ערעור על שלילת קשר סיבתי בין תאונה לנכות נפשית

ביום 19.7.18 נבדקה המערערת על ידי ד"ר יצחק בן ציון, מומחה בפסיכיאטריה וסקסולוגיה, שאבחן את המערערת כסובלת מתגובת היסתגלות מתמשכת עם הפרעה סומטופורית וקשיי שינה, כדלקמן: "בבדיקה: הגיעה לפגישה בטרם המועד, הופעתה מסודרת אך לא מוקפדת. האפקט מתוח וחרדתי, תואם לתכנים המתוארים על ידה. מספרת על הארוע שעברה בלחץ מתארת מתח מתמיד וקושי להרגעה עצמית, מתארת רגישות יתר, כאב ולחץ במקום הפגיעה בשינוי תנוחה. אין עדות להפרעה בהליכי החשיבה, באפקט או בשיפוט. אינה פסיכוטית אינה אובדנית אינה תוקפנית.

טענות הצדדים לטענת המערערת, בהחלטת הועדה נפלו פגמים משפטיים המצדיקים השבת עניינה לועדה הרפואית לעררים בהרכב אחר, כדלקמן: הועדה אינה מקיימת את פסק הדין המחזיר ולא מסבירה את השוני שבין החלטת הועדה שהיתכנסה ביום 31.3.19 וקבעה בהחלטה כי קיימת "פציעה אחרת של הראש 12.1.18 קיים קשר סיבתי" לבין הועדה נשוא העירעור אשר שללה קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה הנפשי של המערערת.

כמו כן בדיון שנערך בבית הדין נטען שההפרעה הנפשית שיש למערערת קשורה לזעזוע המוח, אך בגינה נקבעה כבר למערערת הנכות הנוירולוגית החופפת לנכות הנפשית.

...

דהיינו, הוועדה מסבירה כי לא קבעה קשר סיבתי כטענת המערערת ודין טענותיה של המערערת בדבר הפער והסתירה שבין קביעותיה של המערערת להידחות.

משנדרשה הוועדה לדון לגופו של עניין בשאלת הקשר הסיבתי, ומשעשתה כן, פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ודין טענות המערערת בדבר קביעה קודמת של הוועדה להידחות.

על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.

השופט אילן סופר לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי באר שבע (השופטת יעל אנגלברג-שהם; ב"ל 41533-07-20) במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן- הועדה) מיום 12.7.2020.

בין היתר טוענת המבקשת הועדה אינה מקיימת את פסק הדין המחזיר ולא מסבירה את השוני בהנמקות שבהחלטות הועדה השונות לבין הועדה נשוא העירעור אשר שללה קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה הנפשי של המבקשת.

החלטת הועדה אשר קבעה כי "לא מדובר בהפרעה הסתגלותית" אינה ברורה ואינה מתייחסת לקביעתו של ד"ר בן ציון אשר אבחן פגיעה הסתגלותית, לאחר זעזוע מוח, והפריד בין הנכות הנוירולוגית לבין הנכות הנפשית.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה.

טענה זו אין בידי לקבל.

סוף דבר- הבקשה נדחית.

בהחלטתה קבעה כדלקמן: "הועדה היתכנסה מתוקף פס"ד מיום 20.02.20 בעקבות ערר המוסד אשר נסוב על נושא של קש"ס בין מצבו הנפשי של התובע לארוע הנידון. בקשר לכך יש לציין שמצב הנפשי עליו אנו דנים התפתח שנים לאחר הארוע הנידון ומס' חודשים לפני הניתוח אשר עבר התובע בקשר לפגיעתו בארוע הנידון. התובע העיד על כך גם בדיון הקודם של הועדה מיום 25.06.20 וגם בדיון היום בועדה. בדיון הנוכחי התובע תאר בעצם מצב פסיכוטי שהתפתח חודשים לפני הניתוח יש מקום לציין שסימנים פסיכוטיים לא מהוים חלק מתגובה נפשית הסתגלותית הועדה עיינה בדו"ח איבחון נוירופסיכולוגי מ 5.3.18 החתום ע"י רון גאגין ובו מסקנה שאצל התובע הפרעה אפטיבית מעורב דכאונית וחרדתית בעוצמת סימפטומים גבוהים על רקע אישיות פרה מורבידית. יש לציין שאבחנה של הפרעת אפקטיבית לא שייכת להפרעות נפשיות ממוקדות דחק. הסיבה ... [מילה לא קריאה – א.א.] היא לא ידועה גורמי דחק אמנם יכולים לתרום להתפתחות ההפרעה אך במקרה בו אנו דנים ההפרעה התפתחה תקופה ממושכת לאחר הארוע הנידון וטרם הניתוח שנבע מהארוע. הרקע הפרה מורבידי המורכב בב"ח מתייחס להערכתנו לעדות למצב נפשי מעורער עוד טרם הארוע הנידון. הראיה לכך היא ... [מילים לא קריאות – א.א.] והמצוי על רקע נפשי והתמכרות לסמים עוד לפני הארוע. לאור כל האמור לעיל לדעת הועדה התחלואה הנפשית ממנה סובל התובע לא קשורה לארוע הנידון יחד עם זאת כיוון שאין לדעת הועדה בסמכותה לשלול לחלוטין קשר סיבתי אשר נקבע בועדות חלוטות קודמות בהן נקבע נכויות זמניות בגין המצב הנפשי ועליהן לא הוגש ערר לכן הועדה קובעת כי כיום מצבו של התובע מתאים ל-40 מבחינה נפשית לפי ס' 34 א בין 4-5 בגין הפרעה דכאונית מתוכם ניתן לייחס 0% לתאונה הנדונה. וכל היתר לתחלואה נפשית שאינה קשורה לארוע הנידון...". המבקש ערער על ההחלטה לבית הדין האיזורי וטען כי הרופאים שטיפלו בו סברו כי מצבו הנפשי היתדרדר בעקבות הפגיעה בגב; משהדרג הראשון מיום 2.3.2016 הכיר בקשר סיבתי בין פגיעתו הנפשית של המבקש לתאונה, והמוסד לא הגיש ערר על החלטה זו, הועדה לא הייתה מוסמכת לשלול קשר סיבתי בין התאונה לנכות הנפשית; היתייחסות הועדה לרקע נפשי קודם נוגדת את הילכת מרגוליס[footnoteRef:1].

...

יחד עם זאת ולנוכח הסכמת המוסד וטעמיו מצאנו כי יש מקום להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה בהרכב חדש אשר תדון בערר המוסד מראשיתו.

אשר לבקשת המבקש כי בית הדין יקבע קשר סיבתי בין התאונה למצבו הנפשי מצאנו כי דין הבקשה להידחות.

] סוף דבר – הערעור מתקבל באופן חלקי כמפורט בסעיף 13 לעיל.

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 26.07.2021 (הועדה), אשר שללה הקשר הסיבתי בין נכותו הנפשית לבין תאונת עבודה (ההחלטה).

...

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, ואפרט: בישיבת הוועדה מיום 23.11.2020, הופיע המערער בליווי באת כוחו שטענה לפני הוועדה וכן נמסרו מסמכים רפואיים רלוונטיים לרבות חוות דעת רפואית מד"ר ש. בוניאק, מתמחה בפסיכיאטריה מיום 29.10.2020.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 3.01.22 (להלן - הועדה), אשר קבעה, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער עקב תאונת עבודה מיום 24.6.07.

הצדק עם המשיב, כי מדובר בהחלטה מקצועית המצויה בתחום שיקול דעתה הרפואי הבלעדי של הועדה ואין יסוד להתערב בה. טיעוני המערער לגבי הקשר הסיבתי הרפואי בין התאונה המוכרת (לרבות נכות נפשית שהוכרה בגינה) לבין הופעת האוטם השני הם טיעונים רפואיים.

אוסיף, כי בנגוד לטענת המערער, הועדה אינה נידרשת להצביע על המקור לאוטם הנוסף, ודי בכך שהיא שוללת את הקשר הסיבתי בינו לבין הנכות המוכרת כתאונת העבודה על יסוד המסמכים הרפואיים (השווה: ברע (ארצי) 13676-06-18‏ ‏ מינו ברדה נ' המוסד לביטוח לאומי (8.6.18)).

...

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות מהנימוקים הבאים: המערער לא הצביע על פגם משפטי בהחלטה אלא חולק על שיקול דעתה הרפואי של הוועדה.

משעה שנקבע, כי האירוע השני אינו קשור לתאונת העבודה המוכרת, ממילא ברורה המסקנה שלא להכיר גם בטענות לגבי החמרת מצב נפשי כקשורות לתאונת העבודה.

לסיכום, לא שוכנעתי כי נפלה טעות משפטית בקביעה לפיה ההחמרה הנטענת במצב הלבבי והנפשי אינה קשורה לתאונת העבודה.

סוף דבר הערעור נדחה.