ערעור על שלילת השלמת הכנסה בשל אי עמידה בתנאים

המוסד הבהיר כי הוא עומד על טענתו להעדר עילה/הרחבת חזית שכן עניינה של התביעה היא החלטתו מיום 4.7.2018.

המוסד הוסיף, כי על פי סעיף 3(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה תנאי לקבלת הבטחת הכנסה לעניין מי שיש לו כושר לעבוד הוא כי המבוטח "רשום בלישכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה". בהנתן ששרות התעסוקה קבע כי המערער בר השמה אלא שחלות עליו מיגבלות המונעות ממנו ביצוע פעולות מסוימות, הרי שהיה על המערער להתייצב בלישכת שירות התעסוקה, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

במסגרת בירור התביעה לגימלת הבטחת הכנסה רשאי המוסד לחייב את מבקש הגימלה למסור לעיונו מסמכים, לעמוד לבדיקות וכיו"ב. ודוק, כאשר תביעה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה נוכח מצב רפואי על יסוד סעיף 2(א)(2א) לחוק נדחית, שבה מאליה חובת מבקש הגימלה להתייצב בשירות התעסוקה לצורך קבלת הגימלה (ככל שתנאי הזכאות האחרים בחוק אינם רלוואנטיים).

יפים בהקשר זה הדברים שהובהרו בעב"ל (ארצי) 1362-04 שלום אוחנה - המוסד לביטוח לאומי (20.4.2006): "על המבוטח הטוען לזכאות לגימלת הבטחת הכנסה להתייצב בשירות התעסוקה כאמור בסעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה. הרציונל הוא שמבוטח חייב להיות מוכן ומזומן לעבוד בעבודה מתאימה שתוצע לו. החוק מזכה אדם בגימלת הבטחת הכנסה אם הוא מוכן ומזומן לעבוד (דב"ע נג/91-3 אבו גאמע - שירות התעסוקה, פד"ע כה 297)." בעניינינו, קבע רופא המוסד בהחלטות מחודש יולי 2018, ספטמבר 2018 ואוקטובר 2018, לאחר שבחן את האישורים הרפואיים שהמציא המערער, כי מצבו הרפואי של המערער אינו שולל את כושר עבודתו, וכי המערער מסוגל לעבוד, ועל כן זכאותו לגימלת הבטחת הכנסה מותנית בהתייצבותו בשירות התעסוקה.

להשלמת התמונה נציין כי על פי הודעת שירות התעסוקה מיום 6.5.2020 הרישום בכתב יד נערך עת המערער ביקש אישור על רשומו בשירות התעסוקה, וצוין בו כי המערער נרשם למדור הבטחת הכנסה.

...

דין טענות אלה להידחות.

לסיכום - לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המוסד כי בתקופה הרלוונטית לתביעה המערער לא הוכיח זכאות לגמלת הבטחת הכנסה נוכח מצב בריאותו.

סוף דבר - הערעור נדחה.

דיון והכרעה המסגרת נורמאטיבית חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 מזכה מבוטח בגימלת הבטחת הכנסה אם יתייצב בלישכת התעסוקה ויהיה מוכן, בתום לב, לעבוד.

בדב"ע 1061/04 אריה זוהר - שירות התעסוקה, 14.10.04 נאמר: "אדם התובע דמי אבטלה חייב לעמוד בדרישות החוק הקובעות את זכאותו. תנאי בסיסי לזכאות לדמי אבטלה הוא נכונותו של דורש העבודה לבצע "עבודה מתאימה" ויכולתו הגופנית לכך.

דחייה אפריורית של הצעת עבודה או שלילת הצעה בלא בדיקה מספקת, אינם עונים על מידת ה"נכונות" הנדרשת ממבקש העבודה".

לנוכח האמור לעיל, מקובלת עלי עמדת המשיב כי נרשם למערער סרוב כדין בגין אי הסכמתו לקבל את העבודה שהוצעה לו כנהג.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשפ"ב, (23 יוני 2022), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

בענייננו, אני סבור כי התנהגות המערער שלא ניסה אפילו להתקבל לעבוד כנהג ו/או לבחון את העבודה כנהג מהווה סירוב מצידו להשתלב בשוק העבודה כפי שמצופה מדורש עבודה המחפש עבודה בנפש חפצה ובתום לב. באשר לטענת המערער לכך ששלחו אותו לעבוד בעבודה למרות שיש לו מגבלות רפואיות אציין, כי בהתאם להחלטת ועדת אי הכושר נקבע שאין מניעה שהמערער יעבוד כנהג מקצועי בהתחשב במצבו.

לנוכח האמור לעיל, מקובלת עלי עמדת המשיב כי נרשם למערער סירוב כדין בגין אי הסכמתו לקבל את העבודה שהוצעה לו כנהג.

סוף דבר: הערעור נדחה.

תמצית טענות המערערים המשיבה הורשעה בגניבה ממעביד במסגרת הליך פלילי, כל זאת כאשר המעשים בוצעו בהיותה פושטת רגל (ת.פ 1817-03-21, פש"ר 41625-11-15).חרף הרשעתה המשיבה הגישה כנגד הנתבעים תביעה מופרכת העומדת על 774,997 ₪, מתוכם סך של 435,000 ₪ בגין אי הנפקת תלושי שכר.

בהתאם להלכה הפסוקה, ועל מנת לערוך איזון בין זכות היסוד לגישה לערכאות לבין הסמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה, ובהיעדר כל ראיה לתמיכה בסכומים והנזקים הנטענים יש להורות על חיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

היה על הרשמת לקבל את הבקשה שעה שהמשיבה לא צרפה תלושי שכר, דיווחי נוכחות או פנקס חופשה כאשר הסוגיה הנבחנת היא ראשית הראיה שעל המשיבה לצרף ולא על המערערים.

לא מדובר בהליך סרק קצוני המצדיק חיוב בהפקדת ערובה, ומשהמערערים לא עמדו ולו בתנאי הראשון הקבוע בתקנות, בדין לא נבחן התנאי השני בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה לפיכך, יש להותיר את החלטת הרשמת על כנה ולחייב את המערערת בהוצאות.

כלומר כבר בשלב זה וכפי שקבעה הרשמת בצדק רב, אף אם תיתקבל גרסת המערערות תהא זכאית המשיבה לזכויות מכוח משפט העבודה המגן (הפקדות פנסיוניות, חופשה), ביחס אליהן וודאי לא ניתן לקבוע כי הן משוללות כל יסוד.

אשר לטענות המערערים בעיניין גרסת התובעת במישטרה וכן קבלת קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי - נבהיר כי כפי שקבעה הרשמת בהחלטתה המנומקת אין כל מקום לבחון טענות מסוג זה במסגרת בקשה להפקדת ערובה , אלא במהלך דיון ההוכחות ולאחר שיוצג ויבחן על ידי המותב אשר ידון התיק, מארג הראיות הרלוואנטי התומך בטענת המערערים.

...

טרם סיום נציין כי אין כל בסיס לקבלת טענת המערערים ביחס ליכולת פירעון מהמשיבה , טענה הנבחנת למעלה מהדרוש שכן שוכנענו כי לא מדובר בהליך סרק אלא במסכת עובדות הדורשות בירור וליבון.

משהובהר כי המשיבה אינה פושטת רגל כטענת המערערים, וממילא לא הובאה כל ראיה או ראשיתה בעניין זה, התוצאה היא כי יש לדחות את טענת המערערים בעניין מצבה הכלכלי של המשיבה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, משאין מדובר בתביעת סרק או תביעה מופרכת חסרת כל סיכוי ונוכח החלטת הרשמת אשר הבהירה קביעתה באופן נבהיר ומנומק תוך הסתמכות על הדין החל והפסיקה הרלוונטית, דין הערעור להידחות.

הגשת העירעור והעלאת השאלה המשפטית העומדת במוקד הדיון המערער הגיש ערעור על פסק הדין.

לצד אמצעי האכיפה נגד החייב במזונות חוקק כבר בשנת 1972 חוק המזונות, "שמטרתו לספק מזונות, אוויר לנשימה, למשפחתו של חייב מזונות שאינו עומד בתשלומים, אם בהעדר יכולת ואם משנמלט או נעלם החייב ואיננו" (עניין פלוני.

פסקה כ"ב; להרחבה בסוגיה ולתיקון בחוק בכל הקשור למאסרם של חייבים במזונות, ראו: ורדה שוורץ מזונות – הליכי גבייה בלשכות ההוצאה לפועל (2014)), נהנה המוסד מכוח סעיף 14(ב) לחוק מכל שאר "זכויות היתר" של הנושה בגין אי תשלום מזונות, מאחר שחוק המזונות "אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החיוב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית" (עניין קצקה.

הנמקת בית הדין האיזורי בית הדין האיזורי דחה בפסק הדין את טענת המערער לפיה לא ניתן לקזז מהגימלה סכומים כלשהם מעבר לחיוב החודשי הנקוב בצו התשלומים אשר משולם כנטען ישירות באמצעות ההוצאה לפועל, וקבע כי המוסד רשאי לגבות את חוב המזונות הן באמצעות ההוצאה לפועל והן באמצעות קזוזו מגימלאות המשולמות לחייב על ידי המוסד: "במקרה כגון דא, סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב- 1972 (להלן - חוק המזונות) מאפשר לנתבע את הרשות לבצע קזוז כספי חייב גם בעת בה קיים הסדר תשלומים במסגרת תיק הוצאה לפועל. שכן "חוק המזונות נועד להבטיח אמצעי מחיה לאשה ולילדים שזכו בפסק דין למזונות ואינם מצליחים לגבות אותם במסגרת הליכי הוצאה לפועל, בדרך של תשלום המזונות על ידי המוסד, בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק. עם זאת, חוק המזונות לא נועד לשחרר את החייב מחיובו לשלם את המזונות, וקבע כי למוסד עומדות דרכים לגביית חוב המזונות – הן באמצעות הליכי הוצאה לפועל, שאז המוסד עומד בנעלי האשה הזכאית לתשלום מזונות, והן באמצעות קזוז מגימלאות המגיעות לחייב" (עב"ל (ארצי) 68896-06-17 יוסף אביב קובס- המוסד לביטוח לאומי (מיום 3.7.2019) (להלן- עניין קובס); עב"ל (ארצי) 391/06 אליהו עמר- המוסד לביטוח לאומי (מיום 10.6.2008); עב"ל (ארצי) 271/08 חיים ארי ברוכים- המוסד לביטוח לאומי (מיום 21.5.2009).

קזוז החוב, על אף ההלכה בעיניין פולדי [דב"ע (ארצי) לט/0-57 המוסד לביטוח לאומי – פולדי, פד"ע יא 76 (1979) – ר.פ], עומדת, ככלל, על 10% בלבד מגובה הקצבה, כך שבידי החייב נותר סכום הגבוה משמעותית מגימלת הבטחת הכנסה.

המוסד שולל את טענת השהוי הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי.

בין לבין סכום קצבת הנכות עלה בהדרגה מסכום של 3,321 ש"ח בשנת 2020 ועמד במועד הגשת סיכומי המוסד בחודש מאי 2,023 על 4,063 ש"ח. המערער לא דיווח להוצאה לפועל על הגידול בהכנסתו וממילא שיעור התשלום החודשי, שלא בוצע כלל על ידי המערער בחלק הארי של התקופה שמעת מתן צו החיוב בתשלומים, לא עודכן.

...

הנה כי כן דין הערעור בסוגיה המשפטית העקרונית של היחס בין צו חיוב בתשלומים לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לבין זכות הקיזוז של המוסד לפי סעיף 14(ג) לחוק המזונות להידחות, וכך אף נדחה הערעור לעניין מתכונת יישומו של הקיזוז בעניינו של המערער.

בנסיבות המיוחדות של העניין, בהן לא הוצגה התמונה העובדתית לאשורה על ידי התובע הלא מיוצג בפני בית הדין האזורי ועובדות לכאוריות מסוימות התבררו לראשונה במהלך הדיון בערעור מצד אחד ולנוכח מאמצי השיקום של המערער העולים מהמסמכים הלא רבים שצורפו להליך, מהצד האחר, מצאנו לנכון להחזיר לפנים משורת הדין את הדיון בסוגית השיהוי המנהלי (בלבד) לבית הדין האזורי ולאפשר למערער להגיש כתב תביעה מתוקן בטענה כאמור, וזאת עד לא יאוחר מיום 30.11.2023.

סוף דבר - הערעור בסוגיה המשפטית העקרונית של היחס בין צו חיוב בתשלומים לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לבין זכות הקיזוז של המוסד לפי סעיף 14(ג) לחוק המזונות ומתכונת יישומו של הקיזוז בעניינו של המערער נדחה.

השאלה בה עלינו להכריע במסגרת תיק זה היא - האם דמי מחלה, בנסיבותיו של תיק זה, הם הכנסה לצורך חישוב גובה קצבת נכות כללית? להלן טענות ב"כ התובע: התובע, אשר תיכנן לעבוד עד גיל 70, נאלץ לפרוש מעבודתו בפתאומיות בשל היתדרדרות במצבו הרפואי ולכן נאלץ גם לפדות ימי מחלה רבים שעמדו לזכותו ההכנסות הגבוהות ששולמו מחודש 8/21 ועד ליום 31/12/21 כללו בתוכן פידיון ימי מחלה.

טענות התובע אשר לכך שלא יתכן שבשל כך שהוא נאלץ לפדות את ימי מחלתו תשלל ממנו הזכות לקבלת השלמת קצבת נכות כללית לצמיתות וכן אשר לכך שאין מקום להביא בחשבון השכר את דמי המחלה כ"הכנסה" לענין נכות כללית, לא רק שאינה מתכתבת עם לשונו הברורה של סעיף 195 לחוק אלא שהיא אף אינה מתיישבת עם מה שנקבע בעיניין גנץ ובעניין דנילוב, שהרי שם נרשם במפורש כי:"דמי מחלה הינם הכנסה ככל הכנסה אחרת"..וכי:"... כיוון שעדיין עסקינן בהכנסה ואין הצדקה לשלם גמלת נכות כללית בנוסף לדמי מחלה שאמורים להוות תחליף מספק להשתכרות שקדמה למחלה". בנוסף, לא מצאנו שניתן לקבל את ניסיונו של התובע להתייחס לדמי המחלה שקבל בשלושת חודשי עבודתו האחרונים כ"תשלום חד פעמי" שאין לפרשו כהכנסה, אך גם אם ייקבע שניתן לעשות זאת, הרי שאין בכך כדי להועיל לתובע שהרי פקודת מס הכנסה מגדירה הכנסה גם כ".

למעשה והואיל והרציונאל לפיו "דמי מחלה" הם בגדר "הכנסה" מתכתב עם לשון החוק ועם הפסיקה וכן הואיל ומהעובדות המוסכמות ומכלל החומר שבתיק עולה כי, למרבה הצער, התובע אינו עומד בכל תנאי הזכאות לקבלת גמלת נכות כללית שכן מבדיקת הכנסותיו בתקופה הרלוואנטית (כשהכוונה לדמי המחלה שקבל) עולה כי הוא לא צבר תקופה בת 90 יום בהם שהה באי כושר במהלכם היו הכנסותיו נמוכות מ – 60% מהשכר הממוצע, הרי שהוא אכן אינו זכאי לגימלת נכות כללית.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 ימים.

ניתן היום, ב' באדר ב' תשפ"ד, (12 במרץ 2024), בהיעדר הצדדים.

...

טענות התובע אשר לכך שלא יתכן שבשל כך שהוא נאלץ לפדות את ימי מחלתו תישלל ממנו הזכות לקבלת השלמת קצבת נכות כללית לצמיתות וכן אשר לכך שאין מקום להביא בחשבון השכר את דמי המחלה כ"הכנסה" לענין נכות כללית, לא רק שאינה מתכתבת עם לשונו הברורה של סעיף 195 לחוק אלא שהיא אף אינה מתיישבת עם מה שנקבע בעניין גנץ ובעניין דנילוב, שהרי שם נרשם במפורש כי:"דמי מחלה הנם הכנסה ככל הכנסה אחרת"..וכי:"... כיוון שעדיין עסקינן בהכנסה ואין הצדקה לשלם גמלת נכות כללית בנוסף לדמי מחלה שאמורים להוות תחליף מספק להשתכרות שקדמה למחלה". בנוסף, לא מצאנו שניתן לקבל את ניסיונו של התובע להתייחס לדמי המחלה שקיבל בשלושת חודשי עבודתו האחרונים כ"תשלום חד פעמי" שאין לפרשו כהכנסה, אך גם אם ייקבע שניתן לעשות זאת, הרי שאין בכך כדי להועיל לתובע שהרי פקודת מס הכנסה מגדירה הכנסה גם כ".

מכל מקום ובשים לב לסעיפי החוק והפקודה כפי שהובאו לעיל, לא מצאנו שניתן לקבוע כי דמי מחלה אינם בגדר "הכנסה" שכן השתכרות מעבודה, בין אם היא משולמת ע"ח מחלה או רכיבי שכר אחרים, היא עדיין הכנסה מעבודה.

סוף דבר - לנוכח כל האמור ובשים לב לטענות הנתבע וחרף טענות התובע הרינו קובעים כי דמי מחלה, בנסיבותיו של תיק זה, הם בגדר הכנסה לצורך חישוב גובה קצבת נכות כללית ולכן צדק הנתבע עת קבע כי לא נוצרה לתובע, במועד בו פרש, זכאות לקצבת נכות ובהתאם לכך הרינו מורים על דחיית התביעה.