ערעור פסילת חוות דעת מומחה ביהמ"ש

לאחר כל אלה, ולאחר שנדחתה בקשת נתבע 2 לפסילת חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, הגישו התובעים ונתבע 2 סיכומי טענותיהם במשפט.

הסתמכות נתבע 2 על חוות הדעת מטעמו והטענה כאילו מהשוואה בינה לבין חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש ניתן ללמוד על הטעויות ואי הצדק בקביעותיו של האחרון, מעידה יותר מכל כי נתבע 2 אינו משלים עם קביעות בית המשפט, אם של ערכאה זו ואם של ערכאת העירעור, וככל הנראה לדידו מדובר בהמלצות גרידא, ירצה יקבל אותן, לא ירצה, ידחה אותן.

...

נתבע 2 הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי בחיפה, אשר נדון בתיק ע"א 20348-11-15 ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה, כדלקמן: "אנו מקבלים את המלצת בית המשפט לפיה התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שתתאפשר למערערים לשלוח שאלות הבהרה למומחה, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא בסעיף 7 להחלטתו מיום 6.10.14. לאחר קבלת תשובות לשאלות, לא תינתן אפשרות למי מהצדדים לחקור את המומחה, אלא אם כן בית משפט קמא יראה לנכון להתיר זאת. יוגשו סיכומים ובית משפט קמא ייתן פסק דין חדש על סמך טענות הצדדים. ....." ערכאת הערעור נתנה תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כמצוטט לעיל, והוסיפה באומרה: "מובהר למען הסר ספק, כי מעבר לאמור לעיל, לא יתאפשר למערער להגיש כל חומר לבית משפט קמא אלא על פי שיקול דעת בית משפט." (להלן: "פסה"ד בערעור").

אני דוחה אפוא את טענת נתבע 2 לעיל.

בהמשך, ביום 25.9.16 ניתנה החלטתי בבקשת נתבע 2 למשלוח שאלות הבהרה למומחה ביהמ"ש, בה נקבע כי אין הוא רשאי להמציא למומחה חוות הדעת מטעמו או להגישה לבית המשפט.

לסיכום, אני מקבל את התביעה ומורה על פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 17155 מאדמות כפר עוספיא.

בימ"ש קמא מצא "שבנסיבות בהן הנתבעת עשתה דין לעצמה ופרסמה עצמה ללא הסכמת התובעת, לא היה מנוס מהערכה מקורבת ככל האפשר לתעריפי התובעת שמטבע הדברים אינם צופים פעילות פרסומית שלא תואמה מראש. בנסיבות אלה, גם אין מקום לחייב לפי מספר אולמות, כאשר גם בסוגיה זו הצדדים היו חלוקים. לכן, בימ"ש מוצא הערכת המומחה סבירה ומידתית בנסיבות העניין". תמצית טענות המערערת: שני הצדדים הסכימו שיש להוציא את חוות דעת מומחה בימ"ש מהתיק ובימ"ש קמא שגה בקביעתו כי המשיבה הסכימה לפסילה של סוגיה אחת בלבד בחוות דעת המומחה.

...

אין עסקינן בסוגיה שיש צורך בהתערבות בה. (2) אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי גם המשיבה הסכימה לפסילת חוות דעת המומחה מטעם בימ"ש. המשיבה הפנתה בעניין זה לסעיפים 43-44 לסיכומי המשיבה בתיק קמא.

במקרה דנן, אמנם מרבית התביעה נדחתה אך לא כולה ובסופו של דבר נפסק חלק מהסכום שדרשה המשיבה- התובעת.

בימ"ש קמא נימק בפירוט את שיקוליו ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעת בימ"ש בנוגע לפסיקת ההוצאות ושכה"ט. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט עמית בע"א 1534/12 זידאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (14.2.2013): "מינוי מומחה נוסף הוא נושא שאינו מעוגן במפורש בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: התקנות), להבדיל מפסילת מומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו, על פי סעיף 17(א) לתקנות. עם זאת, במהלך השנים, ומכוח הסמכות הטבועה, התפתחה פראקטיקה של מינוי מומחה בנוסף למומחה שהתמנה על ידי בית המשפט. מקום בו נתברר לבית המשפט כי אין בחוות דעתו של המומחה הראשון בסיס ראוי להערכת המצב הרפואי של הנפגע (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 699-694 (מהד. 4 2012)). מינוי המומחה הנוסף לא ייעשה כדבר שבשיגרה, אלא מקום בו בית המשפט חש כי נבצר ממנו להגיע לחקר האמת לגבי מצבו של הנפגע, בהסתמך אך ורק על סמך חוות דעתו של המומחה הראשון (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד נו (4) 673 (2002). עוד למינוי מומחה נוסף ראו רע"א 4195/02 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד נו(5) 774 (2002) שם נקבע כי לא סגי בפער בין קביעת המומחה לקביעת המל"ל כדי למנות מומחה נוסף). מינוי מומחה נוסף יכול וייעשה בכל שלב, אף בשלב הסיכומים, וכשלעצמי, איני רואה מניעה כי ייעשה אף בשלב העירעור, אך ברי כי כך ייעשה רק במקרים חריגים במיוחד" כפי שהובהר ברע"א 329/02 זגרון נ' איילון חברה לביטוח בע"מ(18.3.2002): "במקרים רבים אפילו אם בית המשפט אינו מוכן להסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי על כל פרטיה, יוכל על סמך אותה חוות דעת, וכלל הנסיבות לקבוע את המסקנה הרפואית המתבקשת, אפילו זו אינה זהה עם זו של המומחה... מינויו של מומחה רפואי נוסף ראוי רק כשבית משפט סבור, לאחר שבדק ובחן את כלל הנסיבות, שנבצר ממנו, לאחר כל מאמציו, להגיע לתוצאה ראויה, שלא תיגרום לעיוות דין, על סמך חוות דעתו של המומחה האחד". בבדיקת MRI ע"ש מותני אובחן בלט מרכזי אחורי קל אשר נושק לשק הטאקלי בחוליות L5-S1.

...

דבריו של המומחה מתיישבים עם המסמכים הרפואיים אליהם מפנה הנתבעת, מהם עולה כי עוד בשנת 1990, שנים רבות לפני התאונה, נכתב בדו"ח רפואי שנערך ביום 22.11.90 בעניינה של התובעת כך: "...תופעות החרדה והמתח מתבטאות תמיד דרך הגוף בצורה של כאבים...לסיכום: התמונה הקלינית והאנמנזה מרמזים לכיוון אבחנתי של היסטריה, הבאה לידי ביטוי בסומליזציה, התקפים קורסיביים...". המסמך אותו ערך הפסיכולוג הקליני אנדרה דרנזין בתאריך 28.12.2010 (שעל עצם צירופו חולקת הנתבעת) צורף עוד לכתב התביעה המקורי, ובכל זאת לא ביקשה אז התובעת מינוי מומחה בתחום – דבר המחזק את הטענה לפיה הבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה קשורה קשר הדוק לקביעת המומחה בתחום האורתופדיה.

לפיכך, החלטתי בשלב זה לא להכריע בבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

לסיכום, החלטתי להיעתר לבקשה למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדיה ולדחות את ההכרעה בבקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה, לשלב מאוחר יותר.

שקלתי להטיל את שכר המומחה על התובעת, אולם מאחר שאף לדעת ד"ר יון לא מדובר בתובעת ש"הכשילה" את המומחה באופן מכוון ומודע (בעמ' 10 ש' 16-18) החלטתי להטיל את שכר המומחה הנוסף על הנתבעת.

לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא עת דחה את בקשתם לפסילת חוות דעת המומחית, ובערעורם לפנינו חזרו על כל טענותיהם בבית משפט קמא - על כך שבית משפט קמא שגה עת התיר למומחית לשנות את ניסוח השאלות המוסכמות, מינה מומחית שזהותה אינה מקובלת על הצדדים, הואיל והתברר כי המומחית הנה בעלת סניף בחיפה, משלא מסרה למערערים הנחיות בדבר היערכות טרם בדיקת הפוליגרף, בדגש על שעות שינה, עייפות ורעב, דבר שהביא להטיית תוצאות הבדיקה, עשתה שימוש בסימני קריאה דבר המעיד על עירוב תחושותיה האישיות וחוסר ניטרליות, ולא כיילה את מכשיר הבדיקה, דבר המעלה תהיות קשות בדבר מקצועיותה.

...

לו דעתי תישמע, דין הערעור מטעם המערערים 1ו-2 כמפורט בחוות דעתה של חברתי השופטת א. אלון, דחייה.

ב. בר-זיו, שופטת [אב"ד] הוחלט: הערעור מתקבל בחלקו, באופן שפסק הדין בעניינו של המערער מס' 3 מבוטל, לרבות חיובו בהוצאות המשיבים ובשכר המומחית.

בשאלת ההוצאות אנו קובעים כי המערערים 1 ו- 2 ישלמו למשיבים הוצאות הערעור בסך 11,700 ₪.

בימ"ש קמא לא מצא כי יש בסיס לפסול את חוות דעת מומחה ביהמ"ש או כי היתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות זאת.

בבקשת רשות ערעור נטען כי בימ"ש קמא טעה בכך שקבל את עמדת בוחניק לפיה מקור הרטיבות אינה בדירתו וזאת על בסיס חוות דעת מומחה מטעם בימ"ש שמסקנותיה נשענות על אדנים רעועים, ללא כל מיסמך או ראיה לתמיכה בטענות המומחה ולא תואמות את המציאות.

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות, אף ללא צורך בתגובה, מהנימוקים שיפורטו להלן: ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבימ"ש לתביעות קטנות.

בימ"ש בחר אם כן לקבל את גרסת הנתבעים והגיע לתוצאה שיש לדחות את התביעה ברובה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור – להידחות.