת עדי חן-ברק: ערעור הנאשם על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט שלמה בנג'ו) שניתנו ביום 26/2/18 וביום 13/9/18 בהתאמה בתיק 1477/6/15, במסגרתם הורשע המערער בעבירות של גרם מוות ברשלנות, ונסיעה לאחור ללא נקיטת אמצעים דרושים בנסיבות העניין כדי למנוע פגיעה, כאשר נגזרו עליו: 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 5 שנים פסילת רישיון, 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים, תשלום פיצוי בסך 15,000 ₪ לעזבון המנוח וצו מבחן למשך שנה וחצי.

במהלך הנסיעה לאחור לא הבחין המערער במנוח, פגע בו עם חלקה האחורי של המשאית, הפילו ארצה ועלה עם הגלגלים האחוריים השמאליים של המשאית על גופו של המנוח.

כמו כן לא נבחנו סימני הדריסה על בגדי המנוח ולא בוצעה נתיחה לאחר המוות.

לאור דברים אלה, הסתמכותו של המערער על בדיקתו השטחית של פרי, מנקודה בה לא היה לו שדה ראייה מלא לגבי השטח המת, כאשר המערער מודע לכך שהמקום בו עומד פרי אינו מאפשר לו לראות את האיזור האחורי שמאלי של המשאית, מה גם ובעיקר כי נסיעתו לאחור כשפרי עומד בחוץ הסתכמה ב - 2 מטרים בלבד, כאשר לאחר מכן פרי עולה לרכב, והמערער ממשיך בנסיעה לאחור ללא מכוון כלל - מהוה רשלנות חמורה מצד המערער, וצדק בית המשפט קמא כשדחה טענותיו לפיהן עשה כל שנידרש ממנו טרם הנסיעה: בדק שאין נוסע מאחורי המשאית ולאחר מכן נסע לאחור כשמכוון עומד בצד המשאית ומכוון אותו.

יחד עם זאת בכל הנוגע לענישה המתייחסת לתקופת פסילת רישיון הנהיגה אומר כי בשים לב לנתוני המקרה, ובכלל זה רשלנות המנוח שעבר מאחורי משאית חונה, בתוך מיגרש חניה, ולא במעבר מסודר להולכי רגל (כאשר ברור כי רשלנות המנוח אינה פוטרת או מנקה את המערער מאחריותו לתאונה הקשה, אך יש בה כדי להשפיע על מידת העונש שייגזר), ובפרט נוכח המשקל שיש לתת לעובדה כי המערער חווה וחווה משבר נפשי קשה כתוצאה מהארוע: פוסט טראומה שבגינה הוא זקוק לטפול נפשי, לעובדה כי חדל לנהוג על משאית ממועד הארוע ואולם בעבודתו היום הוא זקוק לרישיון לרכב פרטי, כאשר מדובר במערער נורמאטיבי, אשר הביע חרטה כנה וצער על מות המנוח, מערער שעובד כ - 30 שנה כנהג מקצועי, ושמעולם לא נשלל רישיונו ואף לא נפסל על תנאי, ראוי להורות על קיצור עונש הפסילה באופן הבא: ככל שהדבר נוגע לנהיגת משאית יוותר עונש הפסילה כפי שקבע בית המשפט קמא (5 שנים), ואולם ככל שהדבר נוגע לנהיגת רכב פרטי, תקוצר הפסילה לפסילת המינימום בחוק ותעמוד על 3 שנים.

...

באשר לעונש נטען כי מדובר בענישה מתונה ביותר שאין מקום להתערב בה. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי ושקלתי טענות הצדדים, עיינתי במלוא חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, ושהוגש לעיוננו, סבורה אני כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין, שכן אין בנסיבות העניין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט קמא – הכרעה המבוססת ברובה על קביעת ממצאי מהיימנות ועובדה, וכן על מסקנות משפטיות ראויות ונכונות, שאין לי אלא לאמץ כפי שיובהר בהמשך.

וכך גם אם מגיע בית המשפט למסקנה כי גזר הדין נוטה לחומרה אך אינו חורג חריגה קיצונית ממתחם הענישה –ע"פ 3652/14 מוחמד כנעני נ' מ"י ניתן ביום 28/12/15.

כדי שהספק באשמה יהיה כזה המוביל לזיכוי "...אין מדובר בספק שההסתברות בדבר קיומו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. הספק צריך להיות בעל משקל כזה שיש בו כדי לזעזע את המערך העובדתי-נסיבתי כפי שהוצג על-ידי התביעה, עד שמערך זה לא יוכל עוד לעמוד על רגליו, ולהניב מסקנה חד-משמעית בדבר אשמת הנאשם [...]לצורך כך, אין די בהצבעה על קיום אפשרות חלופית לנסיבות המצביעות על אחריות, אלא נדרשת הוכחת אפשרות שהסתברותה סובסטנטיבית [...]. ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית [...]" [דברי השופט פרוקצ'יה בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (25.1.2007).

בהתאם, ובמקרים המתאימים, מובילים שיקולי שיקום אל המסקנה כי יש מקום לצמצם את הפגיעה בכושרו של האדם לחזור ולהשתלב בחברה וזאת בדרך של צמצום תקופת שלילת רישיון הנהיגה.