ערעור על שלילת זכאות לגמלת נכות כללית לתושב חוץ

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה (השופט (כתוארו אז) אלכס קוגן ונציגי הציבור מר אמנון שחר ומר משה קרבצקי; תיק בל' 18626-05-13), במסגרתו נדחתה תביעת המערערים להכיר בהם כתושבי ישראל לצורך חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק).

המערער פנה למחלקה לפניות הציבור במוסד, ונענה כי על רקע שלילת מעמדו כתושב נשללת זכאותו לקיצבת זקנה למפרע מחודש אוקטובר 2005, באופן היוצר חוב על שמו למוסד בסך של 315,937 ₪.

עוד נקבע כי לא הוכח שהמערער נזקק לטפול רפואי ייחודי שלא ניתן היה לקבלו בארץ; המערערת העידה באופן כללי כי המערער טופל באנטיביוטיקה ובמכות חשמל "שברור כי אינם מצדיקים ואינם מצריכים נסיעה ושהייה ממושכת בחו"ל"; ולאור כל זאת "שוכנענו כי שהיית התובעים בחו"ל לא הייתה למטרה ממוקדת מוגדרת וזמנית, התובעים שהו בחו"ל לתקופות ממושכות וחזרו לארץ לתקופות קצרות וקצובות שעל פניו נראה כי נעשו במכוון כדי לשמור את זכאותם לתשלום קיצבאות מהנתבע". בית הדין הדגיש כי התרשם מחוסר מהימנותה של המערערת בכל הנוגע לנסיבות הוצאתו של מיסמך סיכום השיחה; שוכנע באמינות גירסתה של הגב' גולדשטיין, שהדגישה כי כלל לא נפגשה עם המערערים ולא הוציאה את מיסמך סיכום השיחה שיוחס לה ואף אינה מוסמכת לעסוק בתחום התושבות המטופל על ידי מחלקת הגבייה; ציין כי חוות הדעת המנומקת והברורה שהוגשה מטעם המוסד לגבי זיופו של המסמך האמור - לא נסתרה, באופן שלא הותיר מקום לספק "באשר לחוסר מהימנות ואותנטיות... המכתב הנטען"; וקבע כי חוסר המהימנות של המערערים בהגשת מיסמך מזויף הוא בעל משקל משמעותי במסגרת ההחלטה על מעמדם, שכן אינו מאפשר לתת אמון כלשהוא בגירסתם.

יצוין בהקשר זה כי המסמכים הרפואיים שצורפו על ידי המערערים לתצהיריהם בבית הדין האיזורי אכן מלמדים על היתדרדרות במצבו הרפואי של המערער בתקופה הרלוואנטית (ונזכיר כי קיבל גם קצבת נכות כללית מהמוסד טרם הגיעו לגיל קצבת הזיקנה), לרבות בעיות זכרון שאובחנו באותה עת כאלצהיימר, ולרבות ניתוח שעבר במוחו במרכז הרפואי רמב"ם בשנת 2004.

אשר לאינדיקציות עליהן הצביעו המערערים ותומכים בקיומה של זיקה מסוימת לישראל - ובעיקר קיומם של דירת מגורים, רכב וחשבון בנק בישראל - קבע בית הדין האיזורי ובצדק כי לא די בהן בנסיבות העניין, כשלעצמן, כדי להוכיח זיקה מספקת (וראו למשל בעיניין יחיאל, בו הובהר כי "עצם העובדה שלמערערים דירת מגורים בארץ אינה מכרעת לעניין קביעת ה"תושבות", שכן לתושבי חוץ רבים דירות בישראל, בהן הם שוהים בעת שהותם הארעית בישראל").

...

בנסיבותיו של מקרה זה, כאשר המערערים עזבו את ישראל לארצות הברית עוד בשנת 1993 וחיו בה משך עשור (מבלי שהלינו בזמן אמת על הקביעה בדבר העדר תושבותם באותה תקופה), ולאחר שהות קצרה בלבד בארץ כתושבים חוזרים שבו להתגורר בארצות הברית כמקום מגוריהם העיקרי בו שהו למעלה מ - 70% מזמנם - לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, המבוססת על ההלכה הפסוקה, ולפיה לא נפל בנסיבות אלו פגם בהחלטת המוסד.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה על ידי בית הדין הארצי, מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) ורדה וירט ליבנה (בר"ע 29053-07-12).

מובהר בזאת, כי המשיב זכאי לקיצבת נכות כללית בגין התקופה שבה הוא מוכר כנכה, ולגביה אף אין מחלוקת לגבי תושבותו כמו גם לגבי היותו בעל אשרת שהייה בתוף, דהיינו, מ – 12.11.06 – 31.8.07, על המוסד לשלם למשיב את הקצבה לפי המגיע לו על פי דין, ככל שלא שולמה, ובהקדם.

יתר על כן, הסתמכות על תוצאותיו של המודד מטעם התובעים (מר חאג' יחיא) תביא בהכרח גם להוצאתם של תושבים רבים אל מחוץ לתחום ותפגע בזכויותיהם ובאותה העת אף תכניס בתים נוספים לתחומי השיפוט והמנהל של מדינת ישראל, דבר אשר יחייב בעלי מקרקעין נוספים לסטאטוס זה ובגינו גם לתשלומי מיסים, תשלומי ביטוח, חלותם של חוקים פליליים ועוד.

חוות דעת מומחים סותרות – גדר המחלוקת כפי שהראנו בפרוטרוט לעיל המוסד סובר כי יש לאמץ את חוות דעתו האחרונה של המודד המחוזי מיום 30.6.2010 ולפיה "חלק הגדול של המבנה נמצא מחוץ לתחום וחלקו הקטן בתחום". מנגד סוברים התובעים כי עלה בידם, באמצעות חוות דעתו של מר חאג' יחיא, לסתור ולערער קביעה זו כך שניתן לקבוע כי למצער, 50% מבניין ג'עברי מצוי בתחום השיפוט של ירושלים.

אם ניישם את הדברים לענייננו הרי שקשה להלום תוצאה לפיה מר פריד שהתגורר בבניין ג'עברי בדיוק בשנים בהן התגוררו בו מישפחות נשאשיבי ועווידה, יוכר כתושב ירושלים הזכאי להיכלל במירשם המבוטחים של החוקים שהמוסד ממונה עליהם על כל המשתמע מכך, ואילו ממשפחות נשאשיבי ועווידה יישלל המעמד של תושבים ולאחת מהן אף יבצר חוב דמי ביטוח.

...

בנסיבות אלה לא מצאנו ליחס לדבר משקל מיוחד.

סוף דבר – על יסוד כל האמור הרינו מקבלים את התביעות וקובעים כי בני משפחת נשאשיבי היו תושבי מדינת ישראל מחודש 5/99 ואילך.

אשר למשפחת נשאשיבי ולאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין החלטנו שיהיה נכון לפסוק לזכותה הוצאות בשיעור מתון באופן יחסי.

בהקשר זה השיב התובע, כי קיבל מכתב שנשלח ביום 6.1.13 מן הנתבע, לפיו אין הוא זכאי לקיצבת נכות כללית מאחר ואינו תושב ישראל.

כמו כן, אף בת הזוג של התובע יכולה היתה לעלות לישראל לצורך הטיפול בו. דיון והכרעה היתיישנות בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת היתיישנות, מן הטעמים העקריים הבאים: ההודעה לתובע (נ/3) על הכוונה לשלול את התושבות ועל זכותו לערער על כך תוך שנה ו- 45 יום, התקבלה אצלו בחודש נובמבר 2012.

נדון להלן בטענות הצדדים לגוף התביעה, לעניין תושבות התובע: בפסק הדין שניתן אך לאחרונה בעיניין עב"ל (ארצי) 48134-10-12 המוסד לביטוח לאומי – יאסמין מחרום (3.11.14), סוכמה ההלכה הפסוקה בעיניין קביעת תושבות, בהאי לישנא: "17. הלכה פסוקה היא כי תושבותו של מבקש גמלה על פי חוק הביטוח הלאומי, תקבע על פי המקום שבו נמצא מרכז חייו, אותו מקום אליו מכוונות מירב הזיקות בחייו (ראו דיון מה/04-73 (ארצי) עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84 (1985), להלן: פרשת סנוקה, עב"ל (ארצי) 83/06 ג'ואן טייץ - המוסד לביטוח לאומי (2.6.09) בפיסקה 10, להלן: פרשת טייץ וכן עב"ל (ארצי) 363/09 עבדללה חנין צלאח עזה - המוסד לביטוח לאומי (13.3.11), להלן: פרשת חנין והפסיקה המוזכרת בהם). הזיקות העומדות לבחינה עת נידרשת קביעה אודות מרכז חייו של מבקש הגימלה שונות הן ומגוונות, ובכללן: "זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוואנטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל (כדוגמא – במקרים של לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי). מעבר לכל זאת, יש לקחת בחשבון - בעת יישום המבחנים - את מהותה של הזכות הנדונה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ואת תכליותיה" (ראו פרשת חנין וההפניות שם; עב"ל (ארצי) 28253-02-12 שמואל שפינט - המוסד לביטוח לאומי (18.6.13), בפיסקה 15 וההפניות שם).

...

טענות התובע לגופו של עניין טוען התובע, כי תכנן לעלות ארצה עם אשתו, אולם זו נותרה בסופו של דבר ברוסיה על מנת לסייע בגידול נכדיה ובשל בעיות בריאות של בני משפחתה.

ההיפך הוא הנכון, הדבר מהווה ראיה לכך שעל אף תכנונו המוקדם של התובע לעלות לישראל ולהשתקע בה, בסופו של דבר לא נשא התכנון פרי והתובע חזר בו מכוונתו.

לאור כל האמור, מירב הזיקות מצביעות על כך שביתו הקבוע של התובע ומרכז חייו אינם בישראל, כי אם ברוסיה, עם רעייתו.

התביעה נדחית.

לפנינו ערעור על החלטת המשיב לשלול את קצבת השאיר מהמערערת.

שאיר השוהה במוסד, בדיור מוגן או במסגרת לשקום חוץ ביתי והמדינה מממנת את השהות בגוף זה באופן חלקי או מלא- יראו זאת כאילו יש לו הכנסה כדי מחייתו (שכן כל פרנסתו מוטלת על המדינה או לחילופין, משולם לו תשלום נוסף מעבר לקיצבה לפי סעיף 1.4ב ו-4.2ב') ועל כן לא יוכר כשאיר ותישלל הזכאות לקצבה.

עלינו להכריע, אם כן, האם הכנסתה של המערערת הנה הכנסה "כדי מחיה". ההגדרה הקבועה לכך בחוק הנה כללית.

עמדה זו ניתן ללמוד גם מהוראת סעיף 307א לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר את הקזוז מקיצבת הנכות של המערערת: (א) נמצא זכאי לקיצבה במוסד, וגוף צבורי שהשר קבע בצו נושא ביותר ממחצית הוצאות החזקתו בו, תשולם הקצבה בחלקה לזכאי ובחלקה לגוף הצבורי; היו לזכאי תלויים שהם תושבי ישראל, ישולם להם חלק מהקיצבה.

...

לאור האמור טענת המערערת בעניין זה נדחית.

סוף דבר לאור כל האמור, החלטת המשיב בעניינה של המערערת, ניתנה כדין.

התביעה נדחית לאור מהות ההליך אנו קובעים שכל צד ישא בהוצאותיו.

עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל ראוי לעובדה שלילה ואברהים מסרו הודעות כתובות בפני חוקרים מטעמה המתארות גרסה שונה, לכאורה, באשר לאופן היתרחשות האירועים אף שאישרו את חתימתם על הודעות אלה.

בהקשר זה טוענת המערערת כי מבחן "מירב הזיקות" אותו יש להחיל לצורך קביעת "מרכז החיים" הרלוואנטי מוליך למסקנה כי הנתונים שיש להתייחס אליהם הם תנאי החיים של תושבי העיר חברון, שהרי מוחמד וסמיר הנם ילידי חברון; חברון היא מקום היתרחשות התאונה; הרכב שכנטען פגע במוחמד רשום בשטחי הרשות הפלסטינאית; המערערת הנה חברת ביטוח הרשומה שם ופועלת בשטחי הרשות; מקום מגורי משפחתו של מוחמד היה בחברון ושם גם היו עיסוקיהם; ומשפחתו של מוחמד עברה להתגורר בשטחי ישראל בחלוף תקופה של שנתיים ממועד התאונה הנטענת.

לבסוף מלינה המערערת על סכום הנכוי של תגמולי המל"ל באשר לטענתה הראיות שהציג מוחמד לפיהן אינו זכאי לקיצבת נכות כללית אינן מספיקות לצורך הקביעה כי לא נתונה לו האפשרות להיטיב את נזקיו באפיק זה, אותו שומה עליו למצותו.

בהקשר זה מעלה המשיבה 3, בין היתר, את הטענה כי בין אם נזקיו של מוחמד נגרמו בתאונה בה היה מעורב רכבו של סמיר, כטענתו, ובין אם נגרמו בתאונה בה היתה מעורבת המלגזה במפעל הניילון (כגירסת המערערת), בהיות חוק הפיצויים חוק טריטוריאלי ישראלי ונוכח היתרחשות כל אחת מן התאונות הנטענות בתחומי העיר חברון, המצויה מחוץ לשטחי ישראל, אין לחוק זה תחולה בנסיבות העניין ואין כל אפשרות לחייבה בגין הנזקים הנטענים.

...

ערעורה של המערערת ככל שהוא מופנה נגד קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיית החבות דינו, אפוא, להידחות.

טענות אלה דינן להידחות.

משהגיע בית משפט קמא אל המסקנה כי עובדת העתקת מקום מגוריו של מוחמד לישראל היתה בבחינת אפשרות ממשית (בציינו כי זמן קצר בלבד לאחר אירוע התאונה אכן עבר מוחמד, שהיה אז קטין, יחד עם הוריו להתגורר בישראל), ומששוכנע ברמה מספקת של ודאות הנדרשת בהליכים אזרחיים כי המעבר לא הושפע מן התאונה ולא היה מונע מתכליות של האדרת נזקיו, לא היתה כל מניעה כי ייחשב את נזקיו של מוחמד על בסיס נתונים "ישראליים". סוף דבר בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת לשלם לכל אחד מהמשיבים 1, 3 ו-4 בערעור הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים.