ערעור על תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי עורך דין נגד מתמחה

הנתבע הגיש כנגד התובע תביעה שכנגד, במסגרתה עתר לפיצויים מכח חוק איסור לשון הרע (שלושת הליכים אלה שהתבררו במאוחד, יכונו להלן – ההליך הקודם).

בכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידי הנתבע בהליך הקודם, הנתבע ביקש להציג התכתבויות פרטיות בין התובע לצדדים שלישיים בתכנת המסנג'ר, שבחשבון הפייסבוק הפרטי של התובע (מוצג ת/1 בהליך זה), לשם הוכחת הטענה כי התובע כינה את הנתבע בשמות גנאי וכי דברים אלה מהוים פירסום לשון הרע.

בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, שהוגשה על ידי הנתבע, נדחתה ביום 1.10.17 (בר"ע 40330-10-16).

לטענת הנתבע, מדובר בתביעה לפיה נפגעה פרטיותו של התובע לאחר סיום יחסי עבודה בין הצדדים (סעיף 5 לתצהיר הנתבע), היינו ללא קשר ליחסי העבודה, ובכל מקרה השגת הראיות נעשתה בצורה פאסיבית בלבד ובחשיפה מקרית להודעות התובע על ידי מתמחה במשרדו אשר הביאן לידיעתו של הנתבע.

מהעדויות עולה שעו"ד רז היה מתמחה במשרדו של הנתבע, טרם הגשת התביעה בהליך הקודם ואילו הנתבע הוא עורך הדין הראשי במשרדו (סעיף 39 לסיכומי הנתבע).

...

לא מצאנו כי גרסה זו היא סבירה או משכנעת, שהרי הנתבע עצמו ציין במכתביו כי "כאשר התמחה במשרדי, הסתיר מר גבע את העובדה שעבד במקביל במקום עבודה נוסף..." (סעיף 6 יג לפסק הדין בהליך הקודם) וכן כי ".. נחשפתי לעובדה שהעובד הנ"ל, עבד מביתו עבודה נוספת, בתחום המחשבים, והוא לא גילה עובדה זו ללשכת עורכי הדין...." (נספח 16 לתצהיר התובע).

סוף דבר – התביעה מתקבלת בעיקרה, אם כי לא בסכומים שנתבעו.

הנתבע ישלם לתובע פיצויים בגין הפרת פרטיותו של התובע, לפי סעיף 29א'(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981, בסך 14,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום (השופטת הבכירה חנה ינון) מיום 26.7.10, בו נדחתה תביעתו של המערער לפצוי בסך 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע כנגדו על ידי המשיב.

הפירסום מושא תביעת לשון הרע להלן הדברים שכתב ביום 13.3.08 המשיב-הנתבע בטיוטה של מיסמך אשר נועד לועדת האתיקה של לישכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב והמרכז (עמדת המערער-התובע היא כי לשון הרע על אודותיו פורסמה במסמך זה; תוכנן של הערות השוליים הובא בגוף הטקסט, בתוך סוגריים מסולסלים: ,,הנידון: תלונה נגד עו"ד משה ויינברג ותשובת הנילון, עו"ד עמית גורביץ', לתלונת עו"ד ויינברג מיום 3.3.08 הח"מ, עו"ד עמית גורביץ', מ.ר. 32867 (להלן: ,הקובל'), מתכבד להגיש קובלנה לוועדת אתיקה זו כנגד עו"ד משה ויינברג (להלן: ,הנילון').

תלונה נגד עו"ד משה ויינברג הקובל, הח"מ, פעיל בתחום דיני העבודה, הגיש את עבודת הדוקטוראט בתחום, לשעבר דובר האגודה לזכויות האזרח בישראל ומתמחה של כב' סגנית הנשיא בדימוס אלישבע ברקֿֿאוסוסקין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מלמד קורסים בדיני עבודה ובשוויון תעסוקתי באוניברסיטה, בעל טור בעתונות בנושאי דיני עבודה וכו'.

בסעיף 23, שם, נכתב: "The opinion may be mistaken, but to allow the party which has been denounced on the basis of it to compel its author to prove in court what he has asserted by way of argument is to invite the court to become an Orwellian ministry of truth." יישום בעניינינו גם אם אניח, כי התוכן אליו מתייחס המערער מהוה "לשון הרע" כנגדו, וכי עצם שליחתו למספר עורכי דין מהוה "פירסום" לפי סעיף 2 לחוק, הרי מסקנתי היא, כי התוכן האמור אינו מהוה אלא הבעת דעתו האישית של מנסחו, דהיינו המשיב, ולפיכך הוא חוסה תחת ההגנה הנ"ל. למקרא טיוטת תלונתו של המשיב לועדת האתיקה (ר' מוצג מ/1) ניתן לראות בנקל, כי המשיב אינו מבקש לקבוע עובדות חדשות ביחס למערער.

...

בעניין: Slim v. Daily Telegraph [1968] 1 All E. R. 497, 503 C-D-E אמר .Lord Denning M.R: "In considering a plea of fair comment , it is not correct to canvass all the various imputations which different readers may put on the words. The important thing is to determine whether or not the writer was actuated by malice. If he was an honest man expressing his genuine opinion on a subject of public interest, then no matter that his words conveyed derogatory imputations: no matter that his opinion was wrong or exaggerated or prejudiced; and no matter that it was badly expressed so that other people read all sorts of innuendos into it; nevertheless, he has a good defence of fair comment. His honesty is the cardinal test. He must honestly express his real view. So long as he does this, he has nothing to fear, even though other people may read more into it, see Turner (otherwise Robertson) v. Metro-Goldwyn-Mayer Pictures, Ltd. [1950] 1 All E R 449, 460, 461 Per Lord Porter and Silkin v. Beaverbrook Newspapers, Ltd. [1958] 2 All E R 516, per Diplock, J. I stress this because the right of fair comment is one of the essential elements which go to make up our freedom of speech. We must ever maintain this right intact. It must not be whittled down by legal refinements." ראוי לצטט לסיכום נושא זה את דבריו של השופט א. א. לוי ב-ע.פ. (ת"א) 60, 63, 64/88 פרנקל נ' יואל ישראלי פ"מ תש"ן ב' 363,353 למטה - 364 למעלה: "בחינת התנהגותם של המערערים, על-פי ההלכה הפסוקה מלמדת, כי אף שהם השתמשו בלשון בוטה, הם התבססו על עובדות-אמת שיש בהן לא מעט שלילה, ושראוי להביאן לידיעת הציבור. המשיב נטל חלק פעיל ומרכזי בכל הפרשיות שנדונו, ואת אופיין של אלה האחרונות קבע המשיב במעשיו, ולא המערערים בכתבתם...זהו מקרה, שבו גם אם נגרם נזק למשיב, הרי הוא פעוט, ומכל מקום עדיף עליו אינטרס הכלל, שלא לרוקן את זכות חופש הדיבור מתוכנה." בעניין: Spiller v Joseph [2010] UKSC 53,[2010] 3 WLR 1791, [2011] AC 852, [2011] 1 AC 852, [2011] 1 All ER 947 (1 Dec 2010) http://www.bailii.org/cgi-bin/markup.cgi?doc=/uk/cases/UKSC/2010/53.

בסעיף 23, שם, נכתב: "The opinion may be mistaken, but to allow the party which has been denounced on the basis of it to compel its author to prove in court what he has asserted by way of argument is to invite the court to become an Orwellian ministry of truth." יישום בענייננו גם אם אניח, כי התוכן אליו מתייחס המערער מהווה "לשון הרע" כנגדו, וכי עצם שליחתו למספר עורכי דין מהווה "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק, הרי מסקנתי היא, כי התוכן האמור אינו מהווה אלא הבעת דעתו האישית של מנסחו, דהיינו המשיב, ולפיכך הוא חוסה תחת ההגנה הנ"ל. למקרא טיוטת תלונתו של המשיב לוועדת האתיקה (ר' מוצג מ/1) ניתן לראות בנקל, כי המשיב אינו מבקש לקבוע עובדות חדשות ביחס למערער.

סעד בענייננו מתקיימת הגנה מכוח סעיף 15(4), ומשכך אני דוחה את הערעור.

הנתבעים, נגדם הוגשה התביעה הם בעלי תפקיד ברת"א. הנתבע 1 - מפקח אחראי מטעם רת"א על חברת "עדן תעופה" בה שימש התובע כבוחן טיס קודם לביטול מינויו, הנתבע 2 - מנהל אגף רשוי עובדי טיס ברת"א, הנתבעת 3 עו"ד, עוזרת ליועצת משפטית ברת"א והנתבע 4 - מנהל רת"א. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית, ולחלופין להעברתה לבית המשפט השלום.

לעניין חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט זה, טוענים הנתבעים כי מדובר בניסיון "ערעור" של התובע על קביעת רת"א לא לחדש רישיון המינוי שלו כבוחן טיס בחברות "עדן תעופה", "אילן ארד" ו"אירופאוור" בשנת 2015 (להלן: "החלטת רת"א"), במסווה של תביעה כספית.

בתגובה שהוגשה על ידי הנתבעים, ללא רשות, חוזרים הנתבעים על הנטען בבקשה ומדגישים את מורכבות התביעה לאור היקפה, את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לידון בתביעה ואת הזכות לייצוג מדינת ישראל - רת"א בתביעות קטנות על ידי נציג היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות מתמחה מהפרקליטות.

מנגד, העברת הדיון לבית משפט השלום, תוביל לייצוג הנתבעים, באמצעות המדינה, על ידי עורך דין, ותאלץ את התובע, אף הוא, להזקק לשירותי עורך דין, ולעלויות שיכול ויובילו את התובע לחסימת זכות הגישה של התובע לערכאות ולחלופין, למתן יתרון דיוני לנתבעים ולפגיעה בשויון בין המתדיינים, ככל שהתובע לא ישכור עורך דין.

לאור כל האמור הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העידר סמכות עניינית בכל הקשור לטענות התובע לעניין זיוף מיסמך על ידי הנתבע 1, מניעת זכותו להגשת ערר, סרוב הנתבע 4 להתייחס לפניותיו ופירסום לשון הרע, נדחית.

...

על רקע זה קובע סעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], כי אין לאפשר ייצוג של בעל דין בבית משפט לתביעות קטנות אלא ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

לאור כל האמור הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית בכל הקשור לטענות התובע לעניין זיוף מסמך על ידי הנתבע 1, מניעת זכותו להגשת ערר, סירוב הנתבע 4 להתייחס לפניותיו ופרסום לשון הרע, נדחית.

הבקשה החלופית להעברת הדיון לבית משפט השלום נדחית בשלב זה. מובן כי ככל שלאחר הגשת כתב תביעה מתוקן וכתב ההגנה או במהלך הדיון יתברר כי התובענה אינה ראויה להתברר בבית משפט לתביעות קטנות, אשוב ואדרש לשאלת העברת התובענה לדיון בבית משפט השלום.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט גיא היימן) מיום 4/2/2021 בת.א. 26644-11-18 ולפיו התקבלה תביעת לשון הרע שהגישו המערערים נגד המשיב.

באשר לגובה הפצוי: נקבע בסעיף 12 לפסק הדין: "במקרה שלפנַי מתקיימים, זה לצד זה, טעמים להחמיר בפצוי וטעמים להקל בו. אדבר באלה, גם באחרים, בתמצית המתחייבת. לחומרה עומדות לנתבע חריפותם של הדברים שהושמעו והעובדה כי הוא התמיד, לאורכו של הארוע, בהשמעתם גם לנוכח הפצרותיהם בו של הנוכחים כי יחדל וגם אל מול מאמציו של תובע 2 להיתרחק מן הנתבע ולשים בכך קץ למעמד הפוגעני. כפי שהסבירו עדי-התביעה, שהיו נוכחים במקום בעת הארוע, הנתבע שב והשמיע את ביטוייו תוך שהוא עוקב אחר תובע 2 אל פנים-המשרד ולא מוותר אפילו כשהלה שוב לא נכח בחלל הצבורי. אין אנו מצויים, כאמור, בטענה לעוולה מחוץ לכתליו של חוק איסור לשון הרע, ובכל זאת למאפייניו האלימים והמאיימים של המעמד יש משקל בקביעתו של שיעור-הפצוי בלשון-הרע. הנפגעים היו שניים – עורך-הדין אליגולא ובנו – כל אחד מהם בענינים, הקשורים בעיסוקו המקצועי בעת ההיא. בייחוד תובע 1 נידרש להמשיך ולעסוק במשלח-ידו כשזכרו של הארוע, כך יש להניח, מלווה את סביבתו המקצועית והאישית עוד זמן". נקבע כי בית משפט חב להגן על עניינם של עורך דין ובנו המיתמחה, שחלק ממאפייני המיקצוע שלהם הוא שמם הטוב.

ב"כ המערער מבקש לאבחן בין המקרים שאוזכרו על ידי בית משפט קמא בפסק דינו ככאלו שבהם נפסק פיצוי בסך של עד 10,000 ₪ ומבקש לשכנע מדוע אין עניינינו דומה וכן טוען כי פיצוי נמוך יהווה אפקט מצנן על תובעים בתביעות לשון הרע.

...

דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה וזאת מכוח תקנה 138 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות החדשות") כיוון שלדעתי אין סיכוי לערעור להתקבל.

הממצאים תומכים במסקנה המשפטית ואין בה טעות שבחוק.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

אין אף חולק כי גלנץ לא פנה לבית המשפט שדן בהליך בבקשה לפסוק הוצאות לטובתו לאחר שהתביעה כנגדו נמחקה ואף לא השיג על ההחלטה בעירעור.

מעבר לנדרש אוסיף כי זליכה העיד כי התביעה שהגיש כנגד גלנץ היתה מהתביעות הראשונות שהוגשו על ידי משרד בא כוחו כתביעת לשון הרע של שוטר וכי לא היה ידוע לו באותה העת על תביעות נוספות.

עוד נטען כי בעת הגשת התביעה היה עו"ד ג'ורנו מתמחה במשרד עורכי הדין.

...

אין בידי לקבל הטענה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

עם זאת, במכלול נסיבות העניין, החלטתי לחייב את התובע בהוצאות מתונות בלבד.