ערעורים על החלטות רשם בדבר פטור מאגרה והארכת מועד

בהחלטה מיום 14.8.2019 קבעה רשמת בית הדין כך: "1. מובהר, כי הצעתו של בית הדין בהחלטותיו מיום 20.6.2019 ומים 25.7.2019 הייתה למחיקת הבקשה להארכת מועד במלואה בשלב זה ללא צו להוצאות. זאת נוכח האיחור הניכר בבקשת רשות העירעור ומשעל פני הדברים מדובר בהחלטת ביניים המצויה בשקול דעתה של הערכאה הדיונית.

בהתייחס למועד הגשת העירעור על ההחלטה הראשונה נטען כי בתיק ע"ר 37785-09-19 הוגש ערעור על החלטה מיום 7.8.2019 ולגביו לא נקבע כי הוגש באיחור, ויש להשוות בין ההליכים; המועד האחרון להגשת ערעור היה יום 15.9.2019 ולא יום 12.9.2019; "תובענת המקור" של המערער מבוססת על הוראות חוק הגנת השכר ולכן ההליך פטור מתשלום אגרה; החלטת בית הדין מיום 15.9.2019 להורות למערער לשלם אגרה אינה חוקית.

...

הבקשה נדחית".

לאחר בחינת טענות העובד אני קובעת כמפורט להלן.

עם זאת, נוכח העובדה שהחלטה זו מבוססת על ההחלטה מיום 26.8.2019, שהערעור עליה נמחק, ונוכח כל האמור בהחלטה זו, יודיע המערער עד יום 25.12.2019 אם הוא עומד על הערעור על החלטת הרשמת מיום 12.9.2019, או מבקש למחוק את הערעור, ללא צו להוצאות למשיבים.

בקשת התובעים למתן רשות לערער על ההחלטה שלא לפטור אותם מתשלום אגרה, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (רע"א 62866-02-19), אשר קבע כי ההחלטה שניתנה היא ההחלטה המתבקשת נוכח הנסיבות.

לאחר שנדחתה בקשה התובעים לביטול ההחלטה, ולאחר שקבלו התובעים הארכת מועד להפקדת הסכום, הגישו התובעים ביום 13.4.2019 כתב תביעה מתוקן, ממנו נמחקו הנתבעים 6 - 18.

דיון והכרעה עיון בבקשה זו מעלה, שבדומה לבקשות הקודמות שהגישו התובעים, גם בבקשה זו לא הונחה התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת מצבם הכלכלי, או בצורך בדחיית המועד לתשלום האגרה שיש לשלם בהליך, ובפרט כך כאשר חלפו עבור למעלה מ- 7 חודשים מאז ניתנה, בהסכמת התובעים, ההחלטה בדבר תשלום האגרה, אך הם לא הראו כי ביצעו נסיון כלשהוא לשלם את האגרה ולו לשיעורין.

אך מעבר לכך, הטענות בדבר מצב כלכלי יפות לבקשה למתן פטור מתשלום האגרה, וכפי שפורט לעיל, בקשותיהם בעיניין זה נדחו, ולא אחת, על-ידי הרשמת הבכירה א' רוזן, היות והתובעים לא הניחו את התשתית העובדתית בעיניין זה. גם הבקשה לפני, כמו גם הבקשות שהוגשו לרשמת הבכירה א' רוזן, נעדרות תימוכין במסמכים ביחס להעדר יכולת כלכלית.

...

לפיכך, משלא שילמו התובעים את האגרה, אף שניתנו להם הזדמנויות רבות לעשות זאת, ואף שבקשות שונות ורבות שהגישו בעניין זה נדחות, אין עוד מנוס בנסיבות המקרה אלא להורות על מחיקת התביעה מחמת אי תשלום האגרה המתאימה.

בהעדר תשתית ראייית תומכת, דין הבקשה להידחות על-כן. יפה לעניין זה האמור בע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד תעשיות לתשתיות (1993) בע"מ (6.9.2004): "משלא הונחה תשתית ראייתית לחוסר יכולתם של המשיבים לעמוד בתשלום מלוא האגרה, נקודת המוצא לדיון היא כי המשיבים יוכלו להשלים את סכום האגרה הנדרש ולהמשיך בניהול ההליך. אם ברצונם לקבל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, הדרך לנקוט הליך לעניין זה פתוחה בפניהם כקבוע בתקנות האגרות. רק אם לא יעלה בידם של המשיבים לשלם את המחצית השנייה של האגרה, ולא יינתן להם פטור מכך, תימחק תביעתם. ואולם אם כך יהיה, לא יוכלו הם להלין אלא על עצמם על שהגישו תביעה בלי להיות בטוחים די הצורך כי יעמדו בתשלום האגרה עבורה." כך גם הדברים שנאמרו בע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שימעון קופר (11.4.2013): "כבר נפסק כי בהיעדר תשתית עובדתית מספקת לא יוכל בית המשפט להכריע בבקשה לפטור מאגרה (למשל, בר"ם 9439/11 רוטנשטרייך נ' עיריית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (2.1.2012)). ..... להשלמת התמונה יוער כי אי-תשלום אגרה מספקת מהווה עילה למחיקת תובענה על הסף, לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי." אמנם, סילוק תובענה על הסף, בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה, הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, וכי בדרך-כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ראו ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (9.3.2003); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו (10.7.1986)).

לפיכך, לאור האמור לעיל, בחלוף מעל לשנתיים מתחילת ההליך, אני קובע מורה על מחיקת כתב התביעה בהתאם להוראות תקנה 41 לתקנות סד"א החדשות, ובהתאם לתקנה 2 לתקנות האגרה.

בשל העובדה כי אני מורה על מחיקת ההליך, אינני נדרש להכריע בבקשה לעיכוב ההליך בשל "הליך תלוי ועומד". התובעים ישלמו לנתבעים 1 - 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪, ובנוסף ישלמו לנתבעים 4 – 5 הוצאות משפט בסכום כולל של 2,500 ₪.

כל מותב שנקבע לדין נתבקש לפסול את עצמו, בין אם על יסוד האשמות בדבר נטילת חלק בקנוניה הנטענת, בין אם בעקבות תביעות אישיות או תלונות במישטרה שהוגשו נגד מי מחבריו (בחודש ינואר האחרון, הוגשה תביעה נגד כל שופטי בית המשפט העליון (ת"א 30774-01-21)); כל דחייה של בקשת פסילה – הובילה מיד לערעור פסלות, לצד בקשות לפטור מאגרה ועירבון, על כל המשתמע מכך, כאמור לעיל.

במקביל הגישו סימון ערעור על החלטת הרשמת בבקשתם המעודכנת לפטור מאגרה ומערובה, ובבקשתם להארכת מועד להפקדת ערובה.

...

בכל הנוגע לנסיבות המקרה שלפנינו, טוענת המדינה כי אין מנוס משימוש באמצעי חריג זה, של מתן צו חוסם, כמבוקש על-ידה.

כלל הבקשות שהוגשו לאחר הדיון שהתקיים ביום 12.7.2021, כמפורט בפסקה 21 לעיל – נדחות בזאת, בהעדר עילה.

עודנו 'חייבים' התייחסות לעניין הבא: כאמור לעיל (פסקה 12), החלטנו בשעתו לדחות בקשה שהגישו סימון לפסילתנו מלדון בערעור.

הקפדה יתירה בזכות הגישה לערכאות של מתדיין סדרתי טרדני, סופה בהגבלת מימוש זכות הגישה לערכאות של מתדיינים מן השורה שממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות, התור מתארך, ועשיית הדין והצדק – נדחית.

לפנינו עתירה להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט זה (השופט ד' מינץ, הגם שהוא לא נזכר כמשיב לעתירה) בבש"א 5884/20 מיום 27.8.2020, בגדריו נדחה ערעור העותרים על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 17.8.2020, לדחות את בקשתם לפטור מאגרה.

בהמשך לכך, ביום 6.8.2020, הגישו העותרים לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה זו, אשר נדחתה בהחלטת הרשמת ש' עבדיאן בבש"א 5500/20 מיום 11.8.2020.

לגופו של עניין, נקבע כי העותרים לא הציגו תשתית עובדתית מספקת לצורך מתן פטור מאגרה; וכי על פני הדברים, סכויי העירעור על ההחלטה בבקשה לפסלות שופט אף הם אינם מצדיקים מתן פטור מתשלום האגרה.

...

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.

עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעינייני מישפחה בחיפה (כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר), מיום 4.11.2023 בתמ"ש 30115-09-23 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא", בהתאמה), במסגרתה דחה את בקשת המבקשים לפטור מאגרה בתיק קמא.

ביום הגשת התובענה קמא (13.9.23);, נתנה הרשמת הבכירה החלטתה, לפיה "מעיון בכתב התביעה עולה לכאורה כי מדובר בתביעה כספית, שסכומה עדיין לא כומת. התובעים יבהירו עד ליום 3.10.23 כיצד חושב סכום האגרה ששלמו ומדוע לא ישלמו אגרה בגין תביעה כספית, בשלב זה בהתאם לכימות על דרך האומדנה ולאחר מכן בהתאם לסכום שייקבע". ביום 8.10.23 הגישו המבקשים "תגובה ובקשה לפטור מאגרה (הארכת מועד)", במסגרתה נטען כי סכום הפצוי לכל אחד מהמבקשים ייקבע בהמשך ההליך קמא ובהתאם לחוות דעת המומחים, שיבחנו ויקבעו את הנזק שניגרם לכל תובע בגין מעשי המשיב.

ידועה הפסיקה הקובעת, כי על בקשה לפטור מאגרה לפרוס תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבם הכלכלי של כלל התובעים.

...

מאידך, ישנה אמירה ברורה באשר לתשלום סך של 10,000 ש"ח בגין "פתיחת הליך ושירותי משרד". לכן, לא שוכנעתי כי אין באפשרות המבקשים לעמוד בתשלום אגרה כדין, שעל פניו אמורה להכלל בהוצאות "פתיחת הליך". הבקשה נדחית.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)+149 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

סבורני כי הנתונים בתיק קמא, כפי שהונחו בפני הרשמת הבכירה, לרבות העובדה שהתובעים לא קצבו את סכום התובענה כפי שהתבקשו (בהחלטה מיום 13.9.23), ושילמו סך של 10,000 ₪ על חשבון שכר טרחת באת כוחם, מלמדים כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה קמא.

לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות ערעור זו, אף ללא צורך בתשובה.