כאמור בפתחה של ההחלטה, עניינה של הבקשה דנן הנו במניין ימי פסילת רישיון הנהיגה של המבקש על פי גזר דין על אף שרישיון הנהיגה לא הופקד במזכירות בית המשפט כנדרש.
עוד ציין בית המשפט העליון בהחלטתו בעיניין אבו שריפה כי "לא נעלמה מעיני אסופת המסמכים שהוגשה על ידי המערער, מהם עולה כי בתי המשפט נעתרו מפעם לפעם לבקשות מהסוג דנא, חרף ההלכה שנקבעה בעיניין ג'אבר. עם זאת, וכפי שציין גם ב"כ המערער בהגינותו, ניתן למצוא גם החלטות שונות. פסק דיננו ניתן איפוא על מנת להבהיר את המצב המשפטי הנוהג".
ברוח זו ניתנה גם החלטת כבוד השופטת גילת שלו, בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפני ימים אחדים, בעפ"ת 45555-06-20 הלוי נ' מדינת ישראל (19.7.20)), שם נטען כי בפועל בקשות מעין זו נדונות בבתי המשפט לתעבורה ובערעורים המוגשים לבתי המשפט המחוזיים ונקבע כי "גם אם היתנהלות כזו קיימת או נפוצה, היא מנוגדת להלכה שקבע בית המשפט העליון, ואין מקום "להתיישר" לפיה".
ודוק, לא נעלמה מעיניי טענת המבקש לפיה בתי המשפט היו סגורים ולכן לא היה באפשרותו לעשות כן, אלא שטענה זו אינה נכונה.
עניין זה מחזק גם הוא את המסקנה כי אל לו לבית המשפט לידון בבקשה, בהעדר סמכות עניינית, במקום רשות הרשוי האמונה על עניין זה, בפניה נדונות כלל הבקשות מסוג זה ולה מסור שיקול הדעת המקצועי.
...
כל זאת, כאשר ככל שיש למבקש אי אילו טענות לעניין אופן פרסום המכתב וההסדר שנקבע בו, הרי שעליו להפנותן לרשות הרישוי, ודבר זה אך מחזק את המסקנה לפיה רשות הרישוי היא הרשות המוסמכת בכל הנוגע למניין ימי פסילת רישיון נהיגה.
עניין זה מחזק גם הוא את המסקנה כי אל לו לבית המשפט לדון בבקשה, בהיעדר סמכות עניינית, במקום רשות הרישוי האמונה על עניין זה, בפניה נדונות כלל הבקשות מסוג זה ולה מסור שיקול הדעת המקצועי.
לסיכום, כפי שנקבע לעיל, בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה ולפיכך דינה להימחק.
