ערעור על תוקף כתב ויתור על ירושה

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט יובל גזית) מיום 18/12/19 בת"א 27805-09-17 ולפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבה ללא חיוב בהוצאות.

פרק זמן זה ייספר מרגע שהומצא כתב ויתור על סודיות וצו ירושה (בלעדיו אין לפונה מעמד חוקי).

נטען כי מקרה הפטירה מסווג כ"שיפוי קבוע מראש" ובהתאם לכך בירור החבות מתמצה בבדיקת פוליסות בתוקף ליום מקרה הפטירה ואם המנוח נפטר היתקיים מקרה ביטוח.

נטען כי בשל הפרת היתחייבותה של הפניקס, עורך דינה של המערערת המשיך להתנהל מול הנתבעת חודשים נוספים מאוחר למועד בו הייתה הפניקס אמורה ליתן את העמדתה, שיפוי אשר עלותו מכוח הסכם שכה"ט מול התובעת הסתכם בשיעור של 15% בתוספת מע"מ. בכתב ההגנה נטען כי דין התביעה להדחות על הסף בשל העידר יריבות והיעדר עילה.

...

קביעה זו מקובלת עלי ואין מקום להתערב בה. בנוסף, אני מסכימה עם מסקנת בימ"ש קמא כי הוראת סעיף 2ב להסכם שכר הטרחה אינה רלוונטית לענייננו.

לא ניתן על סמך חומר הראיות שעמד בתיק קמא להגיע למסקנה אחרת ואין מקום להתערב בקביעת הערכאה הדיונית לפיה "במקרה דנן לא הייתה פשרה. הסכומים שולמו במלואם". לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא מיום 11/12/19 במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להגשת סיכומי תשובה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות .

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נפתלי שילה) בה"פ 16079-09-20 מיום 31.1.2022, במסגרתה נדחתה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בשנת 1995 בין דודתם של המבקשים לבין אימם של המשיבים, ואשר עסק בזכויות ב-1/6 מחלקת מקרקעין המצויה בבת ים. רקע והשתלשלות העניינים גב' אנה בורנשטיין ומר יעקב אלכסנדר לויצקי (להלן: המבקשים) הם אחייניה של הגב' פאולט (פסיה) ברגר ז"ל (להלן: ברגר), שהלכה לעולמה ביום 17.7.1998, והם חלק מיורשיה על פי דין.

כך, למשל, יהיה עליהם לשכנע כי כתב הויתור עליו חתמה ברגר ב- 21.4.1986 לפני קונסול ישראל בצרפת אינו בר תוקף – וזאת למרות שספק אם יש בראיות עדות לכך שברגר חזרה בה ממנו במהלך חייה (לכך שזכות החזרה מהתחייבות לתת מתנה היא אישית, ועל כן הופכת בלתי הדירה עם פטירת הנותן, ראו **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 572-570 (מהדורה שנייה 2018)).

...

גם לגופם של דברים, סבורני כי בדין קבע בית המשפט קמא שהמבקשים לא הוכיחו שקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד של למעלה מ-25 שנים, שעה שאף אם תתקבל גרסתם העובדתית ביחס להשתלשלות האירועים, לית מאן דפליג שהם יודעים על קיומו של פסק הדין לפחות מאז חודש דצמבר 2016.

כך גם אין בידי לקבל את הטענה לפיה יש לראות בעצם העיכוב בשחזור התיק טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

אביהם של המנוחה והמשיבים (להלן: האב) נפטר בשנת 1965, וביום 16.5.1966 הוציא משיב 1 (להלן: בית הדין) צו ירושה על עיזבונו (להלן: צו הירושה), בו לא הוכרה המנוחה כיורשת של אביה.

לטענת העותרים, צו הירושה הוצא שלא בנוכחות או בידיעת המנוחה ובהתבסס על כתב ויתור לא תקף, מכוחו ויתרה לכאורה המנוחה על חלקה בעזבון.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או כאשר נידרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית הדין הדתי (ראו, למשל: בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים במושבו בבאקה אל גרביה, פסקה 4 (18.11.2018); בג"ץ 9534/11 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה ג (27.12.2011)).

...

דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובה.

לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו.

העתירה נדחית אפוא.

משכך, כל עוד המערערת לא רכשה את זכויות הבעלים הקודמים, ולחילופין פנתה אליהם וקיבלה מהם כתב ויתור על זכויותיהם בחלקה, עדיין קיים הטעם העומד בבסיס הפקדון, ואין להשיבו לידי המערערת.

לטענת המערערת, הסיכון שמי מיורשי הבעלים המקוריים יתבע את הערייה בשל החלקה אפסי, מאחר שלא נרשמו פעולות של הבעלים המקוריים מאז שנת 1951 וניתן להסיק שהם ידעו שהחלקה מיועדת לדרך ואבדו בה עניין, ומאחר שנקבע בתכנית חפ853/א, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 24/07/1958 כי החלקה תועבר על שם הערייה ללא תמורה ולכן הערייה הייתה זכאית לקבל את השטח ללא תמורה.

בנוסף, לא ניתן הסבר המניח את הדעת לגבי טענת המשיבה לפיה היה על המערערת לפנות אל הבעלים המקוריים על מנת ליידעם אודות העברת הבעלות בהליך ההסדר ולקבל כתב ויתור מטעמם, בעוד הבעלות בחלקה רשומה על שמה של המשיבה.

...

לאור כל האמור לעיל, משאין עוד צורך בקיום ההתחייבויות שצוינו בסעיף 1 לכתב ההתחייבות ומשקבענו כי המשיבה אינו חשופה לחיוב בתשלום פיצוי עבור החלקה, על המשיבה להשיב את הפיקדון שהופקד להבטחת קיומן לידי המערערת.

בענייננו, הפיקדון נמסר לידי המשיבה ביום 06/10/70 בערכי ל"י, לכן מן ראוי לפצות את המערערת בהפרשי הצמדה ממועד זה. העילה להשבת הפיקדון לידי המערערת נוצרה ביום 13/03/13 עם רישום חלקה 309 על שם המשיבה, משכך, חישוב הריבית על הפיקדון יחל ממועד זה. סוף דבר דין הערעור להתקבל כמפורט בפסק דיננו ואנו מורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.

אנו מחייבים את המשיבה בהוצאות המערערת בסך כולל של 15,000 ₪.

בעירעור שהוגש על הבקשה לעיל, קבע בית משפט מחוזי בעמ"ש 52544-03-21 ביום 07/07/2021 כי העירעור במישור הסמכות לידון בטענות כנגד צו הירושה נדחה.

אז גם התברר להן כי בפועל, לא חתמו על ייפוי כח לטובת האח בבית הדין אלא על כתב ויתור על חלקן בירושה.

בכל הנוגע לסעד הנוסף שנתבע בכתב התביעה, לקבוע כי כתב הוויתור שנחתם בבית הדין אינו בתוקף והתובעת זכאית ל- 1/3 מעיזבונו של אביה המנוח, הרי שסעד זה ממילא נדחה בהחלטתי מיום 07/02/2021 עת קבעתי כי היה על התובעת לעתור לסעד זה בערכאה המתאימה, קרי הערכאה שהוציאה תחת ידיה את צו הירושה בנוגע לעזבון האב המנוח.

...

טענות הנתבע א. מנגד, טען הנתבע בכתב תביעתו כי דין התביעה להידחות ומדובר באחיות שהגישו תביעתן כ- 14 שנים לאחר פטירת האב המנוח ולאחר שהסתלקו מעזבונו.

זאת ועוד, אני דוחה את טענות התובעת לפיהן האם המנוחה היתה מעורבת באופן משמעותי בעסקים לאחר פטירת האב וניהלה אותם בעצמה.

משכך, נקבע כי העובדה שהתובעת השתהתה פרק זמן בלתי סביר, אף היא, יש בה בכדי לחזק מסקנתי לפיה האם ויתרה על זכויותיה בעיזבון האב המנוח והתובעת ידעה זאת, שכן אחרת היתה ממהרת להגיש תביעתה מייד לאחר פטירת אמה, או לפחות דורשת דיווח על היקף נכסי הנאמנות באותו מועד ולא מתמהמהת כארבע שנים.

על אף החלטתי לעיל, בחרה התובעת שלא לנהל הליך בבית הדין, לא ביקשה לבטל הצו שניתן ולא לברר הטענה לפיה לא הוסבר לה על מה חתמה בבית הדין ואף עובדה זו פועלת לרעתה ומחזקת עמדתי כי התובעת ידעה על רצון האם לוותר על זכויותיה בעיזבון האב המנוח ולהעביר הזכויות הרשומות על שמו לטובת הבן.

סוף דבר אם כן, הגם שנקבע כי הרכוש שנצבר על ידי האב המנוח, רכוש משותף הוא, שוכנעתי די הצורך כי בפעולותיה במהלך השנים לאחר פטירת האב המנוח, ויתרה האם על חלקה ברכוש לטובת הבן, הנתבע, אם בעובדה שהצהירה בפני בית הדין הרבני כי מוותרת לטובתו על הרכוש המשותף והבן יירש כולו ואם בעובדה שאחיותיו של הנתבע הצהירו אף הן בפני בית הדין הרבני על כך ולא פעלו כדין בכדי לשנות ההצהרה.

אשר על כן, הינני מורה לנתבע להשיב לתובעת שליש מהכספים שהיו בחשבון במועד פטירת האם המנוחה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום פטירתה ועד בכלל וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין וכן להשיב לה 1/3 מכל זכות שהיתה רשומה על שם האם המנוחה במועד פטירתה שעה שלא הוכח כי ויתרה על זכותה זו. מכל המקובץ עולה, כי על אף שעמדה לאם חזקת השיתוף לאחר פטירת האב המנוח ברכוש שהיה רשום על שמו, הרי שהיא ויתרה על חזקה זו עוד בחייה וקיים השתק שיפוטי לטעון אחרת נוכח החלטת בית הדין לפיה האם ויתרה על חלקה בעיזבון האב ונקבע כי הבן הוא היורש היחיד של עיזבון האב המנוח.

סוף דבר, התובענה נידחית בכפוף לאמור בסעיף 61 לפסק הדין.