ערעור עקב היעדר נוירולוג בהרכב הוועדה הרפואית

בעקבות ערעור שהגישה המערערת לבית הדין על החלטת ועדת ערר קודמת שניתנה בעיניינה, הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו ביום 4.3.20 תוקף של פסק דין כדלקמן (ב"ל 46966-04-19, להלן – פסק הדין המחזיר): "בהסכמת הצדדים יוחזר עניינה של המערערת אל הוועדה לעררים, בהרכבה הנוכחי, על מנת שתשקול את עמדתה בנושאים הבאים:

בתחום הנורולוגי – בהיעדר היתייחסות למכתב המערערת בעקבות מכתב אזהרה שנשלח אליה, הועדה תשקול בשנית את עמדתה בעיניין הפחתת הנכות הנוירולוגית תוך היתייחסות לטענות המערערת בפניה.

בנוסף היתעלמה ועדת הערר מכך שביום 27.5.2019 נבדקה במרכז הרפואי שמיר, שם אובחנה בין היתר כסובלת מחוסר יציבות ובבדיקה מיום 13.7.2014 בבית החולים אסף הרפואי נרשם כי סובלת מחוסר יציבות וכי גם ד"ר מיכאל מורדוכוביץ' אשר בדק את המערערת ביום 17.1.2019 מצא כי היא סובלת מהפרעות בהליכה והפנה אותה למרפאה נוירולוגית להשלמת בירור.

...

לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור בתחום הנוירולוגי להידחות, ולהלן אפרט את הנימוקים לכך: מעיון בפרוטוקול ועדת הערר עולה כי ועדת הערר התייעצה עם נוירולוגית מומחית אשר בדקה את המערערת ביום 4.2.2021 וציינה את תלונותיה כדלקמן: "הוועדה מתכנסת בעקבות פס"ד מ-4/3/20. הרופאה הורידה מ-20% ל-10% מסחרחורת וכאבי ראש. סובלת מכאבי ראש מיגרנתיים. מטופלת ע"י ד"ר מורדוכוביץ'.

מדובר בקביעה שהיא פרי שיקול דעת רפואי מקצועי המצויה במתחם שיקול דעתה המקצועי של ועדת הערר ואשר לבית הדין אין את הכלים להתערב בו. סוף דבר: לאור האמור לעיל, דין הערעור שהוגש על קביעת ועדת הערר בתחום הנוירולוגי להידחות.

בנוסף, שגתה הועדה הרפואית לעררים, כאשר לא פירטה את "מימצאי הבדיקה של הפוסקת בתחום הנוירולוגיה ו/או מדוע אין לראות משום תימוכין במימצאי בדיקות ההדמיה ובבדיקת ה- EMG אשר הדגימה רדיקולומפטיה לומברית תחתונה וכן רדיקולופטיה ב-C6 מימין" (סעיף 33 לכתב העירעור).

נוסף על האמור, מקובלת עליי דעתו של המערער, כי קיים פער גדול וקיצוני בין קביעת המומחה – ד"ר שינדלר, מצד אחד, שקבע למערער "סך נכותו מגיעה לכדי 53% נכות" והוועדה, מן הצד השני, אשר קבעה כי למערער אין אחוזי נכות – "נכות יציבה:דרגת הנכות מ 14/7/15 0%". לעניין חוות הדעת של ד"ר קונלר מיום 20.3.2018, הרי שהועדה קבעה, כי אין לקבל את חוות הדעת של ד"ר דנולר באומרה כי - "לגבי הממצאים שבבדיקת רופא. כל רופא מסתמך על ממצאים שקבל בבדיקה ועל שילוב של כל הממצאים כדי להגיע למסקנה. בהתאם לכך קבעה הועדה את העדר הנכות מבחינה נוירולוגית". קביעה זו של הועדה באה באופן לא מנומק וללא כל מתן הסבר לגבי אילו ממצאים הועדה בחרה להסתמך ומהו השילוב שלדעתה, הביאה לכדי המסקנה כאמור.

לעניין טענת המערער, כי "נפלה בהחלטת הועדה טעות משפטית בכך שהיתכנסה בהרכב שגוי ולא הפניתה את המערער לבדיקה בפני מומחה כאב" – דינה להידחות שכן, לטעמי, עמדו בפני הועדה חוות דעת מקיפות משני מומחים שונים שכללו מימצאי בדיקות רבות שהמערער עבר בחלוף השנים, על כן אין אני רואה צורך להרחיב את הממצאים הרפואיים שעמדו בפני הועדה.

...

לא שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה דנן מתקיים חשש ממשי לכך שהוועדה תהא מקובעת בעמדתה כלפי המערער.

לפיכך - טענת המערער בדבר החלפת הרכב הוועדה – נדחית.

סוף דבר: עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) אשר תשקול עמדתה מחדש בעניין הנכות הזמנית והקבועה של המערער תוך התייחסות מפורטת ומנומקת בהתאם לחוות הדעת הן של ד"ר קנולר והן של ד"ר שנידלר.

בכתב התשובה נטען, כי דין העירעור להדחות על הסף מחמת העידר סמכות עניינית, שכן המערער משיג למעשה על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 30.8.20 אשר הדרך להשיג עליה היא בהגשת ערר לועדה הרפואית לעררים.

בהשלמת טיעוניו הוסיף המערער, כי על מנת שתתקבל גרסת המשיב, לפיה הועדה מיום 30.8.20 היא ועדה רפואית מדרג ראשון יש להשיב תחילה לשאלה, כיצד ועדה זו אשר היתכנסה בהרכב פסיכיאטר בלבד דנה גם בנכות האורתופדית והנוירולוגית וקבעה נכות יציבה בשיעור 0%? וכן לאן נעלמה הנכות האורתופדית היציבה בשיעור 5%, אשר נקבעה למערער זה מכבר על ידי הועדה הרפואית לעררים מיום 12.2.20, כל זאת עת המערער לא נבדק על ידי אורתופד ביום 30.8.20? עוד שב המערער על הטענה, כי הועדה הרפואית לעררים מיום 12.2.20 לא סיכמה החלטתה ומשכך ביקשה, כי הדיון הבא ייערך בפני פסיכיאטר בלבד.

...

בכתב התשובה נטען, כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, שכן המערער משיג למעשה על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 30.8.20 אשר הדרך להשיג עליה היא בהגשת ערר לוועדה הרפואית לעררים.

מנגד, שב ב"כ המשיב בדיון על הטענה, כי דין הערעור להידחות על הסף בהעדר סמכות עניינית לדון בהשגות כנגד החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול החומר שבתיק, מצאתי, כי דין הערעור להידחות בהעדר סמכות עניינית, שכן הוא אכן מופנה כנגד החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 30.8.20.

בנסיבות אלה, ומשלא מיצה המערער את ההליכים לפני הוועדה הרפואית לעררים, אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בערעור על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון ומשכך – הערעור נדחה.

ביום 30.8.2014 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה, ומהות הפגיעה: "כאבי צואר וגב תחתון". ביום 26.11.2019 ניתן פסק דין בתיק ב"ל 49653-04-19, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, להחזרת עניינו של המערער לועדה הרפואית לעררים בהרכב חדש, על מנת לידון בעררו מראשיתו (להלן - פסק הדין המחזיר).

הועדה מצאה תנועתיות תקינה והיעדר הפרעה נוירולוגית והיא בחנה את בקשת המערער למנות יועץ בתחום הכאב.

יש לדחות את טענת המערער לפיה היה על הועדה לשקול הפעלתו של סעיף ליקוי מתאים שיש בו כדי לשקף את תלונותיו והגבלותיו של המערער בשל הכאבים הכרוניים - וזאת בשים לב לכך שבדיקת הועדה הייתה תקינה בכל המישורים.

...

באשר לטענת המערער לפיה היה על הוועדה להעמידו לבדיקה על ידי מומחה לכאב - דינה להידחות.

כמו כן, מקובלת עלי טענת המשיב לפיה האבחנה של "צליפת שוט" אינה מעניקה נכות כשלעצמה, ומשהוועדה ביצעה בדיקה קלינית וקבעה כי ממצאיה תקינים, הרי שלא נפל פגם משפטי בהחלטתה.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל והואיל ולא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה, הריני מורה על דחיית הערעור.

אשר להוצאות משפט - המערער עמד על ערעור סרק זה, חרף דברי בית הדין, כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 24.11.2021, במסגרתם הובהר לו היטב כי לא נראה שנפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, בנסיבות אלו החלטתי שיש מקום לחייב את המערער בהוצאות גם אם בסכום נמוך.

עיון בפרוטוקול מעלה כי בפני הועדה היו המסמכים הבאים: חוות דעת של הרופאים הבאים: ד"ר פריימן מיום 13.5.16; ד"ר קוצ'ין מיום 19.7.16 מטעם המערערת; ד"ר גורן ופרופ' שטיאר (מומחים יועצים לועדה הרפואית); וכן סיכום מיון וסיכום ייעוץ נורולוגי מאיכילוב מיום 13.7.14; מכתב שיחרור מוקד רפואי מיום 11.7.14; סיכום רפואי רופא שיניים מיום 18.10.15; תוצאות צלום פה ולסת מיום 11.2.16; צלום רנטגן; מכתב עו"ד מיום 15.11.16; מכתב ערר מיום 31.5.15.

לטענת המערערת הוועדה אימצה את מסקנות הרופא היועץ בתחום הפה והלסת מבלי שנמקה את החלטתה וללא שום היתייחסות לסוגיית אובדן שיני המערערת והפגיעה בהם נוכח העדר טפול.

משכך, בקשת המערערת אינה נהירה לי. בהתאם להלכה הפסוקה, דרך המלך בקשר להשבת עניינו של המבוטח לועדה רפואית היא השבתו לועדה באותו הרכב, למעט במקרים נדירים בהם עולה חשש של ממש, כי הועדה תהא "נעולה" על החלטתה הקודמת, או שהרכבה אינו נאות, או במקרים חריגים אחרים, בהם מועבר העניין לועדה בהרכב אחר (ראו: עב"ל (ארצי) 778/08 מיכאל דהן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.10.09; עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר אריה קופפרברג - המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.10.09).

...

עוד יצוין, כי הוועדה נשוא הערעור דנן התכנסה בפעם השנייה לדון בעניינה של המערערת בעקבות פסק דין מיום 1.3.19 בתיק 2844-02-18 (להלן – פסק הדין המחזיר), ולפיו נקבע בזו הלשון: "11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים בתיק מצאתי, כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, ואנמק:

לא מצאתי בטיעוני המערערת או בפרוטוקול הוועדה כל סממן לכך שמדובר בוועדה הנעולה על עמדתה ועל כן אני סבורה, כי יש להשיב את עניינה של המערערת לוועדה בהרכבה הקודם על מנת שזו תשלים מלאכתה בכל הנוגע להתייחסות לתעודות הראשוניות לנפגע בעבודה ולסיכומי הטיפול ממרפאות הכאב השונות וכן להפעלת תקנה 15.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור מתקבל בחלקו.

לאור תוצאת פסק הדין המשיב ישלם למערערת הוצאות בסך 2,500 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום.