ערעור על 40% נכות בגין פיברומיאלגיה ותגובה נפשית

במכתב בא כוחה מיום 3/10/18, המערערת טענה כי אין קשר בין התגובה הנפשית לטראומה לבין המחלה, וביקשה לקבוע נכות נפרדת בגין פיברומיאלגיה בשיעור של 50%.

הועדה היתכנסה ביום 23/8/18, עיינה בחוות דעת היועץ-פסיכיאטר מיום 14/6/18 והחליטה לאמץ את מסקנותיו בנוגע לשעור הנכות אשר קבע בגין מצבה הנפשי של המערערת, ולכן הועדה ביקשה לעצור את הדיון ולהודיע למערערת על כוונתה להפחית את אחוזי הנכות בגין המצב הנפשי (אשר עמדו על 40% זמנית לפי החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון).

...

הכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

מדובר בטיעונים רפואיים אשר בהתאם להלכה הפסוקה דינם להידחות.

מפרוטוקול הוועדה עולה בבירור כי החלטת הוועדה לפיה למערערת 10% נכות בגין פיברומיאלגיה, התבססה על הנתונים אשר עמדו לפניה ואשר כוללים את האנמנזה אותה מסרה, ממצאי הבדיקה הקלינית והמסמכים הרפואיים אשר הונחו בפניה – הלכה היא כי קביעת הוועדה לעניין שיעור הנכות הינה קביעה רפואיות מובהקות אשר נמצאת בסמכותה הבלעדית ובית הדין אינו מוסמך להתערב בה. איני מקבלת את טענת המערערת לפיה קיימת אי התאמה בולטת בין ממצאי בדיקת הוועדה ותלונות המערערת מחד לבין מסקנת הוועדה לפיה למערערת 10% נכות בלבד בגין פיברומיאלגיה – מהפרוטוקול עולה כי מלבד הרגישות למגע ובכל הנקודות האופייניות למחלת הפיברומיאלגיה, לא נמצאה אצל המערערת נפיחות בפרקים, הגבלה בתנועה או קישיון.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

המערערת, גב' נורית בלילתי, הגישה ערעור זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (ענף נכות כללית) מיום 15.11.11, על פיה נקבעו לה 40% נכות בגין פיברומיאלגיה עם תגובה נפשית החל מיום 8.2.10.

...

מדובר בוועדה ראשונה ואין בסיס להסקת מסקנה בדבר אי יכולת הוועדה להשתחרר מקביעותיה הקודמות.

אשר על כן הנני מקבל את הערעור כאמור בסעיף 17 לעיל.

המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

בעירעור על ההחלטה, נקבעה על ידי הועדה נכות לפי סעיף 35 (ד)-(ה) בשיעור 40% בגין "פיברומיאלגיה עם תגובה נפשית". הוועדה קבעה 0% נכות בגין י.ל.ד. וטחורים.

...

אשר לנכות הנפשית-העובדה כי הועדה לא חזרה במילותיה על הקביעות שמן הדיון הראשון אין בה כל רבותא שכן לגופו של ענין אין סתירה בין הממצאים שבדיון הראשון לבין אלה שבדיון השני בענין זה. כך- בדיון הראשון נקבע "בדיקה פסיכיאטרית. בזמן הבדיקה אפקט עם גוון דיכאון תוכן חשיבה מתאר סבל גופני מתמיד ותגובה הנפשית הנובעת ממנו, תסכול חוסר אונים, אך למרות זאת רצון לשפר את המצב הגופני ולחזור לתפקוד סביר." בדיון השני נקבע "הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים הפסיכיאטרים ממאי ויוני 2012 חתום ע"י דר קופר וחולקת על קביעת האבחנות של דכאון מג'ורי כעת . סובלת מדכאון בחומרה בינונית מלווה במגבלות תפקודיות" גם העובדה שבדיון השני עמדו בפני הועדה גם מכתביה של ד"ר קופר (שלא היו לפניה בדיון הראשון), לא היה בה כדי לחייב מסקנה רפואית אחרת מזו שאליה הגיעה הוועדה.

הועדה הסתפקה בציון כי אינה מקבלת את שיעור הנכות שקבע ד"ר חרץ ובכך לא די שכן לא ניתן לעמוד על השיקולים שהביאוה לכלל מסקנה זו. משום כך יש מקום להחזיר הדיון לוועדה על מנת שתשקול מחדש עמדתה ביחס לחוות דעתו של ד"ר חרץ ותנמק במפורט עמדתה ביחס אליה.

לפיכך מתקבל הערעור באופן חלקי כאמור בסעיף 16.

ביום 24.3.15 קבעה הועדה הרפואית בדרג ראשון נכות פסיכיאטרית בשיעור 5% בגין פגיעה נפשית – הפרעה הסתגלותית המלווה בתגובה חרדתית.

המערערת הגישה תביעה לדיון מחדש (החמרת מצב) לקביעת נכות בגין תיסמונת הפיברומיאלגיה וכן בגין החמרת מצבה הנפשי.

פרופ' עמיטל עצמו בחר להתאים את סעיף הליקוי ככזה שמשקף הגבלה על כושר העבודה ומשכך מדגישה הועדה כי ככל שקיימת מיגבלה בעבודה היא נובעת מהפיברומיאלגיה ולמעשה היא שומטת את הקרקע תחת שני הסעיפים של חוות דעתו של פרופ' עמיטל, החומרה אינה גבוהה ברמה של 40% והסעיף שבחר להתאים אינו מתאים לעניין זה. המשיב טוען, כי הועדה מסבירה שמחלת הכאב דומה למחלה אשר משפיעה על "כושר הפעולה כללי או התנועות" ועל כן היא בוחרת להפעיל את סעיף 35 בדרגת החומרה שמצאה לנכון להעניק לפי ממצאיה ועל פי שיקול הדעת הרפואי המוקנה לה. עוד מציין המשיב, כי סעיף 35 הוא הסעיף הרווח ביותר להתאמה לעניין הפיברומיאלגיה ואין יסוד לתקיפת החלטת הועדה בעיניין זה. אשר לתחום הנפשי – טוען המשיב כי הועדה התייחסה לעניין התרופתי קבעה כי המערערת אינה מצויה במעקב ואינה נוטלת תרופות ואף המשיכה והסבירה כי המערערת ברמת תיפקוד גבוהה מזו המופיעה בחוות דעת ד"ר עמיטל.

זאת ועוד, הועדה קבעה כי כל תלונות המערערת בהקשר לפיברומיאלגיה ואי חזרתה לעבודה מקורן במצבה הנפשי אלא שבקביעתה זו מיתעלמת הועדה מתלונות המערערת בדבר כאבים וכדבריה "כשהילדים רוצים לחבק אותי אני אומרת להם לא לחבק אותי זה מאוד כואב לי. הועדה לא נתנה כל משקל לתלונות המערערת על כאביה ולכל הפחות לא נימקה את שיקוליה בדבר קביעת שיעור הנכות.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

לאור כל האמור, משלא מצאתי כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין, מצאתי כי יש מקום להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר אשר תחזור ותמלא אחר פסק הדין מיום 6.2.19.

ביחס לנכות הראומטולוגית, הועדה אימצה את חוו"ד הראומטולוגית שניתנה לה ע"י ד"ר מירית עמית- וזינה, שקבעה ביחס לשתי חוות הדעת שהציג המערער כי יש לאמץ את מסקנותיו של פרופ' טישלר שהעמיד את נכותו של המערער בגין פיברומיאלגיה על 10%, ודחתה את חוות דעתו של פרופ' בוסקילה כי יש להעמיד את נכותו הראומטולוגית של המערער על 40%.

באשר לנכות הפסיכיאטרית, קבעה הועדה כי מצבו הנפשי של המערער אינו נובע מהתאונה כי אם ממצב רפואי קודם: "הועדה עיינה במכתבים של ד"ר ישראלס 4/9/18 ומטפלת רינה אליאס מ6/8/18, שניהם מייחסים תגובה נפשית של התובע למחלה הניוונית ממנה הוא סובל. כמו כן, בא כוחו של התובע ציין כי בהתייעצות עם ד"ר לניצקי עלה שסימני דכאון וחרדה אצל התובע נובעים ממחלה ניוונית. הועדה עיינה גם בחוו"ד ד"ר דורסט מ-23/10/18, אשר לשיטתה קובעת שמחצית מנכותו הנפשית של התובע בשיעור 20% נובעת מהארוע הנידון. מסקנות: לדעת הועדה לאור עדות המטפלים המייחסים את התגובה הנפשית של התובע למחלה הניוונית ולאור מידע שנימסר לועדה לדעתו של נורולוג מטפל אשר גם מייחס את מצבו הנפשי למחלה הניוונית ולאור מצאי הבדיקה בה התובע היתמקד בחולשה מיתקדמת בשריריו ובכאבים יש להסיק שמצבו הנפשי לא קשור לארוע הנידון". ביום 17.09.20 היתכנסה ועדה רפואית לעררים לידון בהפעלתה של תקנה 15 בעיניינו של המערער, כאשר מונח בפניה דו"ח ועדת הרשות לעניין תקנה 15, מיום 24.05.20.

הועדה תתייחס לטענות המערער כי הנכות הנפשית נובעת גם מהכאבים שהם תוצאה של מחלת הפיברומיאלגיה.

...

משהגעתי לכלל מסקנה כי בהחלטת הוועדה לענין הפעלת תקנה 15 נפלה טעות משפטית, בכך שלא נימקה את החלטתה, לא בחנה את גילו של המערער ואף את הירידה בהכנסותיו מתעוררת השאלה האם יש להיעתר לבקשת המערער כי בית הדין יורה על הפעלת תקנה 15 במלואה.

אין מקום להיעתר לבקשת המערער כי בית הדין ידון בהפעלת תקנה 15.

סוף דבר – הערעור מתקבל באופן הבא: עניינו של המערער יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שתשקול הפעלת תקנה 15 בשים לב לגילו של המערער ולטענה כי לא שב לעבודתו והכנסתו נפגעה על הוועדה להתייחס להשפעה של הליקויים השונים.